בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסביב לעולם עם הצלם וולפגנג טילמנס

לונדון קפיטליסטית והתמונות ברשתות החברתיות הן פורנו עצמי. עם צאת ספר צילומים שלו מגלה טילמנס איך למד להתיידד עם המצלמה הדיגיטלית

14תגובות

"עברו הרבה שנים מאז שהתחלתי לצלם. חוץ ממושאי הצילום, הבנתי שהרבה השתנה ונהפך לחדש בשבילי. כמעט הכל בעצם", מסביר וולפגנג טילמנס את השם "עולם חדש" ‏("Neue Welt"‏) שבחר לכותרת ספרו שראה אור בימים אלה.

לצד דיוקנאות רגישים ושבריריים של בחורים או צילומי חפצים ודירות אינטימיות, שמוכרים עוד מראשית דרכו כאמן, טילמנס מציג בספר אוסף צילומים שמסכם מסע שלו מסביב לעולם. הוא יצא, לדבריו, לגלות מחדש מה יצליח לעשות היום עם מצלמה, שעמה הוא עובד כבר 25 שנה, בתקופה דיגיטלית ורוויית דימויים יותר מאי פעם.

>> לאתר של וולפגנג טילמנס

טילמנס, בן 44, יליד רמשייד שבמערב גרמניה, העביר השנה את הסטודיו שלו מלונדון לברלין לאחר שני עשורים שבהם התגורר בבירה הבריטית. "די מצחיק שנהפכתי השנה בפעם הראשונה למשלם מסים בגרמניה, מה שאומר שאני שם רוב הזמן. אני מרגיש שברלין מעניינת אותי היום יותר מבעבר", הוא אומר בראיון טלפוני עמו.

לונדון, שהיתה אהובתו מאז נעוריו, נהפכה לדעתו לרדופת קפיטליזם. כשהגיע אליה, בתחילת שנות ה–90, התפרנס בעיקר מצילומי אופנה לעיתונים ולמגזינים. "הכמות המטורפת של מצלמות מעקב בעיר היום, האגרסיביות בשפה המדוברת ובצרכנות - יש תחושה של אובססיה לכסף ולשליטה באזרח", הוא אומר. "לונדון נהפכה למקום קשה מאוד. כמובן, יש הרבה אמנות ותרבות, אבל התחושה היא שהכל מסחרי למדי. הרגשתי שאת הבסיס שלי אני רוצה להעביר לברלין, ששומרת עדיין על שפיות ואלטרנטיביות, אולי בניגוד לסטריאוטיפ על גרמניה 'ממושמעת וקשוחה'".

מן הסתם, היו גם סיבות אישיות, הוא מוסיף. בן זוגו הנוכחי גר בברלין. "אולי היעד הבא הוא אתונה", הוא מציע, "כי ברור שגם ברלין משתנה עם הזמן. כשכולם מסכימים עליה כאלטרנטיבה נהדרת, אז היא בעצם כבר לא אלטרנטיבה בכלל".

קארל קולביץ

פעם אפשר היה לשייך אותו לקבוצה אמריקאית בעיקרה של אמנים כמו דאש סנואו, רייאן מקגינלי או אפילו נאן גולדין שתיעדו סצינות סקס, סמים וחיי שוליים בעיר. כיום יהיה קשה לקשרו אליהם. טילמנס נכנס לנבכי התיאוריה האמנותית ושימש מושא למחקרים, תערוכות ודוקטורטים. הוא עקף את האופנתיות, זכה בפרסים ‏(בהם פרס טרנר לשנת 2000‏) והציג תערוכות יחיד במומה, PS1, גלריית סרפנטיין, מוזיאון לודוויג, פאלה דה טוקיו, טייט מודרן והמבורגר באנהוף.

"יותר מכל, קיוויתי לצאת למקומות שלא הכרתי, לחשוב מחדש על כדור הארץ כמקום מוזר ומעניין", הוא אומר. "יש בעולם כל כך הרבה תמונות. לעשות סדר בכולן זה בעצם כמו לחפש אהבה".

לחקור גבולות

תפזורת הדימויים המודפסים על 200 העמודים של "עולם חדש" נראית כמו קליידסקופ מתמשך, מגוון ומבולגן. האסתטיקה הזאת מאפיינת את תערוכותיו וספריו של טילמנס שהוא עורך ומעצב לרוב בעצמו. הוא נוהג להדפיס את תצלומיו לבד או בעזרת אסיסטנט ולהציג אותם בגדלים משתנים, החל בגודל של בול או גלויה וכלה בקיר ענק. עבודותיו נעות בקלות בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין אופנה לאמנות ובין ישירות ונושאים בוטים לדימויים נשגבים. עם זאת, ספק אם ניתן להגדיר את הספר הנוכחי, על מכלול התמונות הטובות והפחות טובות שבו, כפורץ דרך.

בעולם האמנות מוכר טילמנס מספריו ותערוכותיו. מחוץ לו, העבודות המוכרות לקהל הרחב הן אלו התלויות במועדון "ברגהיין" בברלין: צילום ענק של ואגינה וכמה עבודות מופשטות, שנהפכו לסמלים של חיי לילה קודרים ומופרעים באירופה.

גם בישראל הציג טילמנס כמה פעמים. תערוכתו הראשונה כאן, ב–1999, היתה התערוכה שפתחה את גלריה זומר בתל אביב, מהגלריות המייצגות אותו גם היום. מאז הציג שוב בזומר, וגם במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב. לאחרונה הוצג "שחיין חופשי", צילום גדול ומופשט שלו, בתערוכה "תורת השלבים" שאצר אורי דסאו במוזיאון פתח תקוה. ביקורו האחרון בארץ, הוא מספר, היה חלק מסיבובו מסביב לעולם. לישראל בא "לחקור "גבולות, נושא שמעסיק אותי מאוד. הסתובבתי לאורך כל גבולות המדינה עם מדריך. הרגשתי שהמקום השתנה באופן מדאיג, לעומת הביקור הקודם שלי בישראל, שיש פחות רחמים לגאווה של הפלסטינאים". לספר נכנסו כמה עדויות מהביקור בארץ.

ברוב העבודות בספר ישנה כמדומה שכבה מרומזת של רומטיקה ומיניות או סקרנות מינית, גם כשזהו צילום של מפעל או של ידיים משולבות. סדרה בולטת בספר היא למשל תצלומים המתמקדים במכוניות, ובפרט בפנסיהן הקדמיים. גם כאן קשה להתעלם מרמז ויזואלי לגבריות מופרזת ומתפרצת.

"אני לא מנסה לסמל שום דבר", הוא מסביר, "מפני שאני לא חושב שיש לנו יכולת להרגיש 'סמלים'. אפשר להבין סמלים, אבל לא להתרגש מהם. מה שאני מחפש תמיד זה דרך לתאר את העולם היום, ולפעמים מה שנכון כדי לתאר את העולם זה דווקא צילום של מכונית או מפעל". בכמה עבודות שצילם ב–1997 למגזין "ווג" האמריקאי, כלל טילמנס סדרת דיוקנאות של הדוגמנית קייט מוס. היא נראית בצילומיו כמו ילדה מוזרה במידותיה, עקומה כמעט, רחוקה מהדימוי המוכר והמיני.

"יש היום עודף עצום של אנשים שמצלמים את עצמם ומפרסמים את התמונות", אומר טילמנס על רשתות חברתיות כמו פייסבוק ואינסטגרם. "אין שום דבר סקסי בצילום של בחור או בחורה יפים בלי חולצה. זה פפראצי עצמי, אפילו פורנו עצמי. צילומים שלא חשובים לאף אחד והעולם מלא בהם".

לא מפתיע, אם כן, שהצילומים המתעדים יותר מכל את חוויותיו המיניות של טילמנס בארץ הם של חייל במדים ‏(שכותרתו "שי"‏) ושל שיח בגן העצמאות בתל אביב. "חושניות היא דבר שאי אפשר להכניס לדברים בכח. אני מצליח למצוא, לפעמים, אנושיות דווקא במבט על טבע דומם או על נוף. אלה סצינות שכרוכות בזמניות של הרגע המצולם, בצמיחה ובריקבון. כל אלה קשורים למיניות וחושניות באופן מופשט, אבל לא מופשט מדי".

מנגד, הוא מבהיר, לא לכל צילום שלו יש סבטקסט יוצא דופן. "אנשים חושבים שכל מלפפון, כל גזר, כל אובייקט מוארך הוא תמיד סמל לפאלוס. אני לא רואה את זה כך. אתה יודע, יש אובייקטים מוארכים עם זכות קיום משל עצמם", הוא צוחק.

על כריכת הספר בחר טילמנס בצילום של שמים זרועי כוכבים, בחירה שמחזקת את תחושת הפליאה שאופפת את הספר כולו. העבודה הזאת מקדימה סדרה גדולה בספר המתמקדת באוצרות טבע ובפליאתו של טילמנס מהם. "אחת מאהבותי הראשונות בחיים היא אסטרונומיה", הוא אומר, "והיום אני יכול, מבחינה טכנית, לצלם כוכבים כמו שלא יכולתי פעם. אני לא משתמש בטכנולוגיה יוצאת דופן. העבודה שלי מורכבת ממחשבה רומנטית יחד עם מבט ריאליסטי ועם ראש של חנון טכנופיל".

בעבודותיו הראשונות, הוא מזכיר, עשה שימוש במכונת זירוקס. "אני מנסה להסתיר את הצד החנוני שלי, אף שהוא מדרבן אותי לעבוד ולהשתנות. אנשים מסתגלים כל כך מהר לכל שינוי טכנולוגי עד שהם בכלל לא מספיקים להבין את ההשלכות שלו. אני, למשל, רק נפרדתי מהמצלמה האנלוגית בשנה שעברה".

חברת הצילום פוג'י הודיעה השנה שהפסיקה לייצר את סרטי הצילום שבהם השתמש, והוא ראה בכך בתחילה טרגדיה. "למזלי כבר התיידדתי עם המצלמה הדיגיטלית", הוא מרגיע, "והתחלתי להבין איך להשתמש בה. אם לא, הייתי נשאר לעד עם טעם מר. השינויים האלה לא קלים. שנים התעלמתי ממסך התצוגה הקטן שבגב המצלמות הדיגיטליות, למשל. עם הזמן למדתי להשתמש בו לצרכים טכניים. אני לא משתמש בו כדי לבחור איזו תמונה יצאה טובה ואיזו לא. אי אפשר לסמוך על השיפוט בזמן היצירה עצמה".

בימים אלה הוא מציג תערוכות יחיד בקונסטהאלה ציריך ובמודרנה מוזט בשטוקהולם. שבע תערוכות נוספות שלו אמורות להיפתח במקומות שונים בעולם. "התמונות המעניינות ביותר שלי נעשו כששהיתי זמן קצר במקום כלשהו", הוא מסכם, "והן נוצרו בעזרת יכולת קצרת מועד לראות משהו בצורה רעננה, לשנות פרספקטיבה. כאשר נקודת מבט מתקבעת - זו בעיה. החיים לא סטטיים לרגע, וזה מה שאני מנסה להראות תמיד בעבודה שלי. אמנם לא הכל יכול או צריך להשתנות, אבל את נקודת המבט שלך אפשר לשנות. בסופו של דבר, לכל רגע יש פוטנציאל להיהפך ליקר ערך ומרגש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו