בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית הפלאות

בלבה של בני ברק - לפני שהיתה לחרדית - ניצב במשך שנים בית שהיה למרכז תרבות. חיתה בו משפחה גדולה שבאה מגרמניה בשנות ה 30 של המאה הקודמת ואחד מבניה, הצייר יהודה ולרשטיינר, נמנה לימים עם מייסדי עין הוד. סיפורה הוא סיפורו של עולם שהיה ואיננו עוד

13תגובות

הבית היה בן שתי קומות, ישר פינות ומסויד לבן כמו רוב הבתים של המשפחות הייקיות שחיו בשכונת זכרון מאיר בבני ברק. אבל שלא כמו הבתים האחרים, הוא עמד בעומק החצר, רומז-קורץ בתריסיו הירוקים החצי-סגורים, שרק מי שיתקרב, יזכה לגלות את סודותיו. העשב לפני הבית צימח פרא. במרחק נראו עצי פרי ושיח לנטנה בער בשלל פרחיו הצהובים.

בקיץ נראו בחצר גברים בגופיות ונשים בשמלות ישובים על כיסאות נוח, צלחת פירות ביניהם. ילדים היו רצים סביב בקולות צהלה. מישהי בסינור יצאה לתלות כביסה, אחר קרא לילדים להיכנס פנימה. וכל העת תנועה ערה של אנשים נכנסו לבית ויצאו ממנו דרך שער קטן. בעוברם ברחוב היו ילדי השכונה מאטים במרוצתם מתוך יראת כבוד לבית. כמעט נוקעים את הצוואר כדי לנסות לתפוס ולו משהו מההתרחשות בפנים.

רפרודוקציה: ניר כפרי

יום אחד, ילדה בהירת שיער כבת עשר מבני הבית ישבה על הגדר הנמוכה שלפניו, מנדנדת את רגליה שלא הגיעו לקרקע. כשהצלה בכף ידה על פניה, שנגה בהם אור השמש, ראתה ילדה בת גילה פוסעת מולה. הילדה, ממשפחה אדוקה שהתגוררה במעלה הרחוב, בצל הגבעה של ישיבת פוניבז', היתה בדרכה לתופרת הגרביים. בתחילת שנות ה 50 גרבי נשים היו יקרים מפז, ובפינת הרחוב גרה אשה שהיתה מטליאה אותם בכישרון תמורת פרוטות. כשנשאלה הילדה "רוצה לשחק?" בן רגע נשכחו הגרביים, והיא נכנסה מבעד השער אחרי חברתה החדשה, נשאבת לעולם אחר. עקבותיה לא נודעו עד רדת הערב.

מבעד לעציצים שעל אדן החלון הגדול לפני הכניסה לבית היה אפשר להציץ לתוך חדר שקירותיו בצבע כתום-ורדרד. ספת קטיפה אדומה נשענה על הקיר, ומולה אח שמעליה תמונת שמן. שידות כבדות ושולחנות נמוכים עמדו בחדר, ועליהם כלי זכוכית וחרס קטנים. זהו חדר הצייר יהודה ולרשטיינר, אחד מדיירי הבית, למדה הילדה לדעת. ועוד סופר לה שהדודים - יוסף, יחזקאל, יהודה וקלרה - חיים עם משפחותיהם באותו בית.

כשנפתחה דלת הבית והילדות נכנסו למבואה רחבה, מיד הביט בזעף על האורחת מהמעקה שלמדרגות העץ אריה מוזהב, שהטיל בה אימה. מאז, בכל פעם שביקרה בבית עלתה הילדה במדרגות כנשוכת נחש לקומה העליונה. שם בחדריו, מוקף בספרים שעמדו בחדר זה על גבי זה ממסד עד טפחות, היה יושב יוסף, תמיד נכון לדבר על ההגדות הנדירות או לשלוף ספר שבו ציורים מיוחדים. או נלי, אשתו של יחזקאל, שאפשר היה לשוחח אתה במיטתה על כל נושא מאסטרונומיה ועד היסטוריה.

בין חדר האוכל הגדול למטבח התגלגלה בקלילות טנטה הלנה, המבשלת רחבת המידות, שהיתה גם הדודה של הורי הילדים. הלנה, שקודם לכן היתה המבשלת הפרטית של אוולינה דה רוטשילד, לבשה תמיד חלוק לבן. בכל שעה משעות היום היה השולחן הארוך ערוך, וכל מי שהתיישב לידו - מבני הבית או מקרב האורחים - קיבל צלחת מהבילה של מנת היום, בסגנון גרמני כבד.

על הכתלים בחדר האוכל היו תלויים הציורים של צייר הבית, יהודה ולרשטיינר, וביניהם צלחות פורצלן יקרות ערך. על מדפים לאורך הקירות הוצגו בצפיפות עשרות כלי חרס, זכוכית, נחושת וברונזה, ולידם כלי פורצלן סיניים עדינים. בפינות החדר ניצבו כדי חרס גדולים מתקופת שיבת ציון, במאה השישית לפני הספירה. כשפעם ריסק אחד הילדים כד יקר בכדור, איש לא כעס עליו. החלקים הודבקו והכד חזר למקומו.

בדמיונה של הילדה שגדלה בבית חרדי דל וצפוף, בלי אף תמונה על הקיר, בית ולרשטיינר, על שכיות החמדה שבתוכו - הרהיטים עם הפיתוחים מתקופת הרנסנס, המראות המוזהבות, הציורים, השטיחים לפי ציורים של זאב רבן על הקירות, אוצרות הארכיאולוגיה, אלפי הספרים שמקצתם מעוטרים ביד וכלי החרסינה - נדמה כארמון פלאות. לעומת החיים בבית הוריה קשי-היום, החיים התוססים אצל משפחת ולרשטיינר נראו לה כמו חגיגה אחת גדולה. במיוחד בפורים, כשהילדים התחפשו בתלבושות תקופתיות שנתפרו להם במיוחד לפי תמונות מהספרים. או בימי הולדת, כשנפתח שולחן ועליו מתנות: נעלי בית רקומות או תכשיטים שעברו בירושה.

ולא רק היא, גם ילדים אחרים שהיו אורחי קבע בבית סיפרו על הבית שוב ושוב כשבגרו, לילדיהם. והשומעים לא תמיד ידעו להחליט, אם הבית התקיים במציאות, או שהיה יציר הדמיון.

באמצע שנות ה 40 היה יצחק מאיר, לשעבר שגריר ישראל בבלגיה ובשווייץ, ילד פליט שואה במוסד הילדים "אורה" הסמוך לבית ולרשטיינר. "שכונת זכרון מאיר היתה מלאה אז דמויות מעניינות", הוא נזכר. "זו היתה העיירה שלי. היו שם המשוגעים שלי, הקומוניסט שלי, בית הכנסת שלי, ובאמצע העיר עמדה טירה, שכאילו הועתקה מהנוף שעל הריין: בית ולרשטיינר. הבית היה כמו מוזיאון, בחצר היה בית מלאכה ובראש המשפחה עמד הזקן. איש כבד בשר ודמות פטריארכלית. זו היתה התנחלות אירופית בתוך עולם הישיבות הפולני הארצי וחסר הקסם".

תווי המתאר של הבית נחקקו בזיכרונם ולבותיהם של בני הבית והמבקרים בו. שוב ושוב ביקשו הדוברים בכתבה לשרטט לפני את המבנה, להחיות אותו לנגד עיני. הם זכרו כל חדר לפרטיו, על הרהיטים והחפצים שהיו בו.

למאיר, שנעקר מביתו ועבר את שנות המלחמה במסע בריחה על פני מדינות אירופה, בית ולרשטיינר הזכיר את בית ילדותו והאווירה האירופית של לפני המלחמה. בעבורו היה הבית מקום מפלט. "מאוד נמשכתי לבית הזה", הוא אומר. "נכנסת לבית מפואייה גדול שבו גרם מדרגות עשוי עץ מאסיבי, ולאורכו יש תמונות, מראות, הדפסי נחושת, ריקועי נחושת. זו לא היתה אסתטיקה מקושטת אלא תרבות. שם היו סרוויזים של חרסינה בארונות. היה שם שילוב בין בית אריסטוקרטי אבל מכניס אורחים. דיברת בשקט בבית.

"הזקנים נראו לי כדמויות שהורידו אותם מקיר של מוזיאון", הוא ממשיך. "מאוד סמכותיים ואצילים. הם שמרו על המסורת של המשפחה. הם נטעו את ההבנה שמשפחה היא כוח. דבוקה. וזה מה שהחזיק אותם ביחד. הוולרשטיינרים קלטו אותי ואהבו אותי. וכשהייתי רוצה לפוש קצת מאווירת המוסד, הלכתי לשם".

אוסף משפחתי

בילדותי שמעתי מאמי, הילדה שגדלה במעלה הרחוב, אינספור סיפורים על בית ולרשטיינר. מלבד על האוצרות שהיו בבית, היא סיפרה על כל אותן דמויות ספרותיות שאיכלסו אותו, עד שיכולתי לחזות בהם בעיני רוחי. הנה נלי, שיערה פזור והיא שוכבת על המיטה בחלוק וקוראת עיתונים בשקיקה. והנה יוסף, האח הבכור, במכנסי ייקה עד הברכיים, שולף ספר מעמוד ספרים שנמשך מהרצפה לתקרה ומראה לה בחיוך מזמין את התמונות הצבעוניות. ופולדי (יהודה הצייר) עם מכחול שלוף וברט כחול נד אליה בראשו ומבטו עגמומי. וקלרה בחיוכה הטוב ובעלה ליאו שעיניו כחולות ככחול הים מזמינים בחיבה פנימה.

קשה לתפוש כיום, איך החזיקה מעמד הקומונה המשפחתית הזאת ואיך שמרה על העושר התרבותי שלה במשך 80 שנה בקירוב, בלב שכונה שנהפכה עם השנים לוותיקן של החברה החרדית; אבן שואבת למי שנמנים עם גרעין החרדיות הליטאית המחמירה והסגפנית. כשדרי השכונה נשאו עיניהם מעלה הם ראו את ישיבת פוניבז', סמל הישיבות הליטאיות, המושלת בכיפה. די בדומה לכנסיות בערים באירופה הבנויות על ראש הגבעה כדי להטיל מורא בלבבות.

"כשגדלנו שם, העיר לא היתה חרדית", אומר דוד ולרשטיינר, בנו של יהודה ולרשטיינר. "אני עוד זוכר שהגבעה שעליה יושבת הישיבה היתה מלאה בפרחים נהדרים. רק כעבור כמה שנים הגיע הרב כהנמן שהקים את פוניבז'".

הרב כהנמן היה ניצול שואה. בתחילה לן במיטת סוכנות בקיטון ששכר אצל דודה אחרת של המשפחה, טנטה אדלה. כשהוקמה הישיבה באו אברכים, נפתחו כוללים, והעיר החלה להתחרד. ופתאום סגרו לנו את השערים בשבת", מספר דוד ולרשטיינר. "פתאום היינו היחידים תלינו דגל. אבל כל השנים היה ריספקט כלפי המשפחה ולא עשו לנו בעיות".

מסביב שינתה העיר את צביונה, משפחותיה וישיבותיה גדלו והיא נעשתה צפופה יותר ויותר. אך כל העת עמד בית ולרשטיינר על מכונו, כאילו עמד הזמן מלכת. סמל לפלורליזם, לתרבות המשלבת דת ונאורות. רק לפני ארבע שנים, לאחר ששלושת האחים, יוסף, יחזקאל ויהודה, הלכו לעולמם, נמכר השטח והבית נהרס. במקומו נבנה בניין מגורים. קלרה סון, צעירת האחים והיחידה שעודה בחיים מדור המייסדים של בית ולרשטיינר, עברה לגור בגבעת שמואל, ליד בתה.

סון, בת 95, לבבית וצלולה לגמרי, מקבלת את פנינו בדירתה באחד המגדלים בשכונות החדשות של גבעת שמואל. בדירה הגדולה רהיטים וחפצי הנוי שהועברו מבית ולרשטיינר. תמונות מצוירות של הוריה וכן דיוקן שלה מגיל 15 שצייר אחיה, יהודה. על מזנון גדול ויפה עומדים פמוטים וחפצים עשויים נחושת. על שולחן צדדי קערת נחושת. מיד כשהמבט נסוב אל הקערה מסבירה קלרה כמתורגלת, שהיא מהמאה ה 17 ושימשה לנטילת ידיים במסגד.

"אני היחידה שלא הייתי אמנותית", היא אומרת. "לא ציירתי ולא נמשכתי לתחום. אבל כמובן, מכיוון שחייתי מילדות עם חפצי אמנות, אני מבינה בזה".

מוצאה של משפחת ולרשטיינר באנסבאך שבגרמניה, מספרת סון. המשפחה היתה דתית אך לא אדוקה והתגוררה בבית מידות עם הסבים במרכז העיר. קומתו העליונה של הבית שימשה בית ממכר עתיקות. ארבעת ילדי המשפחה, יוסף, יחזקאל, יהודה וקלרה, נשמו וחיו בין הרהיטים הכבדים, התמונות, הפסלים והשטיחים העתיקים שעמדו למכירה. האב אברהם היה מצייר לעתים והמשפחה כולה אהבה והעריכה אמנות. סון זוכרת ילדות מאושרת.

בראשית שנות ה 30, כשהיתה בת עשר, אחיה הגדולים יוסף ויחזקאל למדו מחוץ לבית. יוסף השתלם באמנות החריטה בבית ספר גבוה לאמנות בנירנברג. רק היא ואחיה פולדי (יהודה) נשארו בבית. "את הכישרון של פולדי ראו כבר כשהיה נער", מספרת סון. "הוא צייר כל הזמן והיה מפרק את הבובות שלי כדי ללמוד איך לרשום".

ב 1933 תמה האידיליה. "הנאצים התחילו באזור שלנו, בוואריה", מספרת סון. "בינואר, כשהנאצים צעדו בחוצות העיר והחלה אנטישמיות, אבי הבין מיד שאנחנו צריכים לעזוב". כמה ימים אחרי חג המולד נמכרו העתיקות בחצי מחיר במכירה פומבית ובני המשפחה נדדו דרומה לעיר גייליגן, השוכנת על הריין בגבול שווייץ. משם חצו גשר אל שווייץ הניטרלית.

ב 1934 נסע יוסף לארץ ישראל כדי לבדוק את השטח, וכעבור שנה באו בעקבותיו כל השאר לתל אביב: פאפא אברם ומאמא ברטה עם אוסה (סבא) דוד בן ה 80 ושתי הדודות, טנטה אדלה וטנטה הלנה. תחילה התגוררו בדירה קטנה ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, וסמוך אליה פתחו עסק לחריטה אמנותית ומבלטים לדפוס. בין השאר עיצב שם יהודה ולרשטיינר את האותיות שהוטבעו על ארגזי תפוזי Jaffa ואת כרזות הפרסומת לתפוזים.

מיד בבואם לארץ חזר אבי המשפחה אברהם אל העיסוק שאהב: רכישת פרטי אמנות. הוא החל לחטט בשווקים, בעיקר שוק הפשפשים ביפו, ומצא אוצרות. "המסחר בעתיקות לא היה מפותח אז בארץ", אומרת מרים גורא, בתו של יחזקאל ולרשטיינר. "הרבה עולים חדשים הגיעו לארץ ורצו להיפטר מהמיטלטלים שלהם תמורת כסף".

כך החל האוסף המשפחתי של החנוכיות העתיקות, ההגדות הנדירות, הספרים ויתר המוצגים. כל בני הבית נדבקו בחיידק. ההתמחות של בני ולרשטיינר היתה יודאיקה ואמנות יהודית, אבל בבית גם היו פריטים עתיקים אחרים: ארון חניטה למומיה, כתב חרטומים מצרי, כד חרס מתקופת שלמה, כלי נשק מתקופת בית שני, כתר תורה נדיר, רובים עתיקים ועוד. חלק מהפריטים אוחסנו מתחת לארונות ולמיטות.

לכל אחד מבני הבית גם היו אוספים משלו. נלי ויחזקאל אספו בולים ומטבעות, גלויות ודברי דואר. ליוסף היו כ 100 אלף ספרים, בהם רבים בענייני יודאיקה. והיה גם ספר אחד מיוחד, כרוך כריכת עור אדומה. זה לא היה ספר גדול, אך עבה מאוד. ספר יקר ערך ונדיר מהמאה ה 16. הוא היה כתוב בערבית בכתב יד, שירים של עומר כיאם. בשוליים היו ציורים מצופים בזהב: תמונות פרסיות מיניאטוריות מצוירות ביד.

בית פתוח

לאחר שנה בתל אביב, החל האב לחפש שטח אדמה כדי להקים עליו בית. "הוא התגעגע לגינה שלו בגרמניה עם עצי הפרי", אומרת סון. בדיוק אז רכשו קבוצה של עולי גרמניה דתיים שטחים בבני ברק, אזור כפרי מרוחק מתל אביב, בלב פרדסים. ולרשטיינר הצטרף אליהם. "סבא שתל עץ תות ואנונה ושדרה של הדסים. מי חשב אז שהמקום כל כך יתחרד?" שואלת גורא.

בשטח הגדול שמאחורי הבית הם פתחו מפעל לייצור חפצי יודאיקה בסגנון בצלאל, "הקישוט בצלאל". ייצרו בו צלחות לסדר פסח, חנוכיות ופריטים רבים אחרים מנחושת עם פטינה ירוקה, שכיום הם פריטי אספנות.

הבית היה פתוח. בכל שעה משעות היום נכנסו ובאו בו שכנים, ילדים, חוקרי יודאיקה, היסטוריונים. מהעיתונים התקשרו וביקשו ציורים עתיקים מתוך הגדות לגיליונות החג. בני ברק של אז היתה מקום הרבה יותר פלורליסטי מאשר היום, מספר יצחק מאיר. מגרם המדרגות הגדול של ישיבת פוניבז' ירדו בחורים לקיוסק בכיכר למטה שנקראה "העיגול". שם הם פגשו בנות שלמדו במכון שרה שנירר, מוסד חרדי. "המון רומנים ניצתו", הוא אומר.

ב-1948 הועברה הכרזת העצמאות בשידור חי לעיגול ואלפים עמדו ושמעו איך הרב פישמן, מנהיג המזרחי, אומר ברכת שהחיינו. "כולם ידעו שתפרוץ מלחמה", מספר מאיר, "והרב אמר ש'מצווה גדולה לצאת מיד הביתה לחפור חפירות בשבת". אחר כך שרו את 'התקווה' כולם יחד. באותו לילה התחילה מלחמה. תל אביב הופצצה ואנשים מזכרון מאיר פונו לחורשה. כולם ברחו. היינו כל הלילה מתחת לעצים. אני הגעתי רק שנתיים קודם מהמלחמה באירופה. זה היה כל כך סמוך. הוולרשטיינרים לא עזבו את הבית. הם לא ברחו".

כעשור אחרי בואם לארץ, נהפך בית ולרשטיינר לקומונה. "זו לא היתה החלטה אלא כורח המציאות", אומרת סון. "כשמישהו מאתנו התחתן, בנו חדר נוסף וכך המשכנו". כלפי חוץ זו היתה שותפות שוויונית, אך כמו בקיבוצים, השוויון בנטל לא ממש נשמר. מקורבים למשפחה מספרים שאשתו של יוסף צ'סה היתה אשה חולנית ולא יכלה ליטול חלק בעבודות הבית. נלי אשתו של יחזקאל לא היתה מוכשרת לכך. במשך רוב היום היתה יושבת בחדרה וקוראת עיתונים. כשהיתה יוצאת מהמיטה, זה היה בענייני האוספים שלה. קלרה סון, יחד עם הדודה הלנה, קיבלה עליה להיות מעין סוכנת בית.

כמו בקיבוץ, לעומת ילדי החוץ של הבית, הרי לילדים שהתגוררו בו לא תמיד היה קל לחיות בצפיפות ובחוסר פרטיות. היו קנאות מתחת לפני השטח. היו הורים לא מתפקדים שהחיים במשפחה המורחבת חיפו עליהם. היו כאלה שעזבו את הבית מוקדם, נמלטו ממנו ממש.

לכל משפחה הוקצו שני חדרים בבית. סון גידלה ארבעה ילדים בשני החדרים שלה, ביניהם תאומים. "כולנו הסתדרנו", היא אומרת ולא מפרטת. לדבריה, האחים באמת היו קשורים זה לזה. סון נחשבה בבית למלכת הפשרות. "קלרה היא מהאו"ם", נהגו לומר כשהיו ריבים בין האחים או בין הילדים.

מקור הפרנסה היה משותף. מלבד עסק החריטה ומבלטי הדפוס בתל אביב, במפעל שבחצר הבית עבדו כולם, מבוקר עד ערב, גם הילדים שבגרו, כמו דוד ולרשטיינר ומרים גורא. הכסף נכנס לקופה משותפת והגזבר יחזקאל היה מחלק את התקציב במשורה לכל משפחה. כשהתקציב לא הספיק או כשהיה צריך לרכוש דירה לאחד הילדים שהתחתן, היו מוכרים חפץ יקר ערך.
אמן ללא פשרות

מכיוון שהיה אמן, ליהודה ולרשטיינר איפשרו לצייר כמה ימים בשבוע בסטודיו שלו, ששכן מול ישיבת פוניבז'. דבר לא עיניין אותו חוץ מהאמנות. "הוא היה אאוטסיידר בנשמתו", נזכר יצחק מאיר. "גבה קומה, קצת ג'ינג'י. במשפחה כולם היו דתיים פחות או יותר. הוא לא, אך הוא לא הכריז על אי-דתיותו. אבל היה שונה מהם, מופנם יותר ואצילי. אני התעניינתי בגורלות של בני אדם. והאדם הזה היה חתיכת גורל שמסתובבת ומציירת. מין רוח כזאת".

מיד אחרי העלייה לארץ הוא הלך ללמוד את אמנות חיתוך העץ אצל יעקב שטיינהרט בירושלים. "זה היה בית ספר קטן שלמדו בו ייקים, שהתחרה בבצלאל", אומר גדעון עפרת. "שטיינהרט היה אמור לנהל את בצלאל, לאחר שעבד שם, אבל אז מונה יוסף בודקו. הוא גר בבית הקטן של בוריס שץ ולימד קבוצה קטנה של אנשים".

באותה העת נוצר המתח התרבותי הגדול בין ירושלים לתל אביב שהחלה להיות הבירה של האמנות, אומר עופרת. "מבחינה אמנותית זריצקי וחבריו, אוהבי פאריס, ששלטו בזירת האמנות התל-אביבית, דחו את את הגרמנים, ואילו ירושלים האירה פנים לעולי גרמניה. אך טבעי שוולרשטיינר הלך ללמוד אצל שטיינהרט בירושלים". לדבריו, בבצלאל גם לא לימדו אז אמנות פלסטית אלא רק אמנות שימושית, גרפיקה. "הדרך היחידה ללמוד אמנות אז, אם לא היית הולך לסטודיו של אמן, היתה ללמוד אצל שטיינהרט".

ולרשטיינר פיתח מומחיות בחיתוכי עץ. "הוא עשה דברים מעניינים", אומר עפרת. באוסף מוזיאון תל אביב יש כמה מעבודותיו אלו. בשנות ה 80, כאשר אצר תערוכה גדולה של חיתוכי עץ, הציג עפרת עבודות שלו, אך אז הוא היה כבר צייר נשכח. ואולם בשנות ה 50 היה ולרשטיינר מוכר בזירת האמנות והציג בגלריות נחשבות, בהן כץ וצ'מרינסקי. הוא גם נסע לאירופה למשך חודשים לצייר וחזר עם רישומים ודיוקנאות של קלושרים ונוודים.

באחת הגלריה, "מיקרא סטודיו" ברחוב אלנבי, הציג גם מרסל ינקו וכך הכירו. כשינקו, ממייסדי תנועת הדאדא, החליט להקים את כפר האמנים בעין הוד, הצטרף ולרשטיינר לחזונו. לביתו שבכפר היה נוסע בעיקר בשבתות ובחגים. הריחוק התאים לאופיו. ואולם מרגע שהתרחק מהמרכז, מהסצינה האמנותית, החל לשקוע בתור אמן ונשכח.

הוא אמנם קיים קשרי ידידות עם ינקו - הם גרו בית מול בית - אבל היו להם חילוקי דעות אמנותיים. ולרשטיינר המשיך לצייר נופים, עצי זית, דיוקנאות עצמיים ונושאים יהודיים כמו חסיד מתפלל או בית כנסת בשמחת תורה ¬ נושאים שלא התאימו לרוח התקופה. לדברי עפרת, "ולרשטיינר חטא חטא גדול, כשלא קיבל עליו את עול ההפשטה של 'אופקים חדשים' שינקו היה מזוהה עמם". אם כי לדבריו, זה לא תמיד היה מתכון להצלחה. "משה מוקדי למשל, אף הוא בין המקימים של עין הוד, שהיה דמות מרכזית באמנות אז, קיבל עליו את דין התנועה והתרסק כאמן".

ולרשטיינר מצדו המשיך לצייר בבדידות, מתעלם מהעולם שבחוץ. יום אחד צעדה לתוך האטליה שלו בבני ברק אשה עם ילד בן 12 וביקשה מהצייר ללמד אותו. "הוא ראה כמה דברים שעשיתי והסכים ללמד אותי תמורת 10 ל"י לחודש. זה היה חינם", מספר הצייר צבי מלנוביצר. "הוא תמיד חשש שיקלקל אותי, שההורים יכעסו. הרי משפחתי היתה מחסידות גור ומבחינת אבי ציור היה לופטגשעפטן. עסקי אוויר".

לדברי מלנוביצר, "פולדי היה אמן אמיתי ומורה בנשמתו. כשנשבר הדיסטנס של המורה, התגלה אדם רגיש. הוא לא רק לימד אותי לצייר, אלא גם חשף בפני את תולדות האמנות. הוא סיפר לי על האימפרסיוניסטים בפאריס, על מודליאני ועל סוטין. הוא לימד אותי לרשום נכון, וכשלימים למדתי בבתי ספר לאמנות, כולם ראו שיש לי בסיס. שלמדתי אצל צייר.

"יצאנו מדי פעם לצייר מחוץ לסטודיו ופעם נסענו לרמלה לצייר עצי זית", ממשיך ומספר מלנוביצר. "בתוך זכרון מאיר החרדית שהחלה להתהוות מסביבנו, ונראתה מהחלון, הוא החל להכניס אותי לאווירה של ציירים בפאריס. הערצתי אותו. בעיני עד היום, מבחינת הידע שלו ברישום ובהנחת צבע, הוא מאייסטר אמיתי. הוא הלך בדרכו שלו. עניינו אותו הצבע, התנועה. הוא לא רצה לעשות שום דבר אחר".

מלנוביצר סבור ש"לא היה לו קל. הוא היה יוצא דופן. אדם גאה כזה, בעל עמידה זקופה. מי שלא הכיר אותו, היה יכול לחשוב שהוא חושב שהוא מורם מעם". אבל מי שהתעניין ובא אליו לסטודיו זכה ליחס חם. גם יצחק מאיר זוכר שעות של שיחות מעוררות על אמנות. גם אמי זוכרת. על קירות ביתה תלוי עד היום מבחר מתמונותיו.

אחרי שירותו הצבאי החל מלנוביצר ללמוד במכון אבני. פעם, לאחר שצייר תמונה סוריאליסטית, הלך להראות לו. "הוא לא אמר הרבה, אבל ידעתי שזה לא שווה מבחינתו. קיבלתי את הביקורת שלו וחזרתי ללמוד אצלו. הוא אילץ אותי להתחיל מהתחלה, לתרגל את היד בתרגילי רישום שעשיתי כבר. זה היה הוא. ייקה, אדם ללא פשרות. זה היה בעוכריו העובדה שהוא לא הלך בתלם".

מלנוביצר סבור שליהודה ולרשטיינר, האינדיווידואליסט, לא היה פשוט לחיות בבית אחד בצפיפות עם המשפחה. "היו מתחים אישיים בתוך המשפחה", הוא אומר. "בהתחלה היתה חלוציות, אבל אחר כך כל אחד היה בענייניו".

יום אחד צצה בסטודיו מודליסטית יפה ושמה גרטרוד. היא היתה קרובת משפחה רחוקה מגרמניה, לא יהודייה. ולרשטיינר היה מאוהב בה. מלנוביצר מספר: "יום אחד, כשבאתי לצייר, הוא אמר לי, 'היא תהיה מודל'. ראיתי שיש חיבה יתרה ביניהם. לא ידעתי בדיוק מה היה שם. זה היה מושך ומסקרן. היא היתה דמות מרשימה. היה בה משהו מתפרץ כזה, ויחד עם ההתפרצות הנשית, היה משהו שקט מתון. במבט לאחור ראית שיש שם דרמה ביניהם". הרומן לא נמשך. לימים נודע שגרטרוד חזרה לגרמניה והתאבדה. "ציירתי אותה ואני חושב שהצלחתי להראות את העצב שלה בתוך הפנים, מין מבט מעבר למקום", אומר מלנוביצר.

בית ולרשטיינר איננו עוד, אבל הוא חקוק בזיכרונם של אלו שגרו בו והתארחו בו, כמין מחוז חפץ של הדימיון. האזור הכפרי והירוק נהפך מזמן לסביבה צפופה וכעורה. מרים גורא מספרת שנדרשו לה שנים להתנתק מהבית ולבנות את הקן המשפחתי שלה. בעלה יהושע אומר שכל הדרכים מובילות לבני ברק. גם ביתה בהרצליה הוא בית פתוח, וילדיה, שכניה וחברים משכבר קופצים לבקר בכל שעה. בגינה שלה יש חממות שבהן היא מגדלת מאות מינים של סחלבים ושרכים והיא מכירה כל אחד בשמו עד האחרון שבהם. סוג של אוסף.

האוסף הגדול של המשפחה נמכר ברובו במשך השנים ומה שנשאר חולק שווה בשווה בין ילדי המשפחה עוד בימי חייהם של האחים לבית ולרשטיינר, כדי למנוע מלחמות ירושה. חיידק האספנות דבק בכל בני המשפחה. מנחם שחם, בנו של יוסף ולרשטיינר, אוסף מכוניות עתיקות, למשל. שרידים של אוספי משפחת ולרשטיינר אפשר למצוא עד היום באי-ביי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו