בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אצל האמן סיימון פוג'יווארה, החזרה היא ההצגה

האמן היפאני-הבריטי מתאחד עם אביו אחרי 20 שנה, בתערוכה המוצגת בתל אביב. אבל כמקובל אצלו, שום דבר אינו מה שהוא נראה

4תגובות

לאחר שהציג את אביו הברמן כהומוסקסואל מודחק, שב סיימון פוג'יווארה ונפגש עמו בתום פרידה של 20 שנה. במיצב "Welcome to the Hotel Munber" מ-2008 שיחזר האמן את הבר שניהלו הוריו בשנות ה-70 בספרד של משטר פרנקו. הוא ביים את המרחב המשפחתי כאתר מלא רמיזות להומוסקסואליות המוכחשת של אביו המדומה. כעת, ב"חזרה לאיחוד (עם אבי הקדרות)", הוא בודה אב נעדר, אולי נוטש, ושוב ממציא למענו שפה.

"לפני כשנה, בהיותו בן 32, יצא האמן היפאני-הבריטי סיימון פוג'יווארה לעיירה היפאנית שיזוקה שבה גדל, על מנת להתאחד עם אביו לאחר יותר מ-20 שנים של נתק", נכתב בטקסט הנלווה לתערוכה, הממסגר את עלילתה ומסביר את מה שנראה בה כעקבות חומריים וחזותיים של מעשה שהיה.

אלעד שריג

האב והבן השתתפו בסדנת קדרות להפקת ערכות תה, כדי שבשיחה ביניהם, שאמורה להיות טעונה, יהיה להם על מה להתבונן, מה לעשות בידיהם, יהיה להם דבר מה במשותף. הסדנה נתפשה כ"הזדמנות בעבור השניים לגשר על הפערים הפסיכולוגיים והגיאוגרפיים שנפערו במערכת יחסיהם. אך טקס התה לא התקיים כמתוכנן".

אבל בעצם, טקס התה כן התקיים כמתוכנן. שכן ה"מתוכנן" מעולם לא היה הדרמה המשפחתית נוסח ערוץ הולמרק שטווה פוג'יווארה כמסגרת-סיפור נואלת בעלת איכות של טוק-שואו מיושן המאחד משפחות. הסיפור הזה הוא רק פיתיון לצופה הסנטימנטלי.

למעשה, פוג'יווארה כלל אינו מתכוון לגשר על פערים, אלא להיפך. ב"חזרה לאיחוד" הוא מדגים כיצד יוצרים פער. במסווה של סדנת קדרות, בתחפושת של איחוד בין-דורי מרגש, תוך ניצול (ובעצם המצאה) של אילן יוחסין מקצועי המתייחס לגילדת יוצרי קרמיקה, ובטכניקות נוסח משחק מול מצלמה או חזרת תיאטרון, מראה פוג'יווארה כיצד לפרום את אחדות הזמן, המקום והעלילה. את כל אלה הוא מגייס כדי לערבב תיאטרליות וביוגרפיה, דמויות היסטוריות ובדויות המשחקות בתפקיד עצמן. הוא מנצל את התמה הטיפולית הרגשנית של "סגירת מעגל" או "היפטרות משדים" לצורך אמנותי רציני קצת יותר - פתיחת מעגלים ויבוא שדים.

פטישים מעשנים

המיצב "חזרה לאיחוד" הוצג במוזיאון לאמנות עכשווית בטוקיו, שם נראה כחדר תה יפאני, ובמוזיאון הטייט, שם נראה כמוצג או ממצא אתנולוגי שהוצב מאחורי תיבות זכוכית. עתה הוא מוצג בשלישית, בגלריה דביר, והפעם נראה כבימת תיאטרון.

את מרכז החלל תופשת במה לבנה גדולה, זירת התרחשות שכבר קרתה או שמיועדת לקרות. הבמה חצויה במרכזה בקוליסה, כך שהיא דו צדדית; כל צד הופך את משנהו למאחורי הקלעים שלו, משלים אותו איפוא ומהווה גרסה מתחרה לו בו בזמן.

בצד המואר בזרקור תיאטרון מוצבת תפאורה של טקס תה. וילון אחורי שחור, שולחן עץ-כהה לשניים, ועליו בד לבן וסט כלים מקרמיקה. בצד מיחם וכלים מנופצים. האם השיחה כבר התקיימה והסתיימה בשבירת כלים? שני פטישים מונחים כאקדחים מעשנים, מסגירים דרמה קולנית.

האסתטיקה התיאטרלית אינה רומזת מהם המתחים המדויקים בין הבן לאב, אבל הצופה המיומן יודע שתיכף תחול מול עיניו התפכחות מפנטסיית האיחוד ומשהו ישתבש. על השולחן מונחים גם שני תסריטים משומשים, ניירות מקומטים כמו אחרי חזרות רבות. הבמה, אם כן, מיועדת לשחקנים, בעלי תפקידים מוכנים, האומרים משפטים ששוננו מראש.

על הקיר שני תצלומים - באחד נראים פוג'יווארה ואביו (כלומר, היה איחוד ביניהם). בשני נראים ברנרד ליץ', אבי הקדרות הבריטית, שספרו "Life & Work" מונח גם הוא על הבמה, כמו הדבר שהאב והבן אמורים להישבע עליו כשייפגשו. לצדו המאסטר היפאני שוג'י המאדה שממנו למד. הפריימים דומים להפליא. באופן חשוד. מתגנבת המחשבה שלא איחוד מרגש ניבט אלינו מהתצלום של האב והבן אלא חיקוי של תצלום היסטורי של שני אמנים שקיימו יחסי מאסטר-חניך, יחסים שפוג'יווארה מתגעגע אליהם. או מעמיד פנים שהוא מתגעגע.

אלעד שריג

בחלל האחורי בגלריה תלויים עוד שני זוגות תצלומים - פוג'יווארה ואביו מופיעים בהם כחקיינים של צמד הקדרים, עורכים שחזור חזותי של המאסטרים על פי תצלומי שחור-לבן ישנים מהספר. המאסטר מרים כד בסדנתו וכך גם פוג'יווארה, בתצלום צבע המחקה להפליא את שפת הגוף הגאה של המאסטר, המרים את הכד כהנף בן בכור, מדגים אותו למצלמה.

מה ההווה של טקס התה הזה? האם פוגי'ווארה גייס את אביו למשימת שחזור של תצלומים ישנים או להיפך, נשען עליהם, על טקטיקת החקיינות שבהם, כדי להקנות משמעות לטקס המפגש עם אב שמעולם לא חנך את בנו? האם התיאטרון, הכולל תסריט ידוע מראש, הוא עילת המפגש האותנטי, עם הדיאלוג הבלתי נשלט הכלול בו, או שמא המפגש שלא התקיים יצר עילה להשלים אותו באופן מתוסרט?

אלה תולדות

במעבר לצד השני של הבמה מתברר שפוג'יאוורה המחיז את המפגש העתידי עם אביו לאחר שכבר קרה, כמלאכת פיצוי; ביצע אותו במוקדם שהוא גם מאוחר עם תחליפי אב שונים. העניין מעולם לא היה האב והמפגש עמו, אלא איך מתכוננים לפגישה, מכוננים אותה, מבטלים אותה. זה הצד ה"מערבי", ה"טכנולוגי" ה"לא-מסורתי", ומוצבים בו קומקום חשמלי ושקיות תה הפזורות מקופסה מסחרית.

וידיאו מוקרן על מסך, ובו נראה האמן במפגש-תדריך עם שחקן ממוצא אתני שונה משלו. השחקן אמור לשחק את אביו בסצינה של הפגישה המרגשת עמו. זו חזרה ראשונית, להבהרת המחזה, הדמויות, הכניסה לתפקיד וכיוצא באלה. "בתיאטרון", מסביר לו פוג'יווארה כבמאי, "אפשר לפתור את כל הבעיות בעזרת סימבוליזם. בחיים, כמובן, אי אפשר".

לאט לאט נפרשת התוכנית הזדונית בנוסח "אלה תולדות סבסטיאן נייט" או "ייאוש" של נבוקוב, לבנות לו אב ויחסים עם האב לפי הזמנה, להמציא ולגולל להם היסטוריה פרטית ומעטפת תרבותית, לתבל ביוגרפיה בסממני תרבות כך שתיהפך למחזה אמין. הכל פיקציה - הכלים, תפקידם הסימבולי, היחסים, השאיפה הלא-אותנטית, הטקסט שהוא שורות הנקראות מתסריט ועוד.

השניים יושבים ליד אותו שולחן שמוצג בצד השני, הלוא הוא שולחנו של מאסטר הקדרות כפי שתועד בספר ושוחזר בידי האמן. על השולחן ניצבים אותם כלי קרמיקה כפילים, ותוך כדי שיחה הם אכן נוגעים בהם, מזיזים אותם, משוחחים עליהם, כמתוכנן. זהו טקס התה עצמו אך גם חזרה לטקס תה בה בעת. זה הדבר עצמו אך גם הכנה לקראתו.

"הקדרות היא מסורת משותפת ליפאן ולבריטניה", מסביר לו האמן-במאי. "הכדים מייצגים חיבור נשאף מושלם בין מזרח-מערב". הוא מספר שאמו לקחה אותו בילדותו להתבונן בסטים מושלמים של כלי תה טקסיים, ולכן במובן מסוים, הם בעבורו אב נעדר, רוח רפאים, נוכחות של מסורת. גם ההסבר הזה, מטא-טקסט שאינו טקס התה כי אם מאחורי הקלעים שלו, הופך לעניין המרכזי.

"האם זה מבוסס על מה שבאמת קרה לך ולאביך?" שואל השחקן. "למה לא לקחת שחקן יפאני, או את אביך ממש?" הוא מקשה, ונענה בתשובה המוחצת: "אבא שלי לא שחקן, היה לו קשה לשחק אפילו בתפקיד עצמו".

הדיאלוג, לא זה שלקראתו התארגן כביכול כל העניין, אלא דיאלוג פרוזאי, נטול מטענים וטקס, ביחסי חניכה הפוכים, התקיים. תוך כדי שתיית תה. פוג'יווארה משכנע את השחקן ש"הדמות" חייבת להרוס את סט הכלים ומניח שני פטישים על השולחן. סצינת הניפוץ המשותף עוברת לסלואו מושן דרמטי, כמו שני לוחמים שמנצחים דבר מה גדול מהגוף, משתחררים ממהות רודפת, נרגעים. אחר כך פוג'יווארה מכריז על עשר דקות הפסקה, והם שותים בדממה מסט התה השלם. המצלמה מתרחקת, מתברר שהם על במה.

במופע חזותי מרהיב שיסודו טקסטואליות מוחלטת, מוחצת, מצליח פוג'יווארה להפוך את החזרה לאירוע, ואת הכבוד למסורת - לחיקוי לעגני פורם סמכות. לוחות הזמנים מבולבלים. היחסים מעורפלים, זנוחים או תחליפיים. הטריטוריה אינה מובחנת. הגיבורים בדויים, או משחקים בתפקיד עצמם כפרסונות רעועות ונוזליות הדנות בצורך בזהות יציבה, איתנה ומקובעת. מושג הסמכות עובר חילול יסודי, ניהיליסטי. העלילה המתרקמת היא בעצם סיפור כישלונה של העלילה מלהתקיים, להתקדם מעבר לחזרות ולהכנות לקראתה. כל חפץ וטקסט חשודים, מייצגים הונאה שמטרתה הקניית אמינות לחפץ ולטקסט נוספים, חשודים בתורם. פוג'יווארה מצליח לחצות סף של אי-היבחנות בין חיצוני לפנימי, בין הרחקה להכלה, בין דוברים לפיגורות, ולחשוף את המבנה הכופה זהות וביוגרפיה כפארודיה.

סיימון פוג'יווארה: "Rehearsal for Reunion (with the Father of a Pottery)". גלריה דביר, רח' נחום 11 תל אביב. שעות הפתיחה: ימים שלישי עד חמישי, 18:00-11:00; שישי ושבת, 13:00-10:00. עד 20 בחודש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו