בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המניפולציות שלפני הפוטושופ

תערוכה חדשה במטרופוליטן בניו יורק מציגה תרמיות בצילומים מן העבר

תגובות

יש צילום מפורסם של ספינת אוויר שחרטומה נושק לקצה בניין האמפייר סטייט. אם מישהו תהה אי פעם אם יש בסיס עובדתי כלשהו לתמונה הבלתי צפויה הזאת, מתברר שאכן: יזמי הבניין הודיעו שבכוונתם להקים בראש הבניין תחנת עגינה אווירית, שנוסעים מאירופה יוכלו לרדת אליה מספינת האוויר. בסופו של דבר התברר שהרעיון אינו ניתן לביצוע בגלל רוחות מסוכנות, אבל המימוש הכמו-מצולם ¬ מונטאז' שיצר אמן לא ידוע ב 1930 ¬ התפרסם בתקשורת וממשיך להתפרסם באינטרנט גם כיום.

הצילום הזה הוא אחד מיותר מ 200 המוצגים ב"Photography Before Photoshop
Faking It: Manitpulated"
(פברוק: מניפולציות בצילום לפני עידן הפוטושופ), תערוכה המוצגת במוזיאון מטרופוליטן עד 27 בינואר ומצליחה לעניין אף שאין בה תגליות חדשות. התערוכה, שאצרה מיה פיינמן, אוצרת-עוזרת במחלקה לצילום במוזיאון, מספקת שפע של ראיות לכך שצלמים התחילו לרמות בתוך זמן קצר מהמצאת המדיום, לפני 200 שנה כמעט.

התמונות שפיינמן ליקטה אינן תמונות שבוימו או ששינו בהן את הרקע שלפני המצלמה. היא אינה מתעניינת בשאלה אם רוג'ר פנטון הזיז ממקומם את פגזי התותח בצילומיו משדה הקרב במלחמת קרים, אלא מתמקדת בשינויים שנעשו בחדרי חושך ובאולפנים בזמן כלשהו אחרי שנשמעה נקישת הצמצם. התערוכה מציגה איפוא תמונות שנעשו מתשלילים שהוכנסו בהם שינויים; תמונות ריאליסטיות לכאורה שנוצרו מחיבור של שני תשלילים או יותר; הדפסי שחור-לבן שנצבעו ביד; מונטאז'ים סוריאליסטיים וכדומה. התמונות לקוחות מהתקופה שבין 1846 לתחילת שנות ה 90.

פיינמן סבורה שהתרמית בצילום נולדה עם המדיום עצמו. במאמר בקטלוג התערוכה היא כותבת נחרצות, "אין דבר כזה, צילום שלא עבר שום מניפולציה". זו אמירה פחות שנויה במחלוקת ממה שנדמה. כיום רק צופה תמים אינו יודע שהתהליכים הטכניים שבהם מביאים צילום למצבו הסופי כרוכים בהכרח בעיצוב ניכר של המציאות הבתולית שנלכדה בעדשת המצלמה.

אחת הבעיות הטכניות שהיתה נפוצה במאה ה 19, למשל, היתה שהאמולסיות היו רגישות בצורה לא פרופורציונלית לאור כחול וסגול, ובשל כך השמים סבלו כמעט תמיד מחשיפה מוגזמת. ולכן, כמו צלמי נוף רבים אחרים, לקח קרלטון ווטקינס עננים מתשליל אחר בחשיפה נאותה ושתל אותם בשמים הנקיים שמעל נוף הצוקים המרשים לאורך נהר קולומביה באורגון, שצילם ב 1867. בתערוכה אפשר לראות זה לצד זה את שני ההדפסים, אחד עם העננים ואחד בלעדיהם. אף שהתמונה עם העננים הופקה באמצעים מלאכותיים, היא נראית טבעית יותר.

נשאלת השאלה אם התערבות בתמונה כדי להשיג אפקטים ריאליסטיים יותר נחשבת להונאה של ממש. בערך באותו זמן שווטקינס צילם במערב, התפרסם צלם האולפן ויליאם מומלר במכירת "צילומי רוחות", שבהם הופיעו רוחות רפאים בדיוקנאות של אנשים אמיתיים. כשבוחנים את הדפסיו כיום, קשה להאמין שמישהו הלך שולל אחריהם, אבל רבים האמינו ¬ עד שהוא הואשם בהונאה ובגניבה.

ולעומת זאת, האם "מזנק לתוך הריק" של הארי שאנק (1960), התצלום המפורסם שבו נראה האמן הקונצפטואלי איב קליין מזנק מתוך חלון הקומה השנייה אל רחוב ריק, שייך לקטגוריה שאליה משתייכים צילומי הרוחות של מומלר? לצד תמונת הזינוק של קליין, קפיצה ללא רשת ביטחון לכאורה, תלויה תמונה אחרת המראה אנשים על הקרקע, שעומדים ומחזיקים יריעת ברזנט ומוכנים לקלוט אותו.

השאלות המטרידות האלה מבלבלות עוד יותר כשחושבים על צילומים אחרים המוצגים בתערוכה אשר ברור כי נעשו בתכסיס, כגון אלה של קלחי תירס ענקיים על קרונות מטען פתוחים, או של סלבריטאים שראשיהם הושתלו על גבי דמויות אלמוניות. תמונות כאלה מופצות בתרבות הפופולרית זה יותר מ 100 שנה, ובשלב זה מעטים האנשים שעדיין אינם מודעים לכך שאפשר לשנות צילומים ¬ ובמקרים רבים זה אכן נעשה ¬ כדי לשעשע, לפרסם, לעשות נפשות למטרה מסוימת או להונות, וכן כדי להפוך את התמונה לנוחה יותר לעיכול מבחינה אסתטית.

בשל כך התערוכה אינה מחדשת רבות, אף שהיא מעניינת לכל אורכה ובמקרים רבים גם מבדרת. שימו לב, למשל, לקבוצה של תמונות הומוריסטיות מהמאה ה 19 מאת אמנים שונים, של אנשים חיים שראשיהם הוזזו מעל צווארם.

כדי להבין את ההיגיון שבמוצגים, צריך לדעת שמטרתה של פיינמן היא להתריס נגד מה שנעדר מהתערוכה: נקודת מבט שונה על צילום, ששלטה בקרב האינטליגנציה במרבית המאה ה 20. כלומר הרעיון שצילום טוב צריך להיות כן ושקוף. אושיות הצילום המודרני שנכנסו לקאנון, החל בווסטון ושטיגליץ וכלה בווינוגרנד וארבוס, התייחסו אל העולם כפי שהוא, ללא תוספות קוסמטיות או דמיוניות. מה שהם ומצלמותיהם ראו היה לכאורה מה שהצופים קיבלו.

אבל בשנות ה 70 החלו לפקפק בכנות של הצילום המציאותי; בלטה בספקנים סוזאן סונטאג, שבספרה "על הצילום" האשימה את המדיום במציצנות ובפשעים אחרים. מאז נהפך הפקפוק ביכולתה של כל מערכת ייצוגית כלשהי להעביר את האמת העירומה למחויב המציאות בחוגים האקדמיים. הדיגיטציה ותוכנות העיצוב מסוג פוטושופ רק אישרו את האמונה שנהפכה לאורתודוקסית, ולפיה לא זו בלבד שהמציאות חמקמקה, אלא גם האמת עצמה עשויה להיות מפלצת מתעתעת (פיינמן אצרה גם את "אחרי פוטושופ: מניפולציות של צילום בעידן הדיגיטלי", תערוכה קטנה, נפרדת, של עבודות של אמנים עכשוויים שנוצרו בעזרת פוטושופ ותוכנות דומות. התערוכה מוצגת במטרופוליטן עד 27 במאי).

נשארנו עם תהייה: אם הצילום אינו יכול ללכוד את האמת, לשם מה הוא קיים בעצם? אם נניח לרגע לשימוש הגדל והולך בטכנולוגיית הצילום למטרות זיהוי, מעקב, תגליות מדעיות ורפואיות וכן הלאה ¬ מה מטרתו המיוחדת של הצילום כאמנות? התערוכה הזאת אינה מספקת תשובה טובה לשאלה זו, אבל היא מציגה לצופים דברים שכל תיאוריה חדשה חייבת להביא בחשבון.


מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו