בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיצד פילסו הפוחלצים את דרכם למוזיאונים?

ספרה החדש של חוקרת התרבות רייצ'ל פוליקווין שופך אור על האמנות המורבידית ביותר בעולם

18תגובות

בשנת 2004 האמנית ההולנדית קטינקה סימונס (טינקרבל) הפכה את החתול שלה לתיק עם ידיות וריצ'רץ'. "My Dearest Cat Pinkeltje", היא קראה לעבודה שבעקבותיה יצרה גם ארנקי כלבלבים. אקטיביסטים ופעילי זכויות בעלי חיים הכריזו עליה כעל עבריינית ודרשו את העמדתה לדין.

דמיאן הירסט עורר שערוריה דומה לפניה, עם הפרה הלא קדושה שלו, חצויה כנערתו של קוסם לא יוצלח. כשהיא מפולחת ומוצגת בחלקים או נאכלת על ידי זבובים ורימה, הפכה הפרה להדגמה לא מטאפורית של המת-החי. היא גזלה מהקהל את אפשרות הדחקת האלימות, מנעה ממנו לפנטז על רגע אינטימי עם חיות משק חביבות במרעה מוריק, לחוות אמנות כפינת ליטוף. במקום זה קיבל הקהל הנוח להזדעזע את הברוטליות של תיאטרון החיה המובסת. עבודתו של הירסט הוכרזה "אמנות רעה לאנשים רעים".

גם האמן ווים דלבוי עורר סקנדל ועצומות מחאה. דלבוי רכש חווה בסין, שבה הוא מגדל חזרזירים לצורכי קעקוע וחניטה. כשגופם מעוטר כולו בקעקועים הם מומתים, נחנטים ומוצגים כוואזות מצוירות.

בעל החיים החנוט ומפוחלץ, הבר-מינן המוצג לראווה, נידון כעת מחדש בספרה המבריק והיסודי של רייצ'ל פוליקווין, "Breathless Zoo: Taxidermy and the Cultures of Longing" (הוצאת אוניברסיטת מדינת פנסילווניה). הספר הוא החלק השלישי והמסכם במחקרה הנרחב וארוך הטווח של פוליקווין, חוקרת תרבות המתמחה בתולדות ובמשמעות הפוחלץ בהיסטוריה.

מרטין די

הוא מתבסס על האתר הנפלא www.ravishingbeasts.com, שהקימה פוליקווין כחלק ממלגת הפוסט-הדוקטורט שלה בחוג להיסטוריה של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. חלק נוסף היה תערוכת "Ravishing Beasts: The Strangely Alluring World of Taxidermy", שהוצגה במוזיאון ונקובר ונשענה על אוסף הפוחלצים שלו.

הספר, כאמור, הוא סיכום המחקר, המתמקד בצמיחת אספנות ומוזיאולוגיית הפוחלצים במאות ה-18-19, בהתמקצעות הטכנית לצד השתכללות וגיוון הצרכים הנפשיים והתרבותיים של בני אדם חיים ביחס לבעלי חיים מתים.

"העניין שלי בפחלוץ", היא כותבת באתר שלה, "החל בהיקסמות מהצד האסתטי של מדעי הטבע. במובן מסוים, הפחלוץ מציג מיזוג מושלם בין אסתטיקה למדע. הוא המקרה המופתי של איחוד שני עניינים, כך שנוצר משהו ייחודי, לרוב לא בסדר, ותמיד משכנע".

"אין לי צורך לנסח את הזיקה הייחודית בין הפחלוץ לאמנות", היא אומרת בראיון בדואר אלקטרוני, "בעיני פחלוץ הוא אמנות. הרי כל פוחלץ כולל מלאכה של ידע, הבנה מלאה ודיוק אנטומי, בלעדיהם הפוחלץ הוא רק בובת עור ממולאת או אביזר מרופד. עבודה טובה מצליחה לתפוש את הרוח והכריזמה של החיה ומושכת את הצופה אליה, או את התחושה המצמררת של מושג החיה".

במחקרה היסודי על תולדות הפחלוץ, היא טוענת שכל סוגי הפחלוצים הם תוצאה של געגוע. ועל ציר הגעגוע היא מבססת את הספר. "שבעת הגעגועים" שלה הם פלא, יופי, ראווה, סדר, נרטיב, אלגוריה וזיכרון. כשהיא מחברת הגיונות רומנטיים, נצלניים, שלטוניים, מוזרויות פרטיות, סרקזם פוסט-מודרני ומוטיבציות דידקטיות - מפענחת פוליקווין את מופעי הפחלוץ דרך סוגי הכמיהות.

הגעגוע, לפיה, הוא מצב מוזר - סוג של כאב המחבר בין הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו לבין החפצים שנבחרו להוליך את הסיפורים; הגעגוע הוא מכניזם מרגיע וממריץ המניב רעב ותשוקות שבתורן יוצרות אובייקטים. הפוחלץ, אם כן, הוא צורה של מזכרת, נציג של אובדן, תוצר אידיאולוגי. הוא כוריאוגרפיה או המחזה של משמעות הטבע בעבור קהל פרטיקולרי ברגע היסטורי מסוים.

בפחלוץ אין אפשרות להפריד בין החיה לאמנות, לנתק את הכמיהה מהצורה האורגנית שלה, כך ש"חלומות בהקיץ ועורות של בעלי חיים מותכים זה בזה ליצירת ספקטקל שמוחק את המלאכותיות שלו עצמו", כדבריה.

והגעגוע הזה צובר דומיננטיות מחודשת באמנות העכשווית. בראיון לכתב העת "מג'נטה", נשאלה מורגן מאוויס, אוצרת הקונסרבטוריון לזואולוגיה עכשווית בטורונטו, למה דווקא עכשיו. "הפוחלץ אנטי מודרני במהותו ולא פונקציונלי", ענתה. "הקאמבק שלו נובע מהאכזבה מאחידות הייצור התעשייתי ההמוני. הוא לא ה'חדש', אלא דווקא חפץ נוסטלגי ונושא סודות. הוא אמצעי תקשורת רב עוצמה, שמצוי כעת בידי אמנים ולא בידי אוצרי ה'היסטוריה של הטבע'".

גם מליסה מילגרום, מחברת הספר "Still Life: Adventures in Taxidermy", תורמת לדיון: "בעבור היפסטרים ובעלי חוש אופנה אורבניים, הפוחלץ הפך מגניב דווקא כי יש בו ממד מביך. הוא בעל משמעויות רבות מדי, הוא קיטשי מדי, הוא חושני בעולם המתקשר בביטים ובייטים", היא מסבירה במאמר שנועד לבאר את הקאמבק של התחום. "אם תגובת המיינסטרים לפחלוץ היא זעזוע, הרי שתגובת תרבות הנגד למיינסטרים היא אימוץ מוקסם שלו".

"אנחנו זקוקים לאשליה של הטבע יותר משהוויקטוריאנים הזדקקו לאקזוטיקה", היא אומרת. "החיות נעלמות בקצב מדאיג, אז אנחנו משתוקקים להעתקים שלהן. פעם התעוררה העוצמה הרגשית משום שהפוחלץ עשוי עור כך שהוא 'הדבר עצמו'. כיום דווקא ממד הזיוף הופך אותו לקרוב לאמת".

לממד הזיוף אפשר להוסיף גם את האזכור והציטוט העכשוויים. עבודתה של פולי מורגן, למשל בתערוכה "Psychopomps" - כלוב ברזל שמעליו מתרוממות כפורחות כ-20 ציפורים - הוא אזכור ברור לוויטרינת יונקי הדבש בגלריית הציפורים שבמוזיאון הטבע בלונדון. ב"To Every Seed His Own Body" (2006) גוזל מונח על ספר תפילה כשמעליו נברשת מפוארת, אזכור ל-"Precious Death and Burial of Cock Robin" מ-1861 של וולטר פוטר, מגדולי המפחלצים של תקופת "הגחמה הוויקטוריאנית", שיצר סצינות מואנשות כגון "שעת התה של החתלתולים".

המוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון

מורגן לא מבצעת מניפולציית החייאה, להיפך: היא מחזירה בעלי חיים אל עובדת מותם, תוך הדגשת חוסר הרוחניות ונטרול הקסם, הגוף המתפגר, באמצעות קיבועו במיני סדים ותמיכות טכניות. ב-"Life After Death (rabbit)" (2006) מרחף כובע קוסמים מעל ארנב שלא נעלם. בסדרת ה"Still Birth" שלה נראים גוזלים תלויים בצנצנות פעמון, כשהם קשורים לבלוני הליום מרחפים. התלייה הגרוטסקית הופכת פנטסיית תעופה לסצינת התאבדות, מנטרלת אפשרות של עליית הנשמה השמימה.

לטענת פוליקווין, הפוחלץ עדיין מסמן את הצורך האנושי להתבונן במוות. "האיכות האסתטית שלו היא הנראות של המוות", היא כותבת. "ולמרות כל המאמצים להקנות לבעלי החיים מראה ויטאלי ומבריק, הפוחלץ אינו חומק מהיותו מצגת בוטה של מוות: הריאליזם שלו קטלני".

בנוסף, הוא מגלם כמיהה לאי-ייצוג. הרי הוא אינו מטאפורה לבעל חיים, אלא הדבר עצמו. משמעותו הסופית היא האותנטיות של האורגניזם. לכן הוא גם נציג של הטבע וגם תוצר-תרבות, גם מעיד על עצמו בלבד, אבל גם תוצאה עגומה של מעשה ידי אדם. מעמדו בתרבות ובאמנות עמום משום שהוא גם בעל חיים וגם חפץ.

"הפוחלץ הוא צומת", מכריזה פוליקווין. "הוא אמנות עכשווית, דוגמה מדעית, פלא טבע וסמל עכשווי לחרדה סביבתית. כך או כך, הוא נוכחות סתומה המעידה על אובססיה". החניטה, לדבריה, היא מעשה המכיל כפילות: מצד אחד, היא עוצרת את הזמן. למרות עובדת המוות, לא מתרחש ריקבון. המת אינו רחוק מעין, הולך ונשכח, אלא נשאר במלוא חומריותו ונוכחותו, כגרסה אלילית של עצמו. מצד שני, החניטה יוצרת תזכורת מתמדת להתכלות.

בספר מתמקדת פוליקווין בצמיחת הפחלוץ כעיסוק וכאפשרות תצוגה שהיתה מרכיב חזותי בתעמולת הניצחון הקולוניאליסטי האלים. הפוחלץ ייצג את ערכי האימפריה: שליטה, אומץ, עוצמה, נחישות, התגברות על ה"פראי" ובסופו של דבר ניצחון. פחלוץ הוא הפעלת טכנולוגיה כוזבת של בהירות וקדושה, במסגרתה מוצע לקהל ריגוש-ציפייה להתייחדות עם הטבע, החלמה מחרדות ודקדנטיות.

"פליאה", היא כותבת, "הפכה לתגובה הדומיננטית של אירופה להבדלים הרדיקליים שנגלו בינה לבין העולם החדש. אנשים שונים, צמחים, תבלינים וסמים, זנים וטקסים, צמחים, פוטנציאליים וכוחות - כל אלה זכו בהשתאות אליטיסטית מלאת סקרנות כלפי 'הלא נודע'. לשם השבעת רעב המסתורין הזה, הוטל על האחר להישאר מסתורי. עוד ועוד דברים נאספו אל קטגוריית הלא נודע, כאביזרי פלאות".

גדי עם ראש של תרנגול

אבל סיפורם של פוחלצים הוא גם סיפורו של יצר האספנות, ובגרסתו המודרנית - תשוקת הטקסונומיה, ההסדרה המתודית של ה"רגיל". לדבריה, בהצגה המסורתית של פוחלצים מתממשת התשוקה לשיטה בטבע, סדר בבריאה. הנחת בעלי חיים זה לצד זה היתה קשורה לפדגוגיה ולדידקטיות יותר מאשר לחקירה מדעית. חוקרי טבע במאה ה-19 האמינו שתהליך השיום הוא יצירת האלפאבית של הטבע.

בתוך כך, התיוג והשיוך השמי עשויים להבטיח ישועה. רק באמצעותם נוכל לדעת מי בסכנת הכחדה. יש בהם גם הבטחה לדמוקרטיה - המיון יוצר שוויון במקום אקסטרווגנזה; הפוחלץ אינו מכשיר אקזוטי בידי בעל הון עם תחביב מפוקפק, אלא חלק מגוף ידע שבו כל זן שווה למשנהו, בעל מעמד זהה ושייכות דומה למוזיאון האזרחי הציבורי.

סדרת ה"Misfits" של תומאס גרינפלד מסוף שנות ה-90 באה לערער על הערכים האקסיומטיים האלה. גרינפלד מציב מול המתודולוגי את חציית הגבולות הסוטה. הפוחלצים הוולגריים במיוחד שלו הם יצורי כלאיים (פרה בעלת רגלי יען, גדי עם ראש של תרנגול ועוד); הכלאות משונות של פלגי גוף זרים לקולאז'ים תלת ממדיים, מפלצתיים. אצלו, הבלתי ניתן למיון הוא היפה החדש. הבלתי מתאים הוא המתאים החדש, חזרה למנטליות האדנותית העושה בטבע כבשלה. כזאת היא גם סדרת "Exit The Queen" של ג'וזף קבליירי מ-2010, המורכבת מצנצנות פעמון שבתוכן סנוניות כפולות ראשים.

הכניסה המחודשת של הפוחלץ לאמנות העכשווית היא כרדי-מייד, כמטא-טקסט פוליטי. זו אינה ההתבוננות על הטבע, אלא התבוננות ביקורתית על אופני הצגת וניסוח ה"טבע" בתרבות המערבית. המטרה היא לערפל ולהמיס דיכוטומיות: טבע-תרבות ומציאות-ייצוג.

הפוחלץ העכשווי באמנות נועד להצביע על תשוקות וחרדות ביחס למוזיאולוגיה, לאיסוף ושימור, להנצחה, למעמד הצופה, לבקר מיונים על הדרוויניזם החברתי הנגזר מהן, לחשוף שואו פתייני המוכר עוד ועוד מוות.

כך, למשל, בתערוכה "Nanoq: Flat out and Bluesome" של האמנים מארק וילסון וסנאהג'ורנסדוטיר ברנדיס מ-2004 הוצבו תיבות תצוגה של כל דובי הקוטב המפוחלצים בבריטניה. האיסוף ביחד והחיבור בחלל יצר מראה לבן, שקט ומחריד של להקה מנותקת, מתה, ויזואליה מסודרת של טבח מאורגן. "אנחנו עדים לדרך שבה הדמיון האנושי ניכס את הדימוי של דב הקוטב ותרם אותו למגוון גדול של תכליות - הוא גויס כדי למכור חלומות, ממתקים, לייפסטייל ותיירות", כתבו בטקסט הנלווה. "כחיית טרף ואייקון של קוקה קולה המסמן פנטסיה חורפית קיטשית, דב הקוטב הוא קטלוג של פרדוקסים, פריזמה המאפשרת להפיק כל תגובה: פחד, אימה, כבוד, פאתוס, חיבה והומור".

"במחשבה, בתאוריה ובאמנות המודרנית והעכשווית", טוענת פוליקווין, "פורק מושג היופי הטבעי והתברר כתוצר אידיאולוגי. לכן יופי במובנו העכשווי הוא מה שטעון הגנה".

"מנקודת מבט עכשווית", היא כותבת על הפרויקט שלהם, "הדובים משמשים כמחנכים דוממים לסכנות ההתחממות הגלובלית". לטענתה, הם מעניקים לצופים הזדמנות לחוות גודל מלכותי ולאמוד באופן ישיר, אינטימי, את הכבוד והייחודיות של הזן. "נוכחותם בצוותא מספקת ביקורת על פרקטיקות האספנות ובו בזמן מאשרת מבחינה חומרית את הצורך בשימור".

מי שלקח לקצה האמנותי את התפקיד הכפול של ביקורת האספנות מחד גיסא ותשוקת השימור מאידך גיסא הוא האמן מארק דיון. המיצבים שלו נראים כחדרי פלאות, ויטרינות תצוגה ומדפי תצוגה בנוסח מוזיאוני המדע הפרה-מודרניים, נסובים על צורך למיין ולסווג את עולם החי והתופעות.

בעבודות שלו יש תמיד תפנית אירונית, הכוללת אי מודעות החוקר לפשעיו או השתתפות פעילה ופתטית של בעל החיים בסכנת הכחדה בתהליך המתתו. כך, דוב קוטב מסכן יושב דחוס בגיגית, בפיו טייפ כאילו היה חיית קרקס המשמיעה את הרקוויאם לעצמה. הגיגית מונחת על ארגז שילוח בינלאומי, מוכן לעבור לאקלים אחר. או זאב הניצב בתנוחת מארב עירנית בפיסת טבע פראי הנטועה בנגררת אחורית לרכב, מוכן לתזוזה, נייד, תלוש מהקשר (2006 ,"Mobile Wilderness Wolf Unit").

"הפוחלץ מעלה שאלות אתיות", אומרת פוליקווין, "ואיך אפשר שלא? הוא הרי כרוך במות ידידו הטוב של האדם. רוב האמנים העכשוויים משתמשים בחיות שמתו בתאונות דרכים או במוות טבעי, או שהם קונים פוחלצי יד שנייה". בעוד אמנים מפחלצים רבים מעוררים כעס ומחלוקת, ה"Mes pensionnaires" ("הדיירים שלי") של אנט מסאז'יה מ-1972 נחשבת לאחת מעבודות האמנות האהובות. מסאז'יה הניחה שורות של ציפורים מתות זו לצד זו, כמו תינוקות בחדר לידה, כל אחת מהן עטופה בסוודר סרוג ביד.

הממד הסיעודי, תשומת הלב הפרטנית והשבריריות חסרת האונים של הדרורים המכווצים קפואים, נוגעות ללב. ואכן, מתברר שלציפורים שמתות בפרהסיה יש מעמד מיוחד, מטען סנטימנטלי עודף.

השיגעון לדבר, טוענת פוליקווין, הוא תוצר ויקטוריאני מובהק. בני המאה ה-19 היו משוגעים על ציפורים, בדגש על יונקי דבש. בניגוד לריגוש האקזוטי המצמרר שמעוררות חיות הטרף, ידידינו בעלי הכנף מאשררים את עליונות האדם, סוחטים חמלה הורית פטרונית ורצון לגונן על קטנותם המתפרקת. גם במותם הם נציגי אביב נצחי, חופש ותמימות לא מאיימים.

מותן מייצר סנטימנט קיטשי משום שהוא מסמל את סוף הנעורים והיופי, קטיעת הנדידה ואת מחיר החיפוש אחר "המקומות החמים", הן במובניו האקלימיים והן הארוגניים.

ההתמקדות בבעלי חיים קטנים, פרוותיים ובובתיים, היא חלק מה"הנחמדיזציה של השיח האקולוגי", כלשונה של פוליקווין. נוכחות הפוחלץ כוללת סתירה אתית - היקסמות מיופיו, מהאלגנטיות והדיסקרטיות שלו, לצד אי נחת מהסיטואציה הקטלנית שאיפשרה את ההתבוננות בו.

גם הג'ונגל כספקטקל חזר באמנות העכשווית, הפעם כקינה מאוחרת על הצרכנות, הציד ואספנות הקיטש. זהו הלעג למערב המתגעגע לאחרות האקזוטית שבקצוות ארץ, מנקודת המבט של אחרית האימפריה, אחרי שהשפע נבזז, הוגדר כנדיר ותומחר בהתאם.

שלישיית אמני הפחלוץ ההולנדים "האדיוטים", למשל, יוצרת שילובי בעלי חיים ואבנים יקרות. בעבודה "Geologische Vondst II" (2012) אריה שוכב על צדו, גופו מפולח כחתך גיאולוגי, כל פרוסה ממולאת אחלמה סגולה ובוהקת. עכשיו הוא לא רק חי-מת, אלא גם חפץ כרוי, נדיר, הנמכר לפי משקל, בשיטת הסלמי.

האמנית אנג'לה סינגר מתמחה בביקורת הדקורציה הביתית דרך עיטור וקישוט מזכרות-ציד וינטג'יות בתכשיטים, פרחי פורצלן ושאר עיטורים מצועצעים. הציד המאצ'ואיסטי הופך אצלה לתכשיט מבחיל וקיטשי או לגוויה מדממת ("כאב", 2003). "הפוחלץ הוא תמיד עדות ביקורתית למותו שלו", כותבת פוליקווין. בתפקידו כזומבי חסר מנוחה שנכפו עליו חיי נצח, הוא אנלוגי למעשה האמנות ולחיי האמן. לכן לפעמים הוא מופיע כטיפוס בעל הרס עצמי ויצר אובדני.

ב"Bidibidobidiboo" של מאוריציו קטלן מ-1996 הסנאי המת ממוקם בחדר מוסדי ממוזער וסינתטי, מעין בית בובות מחריד, שמוט על שולחן לאחר שירה בראשו. אבל גם הסוס התלוי, הסוס שראשו תקוע בקיר כבאמצע זינוק, הסוס שבגופו תקוע שלט עם הכיתוב INRI (ישוע מנצרת מלך היהודים) ושאר בעלי החיים אצל קטלן, עקודים או שמוטים, תלויים או ישנים - כולם מדגישים את נימת המוות העלוב, הכואב, המייסר והמשפיל. בתצוגה האחרונה שלו בגוגנהיים, הם גם נראו כקורבנות הוצאה להורג המונית.

מוות על הסיפון

מתי התרחש הרגע שבו החליט האדם לבצע את הניסוי במוות-נוכח שכזה דווקא בבעלי חיים? לפני הולדת הצילום פחלוץ היה הדרך הרווחת להכיר וליהנות מזנים שיובאו לאירופה אך לא שרדו את טלטלות המסע אליה. במאות ה-16-17 נעשה שימוש בפחלוץ בעיקר לצורכי הונאת בעלי חיים אחרים.

המלך פרידריך החזיק ציפורי טרף חנוטות בשדות כדי להבריח מזיקים. מגלי העולם והמטיילים הגדולים התכוונו להביא לאירופה דוגמאות זנים חיות, אלא שהאיגואנות מג'מייקה, התנינים ונחשי הענק מתו על הסיפון בהפלגות הארוכות.

לעומת חדרי הפלאות של המאות ה-16-18, שהכילו ערבובייה שרירותית של אובייקטים נדירים, מוזרויות ומזכרות ממקומות נידחים, מוזיאוני הטבע שצמחו במאה ה-19 לצד קרקסים וגני חיות, נועדו במפורש להתבוננות במה שמעבר לנוכחות עצמה. הפעם לא כחפצי הזיה אלא מבעד למערכת תיאורטית של סכימות שממיינות לקטגוריות ולערכי תצוגה קטלוגיים.

רק בתקופה מאוחרת יותר יתפתחו תיבות התצוגה מזכוכית המאפשרות שקיפות ומבט תלת ממדי על הפוחלץ, וטכניקות פחלוץ המאפשרות להנציח אותו בתנוחות טבעיות. אז גם נטבע המושג "פחלוץ אמנותי" שהתייחס למגמה האקספרסיבית והסימבולית של התחום, לתיאורי בעלי חיים במאבק הישרדות.

עם פריחת הצילום והקולנוע ירדה קרנו של המוזיאון כאתר מתווך או בלתי אמצעי למפגש עם עולם החי. מוזיאוני הטבע הוקעו כמשתפי פעולה עם הקולוניאליזם, אוספיהם תויגו כארכיוני האימפריאליזם, פוחלציהם נתפשו כרקבונות דשנים, תצוגות מוות פופוליסטיות ומיותרות המחרידות את הטעם הטוב.

הפרובוקציה הסנטימנטלית או האנכרוניזם הזה קוסמים לאמנים עכשוויים, החווים את התרבות כזומבי, כפוחלץ בפני עצמה, כטרגדיה בהופעתה הסוריאליסטית, בעלת פה פעור שאינו מוציא קול ועיני זכוכית מזוגגות. השימוש העכשווי בפוחלצים זוכה מצד אחד להילת האי-תקינות הפוליטית ומצד שני במצפוניות המגולמת באזהרה מצרכנות יתר המביאה כליה סביבתית. הוא מסב את ההנאה המופקרת שמאדירה ולועגת למלאכותי, למיושן, למצועצע, למופרך ולמופרז אבל בתוספת הרצינות האתית, של שימור הסביבה.

"זהו סיפורו של אובדן באופן שגם מנחם וגם מבטיח את המשכו של האובדן", כותבת פוליקווין. בסופו של דבר, הטיעון המרכזי של ספרה הוא שגם אם פחלוץ עלול להלך אימים, לפגוע רגשית או לייצר דחיה - עובדת המוות אינה מוחקת את האסתטיקה החייתית, הכריזמה והגעגוע אליה. מאחר שהפחלוץ הוא אחת הדרכים הקינקיות ביותר של אדם לייצר משמעות, הפוחלץ תמיד זורח בהילה הפואטית של האחרות, לעולם לא מפוענח לגמרי.

ערכה את העמודים: מאיה לוין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו