בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האוצרת הטובה באמריקה פותחת במלחמה

אחרי התלבטות ארוכה החליטה אן וילקס טאקר, מי שהוגדרה על ידי "טיים" כאוצרת הטובה באמריקה, להעלות ביוסטון תערוכת צילום שאפתנית בנושא שניסתה לברוח ממנו: מלחמה

5תגובות

לפני עשר שנים שאלה עמיתה את אן וילקס טאקר, אוצרת הצילום של המוזיאון לאמנות ביוסטון, מדוע אין צילומי מלחמה במוזיאון. "עניתי שאני אשה ואינני מתעניינת במלחמות", מספרת טאקר. אבל התשובה האוטומטית הזאת לא הצליחה להניח דווקאאת דעתה שלה, והשאלה המשיכה והעסיקה אותה עוד עשור אחר כך. ב‑11 בנובמבר תיפתחבמוזיאון ביוסטון תערוכה מונומנטלית ושאפתנית שתסכם את העשור הזה של התחבטותבשאלת היחסים המורכבים של צילום ומלחמה ­ אף שגם היום טאקר אומרת כי היא האדםהאחרון שצריך לאצור תערוכה שכזאת. "אני אפילו נמנעת מלראות סרטים אלימים בקולנוע,וכשאני נתקלת במשהו במקרה אני עוצמת עיניים", היא מעידה על עצמה. 

הסיפור הזה עשוי לאפיין את דמותה של טאקר, שרבים רואים בה אחת מאוצריהצילום החשובים בעולם. טאקר אצרה עשרות תערוכות יחיד לגדולי הצלמים, ובהם רוברטפרנק, ריי ק. מצקר, ג'ורג' קראוס ועוד. במקביל אצרה מגוון רב של תערוכות חתךמחקריות החותרות להקיף נושא שלם או מאפיין כולל, כמו צילום צ'כי אוונגרדי, צילוםקוריאני עכשווי ותולדות הצילום היפאני. ב‑2001 הגדיר אותה "טיים" כאוצרת הטובהביותר באמריקה, ב‑2005 היא זכתה בפרס הבינלאומי של איגוד הצילום ביפאן ושנה לאחרמכן הוענק לה פרס על מפעל חיים מטעם מוזיאון גריפין לצילום.

היא עצמה ביקרה זה עתה בישראל ­ בפעם השנייה בחייה ­ כדי לשמש כשופטת בפרס הבינלאומי למצוינות בצילום מטעם קרן שפילמן ומוזיאון ישראל יחד עם פרופ' בודו פון דוויץ, סגןמנהל ואוצר לצילום במוזיאון לודוויג קלן. השניים עברו על מאות תיקים ושם הזוכהעתיד להתפרסם בימים הקרובים.

אמיל סלמן

האם היא מכירה צילום ישראלי? כן, היא עונה, אך בעיקר אמנים שהרבו להציג בארצותהברית. היא אף רכשה למוזיאון כמה צילומים מאת צלמים ישראלים, צילום של מיכה ברעם זה לא מפתיע ­ אף יוצג בתערוכה הקרובה, הנקראת "מלחמה-צילום: דימויים של סכסוך חמוש ותוצאותיו". "אנחנו מכירים צלמים שהגיעו לכאן במאה ה‑19 במסגרת סיבוב עולמי שעשו, ואנחנו מכירים צילומים של אנשים שהיגרו לכאן במאה ה‑20, כמו טים גידל, הלמר לרסקי ואחרים כמו מיכה ברעם וצלמי הדור הצעיר יותר, ובהם מיכל רובנר, שי קרמר ונטע דביר", היא אומרת. "אך כל אלה הגיעו לזירה הבינלאומית, ומכל מקום ­ להכיר את עבודתם האישית זה לא מספיק. חשוב להבין את הקונטקסט. את המילייה שהם פועלים בתוכו".

אירועים שנותרו בחשכה

הרומן של טאקר עם צילום החל לגמרי במקרה, כשרצתה להצטרף למערכת העיתון של קולג' רנדולף-מאקון שבו למדה. התפקיד הפנוי היחיד אז היה של צלם, וטאקר היתה לצלמת. בלימודים עצמם התמחתה בתולדות האמנות וכתבה את התזה שלה על הצלם אלפרד סטיגליץ, מחלוצי הצילום המודרני. בהמשך למדה צילום, מתוך הבנה כי מה שאיננו יודעים על ההיסטוריה של הצילום רב ממה שאנחנו יודעים. טאקר חושבת כך גם היום. "זה מה שהופך את מחקר ההיסטוריה למעניין וכיפי", היא אמרה בראיון עיתונאי ב‑2003. 

את התואר השני היא קיבלה מאוניברסיטת מדינת ניו יורק בבאפלו, שם למדה אצל הצלם האמריקאי נתן ליונס ואצל הצלם, ההיסטוריון ואוצר הצילום המשפיע בומונט ניוהול שהיה מנהלה הראשון של מחלקת הצילום במומה שבניו יורק. ב‑1973 פירסמה את הספר "Eye

באדיבות המוזיאון לאמנות יוסטון

s'The Woman", שהציג גופי עבודה משמעותיים של עשר צלמות והיה לאחד מהספרים הראשונים ששפך אור על העשייה הנשית בתחום זה.

ליוסטון היא הגיעה בעקבות משפחתה: אמה עברה לעיר לאחר שנישאה בשנית, וכמה שנים אחר כך קיבל בעלה של טאקר עצמה משרה בה. "בדיוק לאחר שנודע לאמי על המשרה החדשה של בעלי הרצה בומונט בעיר. היא ניגשה אליו ובישרה לו שאני עוברת ליוסטון. בומונט פנה למנהל המוזיאון, ביל אג'י, ואמר לו שאם ברצונו להעסיק אוצרת לצילום, הרי תלמידה שלו מגיעה", היא סיפרה באותו ראיון. בומונט לא פנה לאג'י במקרה: המוזיאון קיבל אז מענק מרשת החנויות טרגט לרכישת צילומים. הוא מינה את טאקר לאוצרת צילום במשרה חלקית, ומאז, זה 32 שנים, היא שם, שנים שבמהלכן היתה אחראית לרכישתם של יותר מ‑26 אלף צילומים.

האוסף ביוסטון, מסבירה טאקר, מורכב מגרעין עיקרי של צלמים אמריקאים, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, ומצילומים אירופיים, בעיקר מהתקופה שבין שתי מלחמות העולם. לאלו הצטרפו צילומים מאפריקה, אמריקה הלטינית, אוסטרליה ואסיה, ובשנים האחרונות גם צילומים מהמאה ה‑19. עם השנים, והשינוי במדיום עצמו, השתנה גם האוסף. "ככל שיותר צלמים החלו להשתמש בצבע, כך נצבעו גם הרכישות; כשהצלמים העדיפו להשתמש בנגטיבים דיגיטליים ובהדפסות של הזרקת דיו, זה בא לידי ביטוי באוסף", היא הסבירה בעבר. "הצלמים מובילים את השדה ואנחנו מנסים להגיב". 

באדיבות המוזיאון לאמנות יוסטון

בתערוכה הנוכחית שלה, "מלחמה-צילום: דימויים של סכסוך חמוש ותוצאותיו", יוצגו יותר מ‑500 צילומים ­ מצילומים איקוניים ועד צילומים לא מוכרים מאזורי סכסוך ומלחמות, מדגרוטיפים ישנים המתעדים את מלחמת האזרחים האמריקאית ועד דימויים דיגיטליים מהמאה ה‑21. טאקר מחלקת את הנושא לארבע מערכות יחסים שונות שבין צילום למלחמה: צילומים צבאיים וממשלתיים, צילום עיתונאי, אזרחים צלמים, וקטגוריה אחרונה הכוללת צלמים חיילים וחובבים. לתערוכה עצמה נלווה ספר בהוצאת אוניברסיטת ייל, הכולל לא רק טקסט אוצרותי אלא גם מאמרים מאת חוקרים והיסטוריונים. 

"רוב הדימויים שאנו רואים בתערוכה נעשו על ידי צלמי עיתונות, לפחות עד העידן הדיגיטלי. אבל היום ישנו המושג הנקרא 'עיתונות אזרחית'. מרבית הדימויים שמגיעים מאיראן, למשל, צולמו על ידי מפגינים באמצעות טלפוניים ניידים ומצלמות דיגיטליות והועלו לאינטרנט. במקרה זה הצילום העיתונאי הופך לנכה בשל חוקי הצנזורה הנוקשים באיראן. לעומת זאת, נמנע מאתנו לראות את אלפי התמונות שצולמו על ידי הממשלה והצבא ולבטח משמשות כדי לתבוע (או גרוע מכך) את המפגינים", כתבה טאקר ב"יוסטון כרוניקל" באחרונה. 

התערוכה השאפתנית והמקיפה מזכירה במידת מה את התערוכה ההיסטורית "משפחת האדם", שאצר אדוארד סטייכן למומה בניו יורק ב‑1955. גם התערוכה ההיא כללה כ‑500 צילומים של 270 צלמים מכ‑70 מדינות וניסתה למפות את ההוויה האנושית האוניברסלית. טאקר מודעת לכך כמובן.

"התערוכה 'משפחת האדם' היתה מקסימה אך גם קלה", אומרת טאקר. "היא כללה תמונות מקובצות באופן מסוים והובילה את הצופים בכיוון מסוים מאוד. גם אצלנו, כמו בה, התמונות יופיעו על הקירות ללא טקסט, אך המשימה שלנו היא לפתוח את השיח על הצילום". דוגמה אחת לניסיון זה גלומה בבחירה שלא להישען על צילום קאנוני של מאורע היסטורי בולט, אלא לבחור באירועים שנותרו בחשכה, או בצילומים של אותו מאורע מאת צלמים אחרים מלבד הצלם שזכה בקרדיט על תיעודו.

במקום הלא נכון

"למה לצלם מלחמה? האם זה אפשרי להיעזר בצילום כדי לשים קץ לצורת התנהגות אנושית שהיתה קיימת לאורך ההיסטוריה?" שאל את עצמו צלם המלחמות האמריקאי ג'יימס נאכתווי (nachtwey). "אנחנו חייבים להסתכל על זה. אנחנו מתבקשים להסתכל על זה.

אנחנו מתבקשים לעשות כל שביכולתנו בנושא זה, אם לא אנחנו מי כן?" ורוברט קאפה, מגדולי צלמי המלחמות בהיסטוריה, ענה פעם שכדי לצלם מלחמה, על הצלם "לשנוא מישהו או לאהוב מישהו. אתה חייב שתהיה לך עמדה, אחרת לא תוכל לשאת את מה שקורה סביבך".

להבדיל מהצלמים האלה, שמשיכה בלתי מוסברת, סקרנות ותחושת שליחות מניעות אותם לעומק שדה הקרב, טאקר, כאמור, עדיין נרתעת. וזו לא רק ההתמודדות עם המראות הקשים שבצילומים. "לשבת ולכתוב על מיליוני אנשים שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון במקרה הרע, ועל כאלה שהיו שם במכוון", היא מגדירה קושי גדול נוסף שלה במאמר שכתבה על תפקיד האזרחים במשוואה. "דבר אחד הוא אנשים שהיו בעיר בשעת הפצצתה, אך כשצ'רלס טיילור (נשיא ליבריה לשעבר שהורשע בסיוע לפשעי מלחמה) שולח את הגדוד שלו, זה דבר שונה. היה לי קשה לקרוא ולכתוב על כך". 

עם קושי אחד נמנעת טאקר מלהתמודד: הסוגיה המוסרית הכרוכה בתיעוד של סבל או אסון של אחרים. "אני לא שייכת לאסכולה שאומרת שאסור לצלם אנשים סובלים. אני מודה על כך שההיסטוריה נשמרה. אין לי טינה לעדים. עם זאת, אנחנו כן נותנים את הדעת על איך שהצילום השפיע על חייהם של המצולמים". 

מה קורה לצילומים כשמוציאים אותם מקונטקסט ותולים אותם על הקיר הניטרלי במוזיאון?

"קחי לדוגמה את הצילום של אדי אדמס (גנרל נגויאן נגוק לואן מוציא להורג אסיר וייטקונג ברחוב בסייגון ב‑1968. הצילום זיכה את אדמס בפרס פוליצר, אע"א). אם מבינים שזה דבר שקורה במלחמה, ניתן להתייחס אליו מחדש. זה קורה בכל מלחמה ­ ובאופן ספציפי, באותו רגע בסייגון, לא היתה חזית, לא היו גדודים שיכלו לקחת שבוי, הכל היה כאוטי. חייבים להבין שהוצאה להורג היא דבר טבעי במלחמה, וזה אנושי שאנשים יירתעו מלראות אדם חמוש הורג אדם שאינו חמוש. זה קורה כל הזמן".

זה נשמע כמו ניסיון לנרמל את הסיטואציה האלימה וחסרת הרחמים ביותר.

"הטענה שזה קורה לא הופכת את זה לצודק. אלה הם פשוט פני הדברים. לכן חשוב לנו להציב זאת בקונטקסט של מכלול דברים שקורים במלחמה. בשיחות שקיימתי עם היסטוריונים של מלחמות הם דיברו על ההוצאה להורג שבצילום כעל משהו נורמלי לגמרי, הם לא הזדעזעו. בתערוכה אנחנו אמנם מציבים את הצילומים בקטגוריות, אך בספר אנחנו מתעכבים על הסיטואציה שבהם. בדרך זו אנחנו מנסים לומר שכל דימוי מעורר גישות שונות, ומסוכן מאוד לקבוע בהחלטיות על מה התמונה. צילום טוב מוליד קריאות מרובות בו".

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו