בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יריד האמנות הלונדוני "פריז" נזכר בקלאסיקה

היריד הוא אמנם מוקד לאמנות עכשווית, אבל השנה החליטו מארגניו לפתוח גם אגף ליצירות קלאסיות

5תגובות

זמן קצר לאחר שנפתח יריד האמנות פְריז ‏(Frieze‏) בריג’נטס פארק שבלונדון, ב–11 בחודש (והסתיים ב-14 בו), אותו אירוע הפונה לאנשים שעונים להגדרה הנכבדת “אספנים רציניים”, עמד אדם בתא של גלריה וייט קיוב והתבונן בכובד ראש ב–”Destruction Dreamscape” ‏(נוף חלום של הרס‏), יצירה בכסף ושחור מאת דמיאן הירסט. כעבור כמה רגעים פנה אל בת זוגו הלבושה בהידור. היא הביטה בו בציפייה.

“נוצץ”, אמר.

הוא מן הסתם לא היה האדם שקנה את “Destruction Dreamscape” תמורת 800 אלף דולר, אבל ההערה שלו סיכמה יפה את הזוהר האופף את היריד שנסגר ביום ראשון שעבר. יש הרבה דברים נוצצים - אנשים, כסף ואמנות ראוותנית - ביריד השנתי לאמנות עכשווית שנערך בריג’נטס פארק, הנהנה ממעמד של אירוע חובה ללא עוררין בקרב כל יודעי הדבר בעולם האמנות, מאז נפתח ב–2003.

לינדה נילנד

“לפריז יש נקודת מבט ייחודית ומובהקת”, אמרה תלמה גולדן, מנהלת “סטודיו מיוזיאום” בהארלם. “יש כאן הרבה מידע, חיבור אמיתי למה שאמנים עושים כיום, למה שקיים בעולם”.

אבל החדשות החשובות בפְריז השנה לא היו אמן מסוים, טרנד ראוי לציון או מכירה מרהיבה, אף שהעסקים התנהלו במהירות ביום הראשון, כש”ראש השלג הלבן” הענקי והוורוד־קלינקס של פול מקארתי נמכר ב–1.2 מיליון דולר בתוך עשר דקות מרגע הפתיחה. במקום זאת הופנתה תשומת הלב העיקרית לאירועי היום הקודם, בפתיחת “פריז מאסטרס”, תערוכה נפרדת בעברו האחר של הפארק, שמציגה יצירות שנוצרו לפני שנת אלפיים.

זוהי התרחבות של המותג פריז, מהלך נבון של מייסדי היריד ומנהליו, מאתיו סלוטובר ואמנדה שארפ, המבקשים לנצל את נוכחותם של אלפי אספנים, סוחרים, אוצרים ודמויות אחרות מעולם האמנות שמגיעים ללונדון כל אוקטובר לשבוע היריד.

בראיון, שהתקיים כמה ימים לפני הפתיחה, לא הכחישו סלוטובר ושארפ את העניין המסחרי שבהשתלטות של פריז על החלקים הנותרים בתולדות האמנות, אבל טענו שמניעיהם אוצרותיים לא פחות מאשר עסקיים.

לינדה נילנד

“פריז הוא מאז ומעולם יריד סופר־עכשווי, אמנות טרייה שמגיעה לקהל היישר מהסטודיו”, אמר סלוטובר. “אבל שמנו לב שידידינו האמנים לא מסתכלים רק בעבודות שנוצרות עכשיו, אלא גם שואבים השראה מהעבר. חשבנו שתערוכה של המאסטרים תוכל לספק את ההקשר והפרספקטיבה לאמנות העכשווית, ושאפשר לעשות את זה בסגנון הייחודי של פריז”.

ויקטוריה סידאל, מנהלת “פריז מאסטרס”, אומרת שהם שמו לב גם לטרנד המתפשט במוזיאונים, של תערוכות המציבות יצירות עכשוויות ועתיקות זו לצד זו כדי להראות חיבור והשפעה.

“ליריד העכשווי קיבלנו פניות מכל העולם”, היא אומרת. “רבות מהגלריות שהיו מעוניינות להציג אצלנו לא התאימו מבחינת התקופה, זה לא היה הגיוני, אבל הבנו את גודל הביקוש”.

יריד המאסטרים אכן מאורגן בסגנון האופייני לפריז. 101 דוכניו קיבלו רקע שקט ומודרני, באפור ולבן, שעיצבה האדריכלית הניו־יורקית אנבל סלדורף. התערוכה יוצרת צירופים מרתקים של סגנונות ואסתטיקה, וכן מראה קליידוסקופי מסחרר של תולדות האמנות.

“המעבר של הרעיונות מדור לדור לאורך ההיסטוריה הוא שהופך את ההווה לרלוונטי”, אומרת רוזלי גולדברג, מנהלת פסטיבל פרפורמה בניו יורק, שבאה ללונדון לראות את שני הירידים. “היה מרגש לעמוד מול יצירות של לינדה בנגליס ושל לואיז בורז’ואה, ולראות לא רחוק משם מדונה וילד מהמאה ה–12. הטווח, משנת מאתיים או שלוש מאות לפני הספירה ועד שנת אלפיים, יצר פנורמה מהממת של רעיונות”.

אמנם כמה מבאי היריד הקבועים אמרו שהם מתקשים להאמין שיהיה מפגש של ממש בין אספנים מושבעים של אמנות עכשווית לבין בעלי טעם היסטורי אקלקטי, אך היו שבאו לקנות יצירות גדולות וחשובות וגם עבודות עלומות יותר. “Buste d’Homme” של פיקאסו מ–1969, שתלוי לצד “L’Ilyssus du Partenon” של מאטיס, בגלריה אקווולה, נמכר ב–9.5 מיליון דולר, ואילו הגלריה הלונדונית סאם פוג, המתמחה באמנות ימי הביניים והציגה מפלצוני אבן ענקיים, בין השאר, מכרה כמה פריטים שמחירם “בסביבות 50,000 דולר”, לדברי דובר הגלריה.

היו שם כמה מהמאסטרים הגדולים באמת ‏(פוסן, קנלטו‏); מובייל ענקי של קאלדר, שנע לצלילי מוסיקה ברזילאית, בדוכן של גלריה הלי נאהמד; ואוסף ציורים מהמאה השש־עשרה והשבע־עשרה בגלריה דייוויד קוטסר מציריך, ובהם “אלגוריות העונות” הבארוקיות והנהדרות של ג’ובאני סטנקי ו”ציורי ואניטאס עם אגרטל של מולסה” של סבסטיאן סטוסקופף. “יש עניין רב; כבר יש לנו הזמנות לכמה מהפריטים”, אמר איש הגלריה קוטסר זמן לא רב לאחר פתיחת היריד.

מכירות חזקות

כמה מהגלריות המפורסמות, כגון גגוזיאן, האוזר וירת וויקטוריה מירו, מציגים גם בפריז לונדון ‏(כך נקרא כעת אוהל האמנות העכשווית‏), והחפיפה בתוכן בין שני הירידים היתה מפתיעה לפעמים. “יש כאן הרבה עבודות שיכולות להשתייך למאסטרים ולהיפך”, אמרה היועצת לאמנות אליזבת וינגייט מניו יורק, בעודה בוחנת פסל ברונזה של האמנית האמריקאית הפמיניסטית האנה וילק בדוכן גלריה אליסון ז’אק. “גם היום אפשר לקנות אמנות מאת נשים שנמכרת במחירים נמוכים מערכה ביחס לאמנים גברים”, הוסיפה.

ימים יגידו אם החפיפה בין הירידים תיצור בעיה לזהות של פריז; הרשמים הראשונים ביריד המאסטרים היו ברובם חיוביים, ובהחלט היו אספנים שעברו בין שני הירידים, כפי שקיוו המארגנים שיקרה.האספנית בת רודן דה־וודי שקנתה “לא מעט פריטים” ב”פריז מאסטרס” אמרה כי “מצאתי כמה יצירות מעניינות מאוד. שני ג’ון מקלכלין, האנה וילק אחד וגאווין טרק קטן”.

בפריז לונדון היו מכירות טובות ב–175 הדוכנים, גם אם לא נרשמה התנפלות קדחתנית כפי שהיתה לפני כמה שנים, על פי דיווחי באי היריד הקבועים. “אנשים שמגיעים לתצוגת הבוקר יודעים מה הם רוצים”, אמרה אנה גוואצי מגלריה סיידי קולז בלונדון, שבה כיסא תלוי וייחודי מאת שרה לוקאס, שכמו עשוי משדיים, נמכר ב–150 אלף דולר, ושהוצגו בה יצירות יקרות פחות, “בתחום העשרים אלף דולר”, מאת האמן ספרטקוס צ’טווינד, מהמועמדים הסופיים לפרס טרנר. “מכרנו כמעט הכל”, אמרה בשעות הערב ביום רביעי, כשקהל החוגגים נהר פנימה לתצוגת הערב.

אליסה פרידמן, מנהלת “סלון 94” בניו יורק, התרשמה ש”יש ביריד אותה אנרגיה של השנים הקודמות, אבל לדעתי הרבה מהגלריות מציגות אמנים צעירים יותר, במחירים פחות יקרים. אבל בשביל זה הקימו את היריד הזה, בשביל אמנים חיים”, אמרה.

מדור חדש, “פוקוס”, לגלריות שנוסדו אחרי 2001 ‏(יש גם מדור “פריים” ‏(מסגרת‏), לגלריות שעוד לא מלאו להן שש שנים‏), נוסף מן הסתם כדי ליצור את התחושה הצעירה הזאת, בתצוגות סולו מלאות חיים שכוללות וידיאו, “West Hinder”, מאת המועמדת לפרס טרנר אליזבת פרייס, ואת רישומי העיפרון של בניינים ריקים מאיימים משהו מאת טורסטן סלמה.

בעלי גלריות מעטים היו מוכנים להודות שהמשבר הכלכלי באירופה משפיע על העסקים, אף שאנדרו סילוויץ’ מ–Sprueth Magersאמר שלדעתו הקונים זהירים יותר. “הכל עכשיו יותר מחושב”, אמר.

מקס ויגראם, מנהל גלריה בשם זה בלונדון, אמר שהעבודות המוצגות מאת לואיז זרביני וחוסה דווילה נמכרו יפה. הוא דיבר נחרצות על כוחו של שוק האמנות. “הקניות חזקות, ויש לכך סיבה”, אמר. “במרכז שוק האמנות יש עשירים שפועלים בעזרת יועצים, מרכיבים אוספים חכמים. רוב האספנים הם אנשים מתוחכמים שמשקיעים באמנות בזהירות. זה לא התופעה המטורפת, הדוהרת והפראית שבעולם המקביל”.

כמה מהגלריות המפורסמות, כגון גגוזיאן, האוזר וירת וויקטוריה מירו, מציגים גם בפריז לונדון ‏(כך נקרא כעת אוהל האמנות העכשווית‏), והחפיפה בתוכן בין שני הירידים היתה מפתיעה לפעמים. “יש כאן הרבה עבודות שיכולות להשתייך למאסטרים ולהיפך”, אמרה היועצת לאמנות אליזבת וינגייט מניו יורק, בעודה בוחנת פסל ברונזה של האמנית האמריקאית הפמיניסטית האנה וילק בדוכן גלריה אליסון ז’אק. “גם היום אפשר לקנות אמנות מאת נשים שנמכרת במחירים נמוכים מערכה ביחס לאמנים גברים”, הוסיפה.

ימים יגידו אם החפיפה בין הירידים תיצור בעיה לזהות של פריז; הרשמים הראשונים ביריד המאסטרים היו ברובם חיוביים, ובהחלט היו אספנים שעברו בין שני הירידים, כפי שקיוו המארגנים שיקרה.האספנית בת רודן דה־וודי שקנתה “לא מעט פריטים” ב”פריז מאסטרס” אמרה כי “מצאתי כמה יצירות מעניינות מאוד. שני ג’ון מקלכלין, האנה וילק אחד וגאווין טרק קטן”.

בפריז לונדון היו מכירות טובות ב–175 הדוכנים, גם אם לא נרשמה התנפלות קדחתנית כפי שהיתה לפני כמה שנים, על פי דיווחי באי היריד הקבועים. “אנשים שמגיעים לתצוגת הבוקר יודעים מה הם רוצים”, אמרה אנה גוואצי מגלריה סיידי קולז בלונדון, שבה כיסא תלוי וייחודי מאת שרה לוקאס, שכמו עשוי משדיים, נמכר ב–150 אלף דולר, ושהוצגו בה יצירות יקרות פחות, “בתחום העשרים אלף דולר”, מאת האמן ספרטקוס צ’טווינד, מהמועמדים הסופיים לפרס טרנר. “מכרנו כמעט הכל”, אמרה בשעות הערב ביום רביעי, כשקהל החוגגים נהר פנימה לתצוגת הערב.

אליסה פרידמן, מנהלת “סלון 94” בניו יורק, התרשמה ש”יש ביריד אותה אנרגיה של השנים הקודמות, אבל לדעתי הרבה מהגלריות מציגות אמנים צעירים יותר, במחירים פחות יקרים. אבל בשביל זה הקימו את היריד הזה, בשביל אמנים חיים”, אמרה.

מדור חדש, “פוקוס”, לגלריות שנוסדו אחרי 2001 ‏(יש גם מדור “פריים” ‏(מסגרת‏), לגלריות שעוד לא מלאו להן שש שנים‏), נוסף מן הסתם כדי ליצור את התחושה הצעירה הזאת, בתצוגות סולו מלאות חיים שכוללות וידיאו, “West Hinder”, מאת המועמדת לפרס טרנר אליזבת פרייס, ואת רישומי העיפרון של בניינים ריקים מאיימים משהו מאת טורסטן סלמה.

בעלי גלריות מעטים היו מוכנים להודות שהמשבר הכלכלי באירופה משפיע על העסקים, אף שאנדרו סילוויץ’ מ–Sprueth Magersאמר שלדעתו הקונים זהירים יותר. “הכל עכשיו יותר מחושב”, אמר.

מקס ויגראם, מנהל גלריה בשם זה בלונדון, אמר שהעבודות המוצגות מאת לואיז זרביני וחוסה דווילה נמכרו יפה. הוא דיבר נחרצות על כוחו של שוק האמנות. “הקניות חזקות, ויש לכך סיבה”, אמר. “במרכז שוק האמנות יש עשירים שפועלים בעזרת יועצים, מרכיבים אוספים חכמים. רוב האספנים הם אנשים מתוחכמים שמשקיעים באמנות בזהירות. זה לא התופעה המטורפת, הדוהרת והפראית שבעולם המקביל”.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו