בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אילו שינויים מתכננת סוזן לנדאו למוזיאון תל אביב

ראיון עם המנכ"לית והאוצרת הראשית החדשה של מוזיאון תל אביב, אחת הדמויות המשפיעות ביותר בשדה האמנות בישראל כיום

29תגובות

עד כה הקפידה סוזן לנדאו להישאר מאחורי הקלעים. במשך שנים היא שימשה אוצרת בכירה במוזיאון ישראל בירושלים: היא ניהלה מחלקות במוזיאון במסגרת תפקידה כאוצרת הראשית לאמנויות, לקחה חלק באירועי "ארטפוקוס", אצרה עשרות תערוכות רחבות היקף והעמידה אוסף עשיר ומוצלח של אמנות עכשווית בינלאומית. לעומת זאת, כמעט שלא פירסמה מחקרים, מיעטה לכתוב ותמיד פינתה את קדמת הבמה לאמנים ולאמנות המוצגת.

עם מינויה לאוצרת הראשית ולמנכ"לית של מוזיאון תל אביב ¬ שלפני שנה בדיוק חנך את אגפו החדש והכפיל בכך את שטחי התצוגה שלו ¬ לנדאו ללא ספק ניצבת באחת העמדות המשפיעות ביותר בשדה האמנות כיום. לראשונה בקריירה ארוכת השנים שלה היא הסכימה להתראיין בהרחבה, לסכם תקופה ולחשוף את משנתה ואת תוכניותיה.

הפגישה עם לנדאו, ילידת 1946, מתקיימת בשעת אחר צהריים מאוחרת במשרדה החדש במוזיאון תל אביב. המשרד משקף במידה רבה את מצבה כרגע: מדפי העץ הרבים שבו ריקים, ארגזים מצטופפים בפינת החדר והשולחן כבר עולה על גדותיו ¬ מסמכים רשמיים, קטלוגים וכתבי עת נערמים אלה על אלה. היא עוד לא הספיקה לפרוק, להסתדר.

מינויה של לנדאו היה אמור להיכנס לתוקפו ב 1 בספטמבר, אך הלכה למעשה היא הקדימה את כניסתה לתפקיד בחודש ויותר מכך. כבר מהיום שהוכרז על מינויה לתפקיד, בפברואר השנה, החלה לחיות מעין חיים כפולים, או לנהל לדבריה זהות "סכיזופרנית". היא המשיכה לעבוד במשרה מלאה בבירה ויום בשבוע היתה עושה את הדרך בין ירושלים ההיסטורית, הכבדה והמסוכסכת אל תל אביב הצעירה, התוססת והבועתית.

הפער העמוק הזה אינו רק גיאוגרפי כי אם גם מוסדי: מוזיאון ישראל הוא מוזיאון לאומי, אנציקלופדי, שבע במידה רבה, שמנוהל זה 16 שנים בידו החזקה של ג'יימס סניידר. ואילו מוזיאון תל אביב שרוי בתקופת משבר לאחר מות קודמה של לנדאו, פרופ' מרדכי עומר, ביוני אשתקד, סובל מהעדר פרוגרמה אוצרותית ותקציבית לטווח הארוך ונתון לחָצי הביקורת של רבים בקהילת האמנות.

לנדאו, כך נראה, מבינה היטב את גודל המשימה ויודעת כי שדה האמנות כולו נושא עיניים בסקרנות, אולי אף בחשדנות, לראות מה יהיו צעדיה הראשונים במוסד. בתקופה קצרה במיוחד היא הקפידה לפגוש כל אחד ואחת מצוות המוזיאון, ביחד ולחוד; מהאוצרים הבכירים כמו אלן גינתון ודורון לוריא ועד לעובדי המינהל. "עבודה מוזיאלית היא עבודת צוות", היא אומרת. "זה מה שהיה לי חשוב במוזיאון ישראל וזה מה שארצה לבסס כאן". כמו כן לקחה חלק פעיל בארבעה אירועי גאלה שקיים המוזיאון לאחרונה, כדי להעמיק קשרי תמיכה ומימון בינלאומיים.

לנדאו נולדה בברטיסלבה (אז בצ'כוסלובקיה) ובאה לארץ ב 1968. כיום היא מחלקת את ימות השבוע בין ביתה שבמוצא תחתית ובין דירה ששכרה בתל אביב. באה למוזיאון השכם בבוקר ויוצאת עם חשיכה. על חייה האישיים היא מעדיפה שלא לדבר.

הניצוץ בעיניה של לנדאו ודיבורה המהיר מסגירים את התרגשותה הרבה מהתפקיד החדש. וזה אכן רגע מרגש. קודם כל, לנדאו היא האשה הראשונה שמנהלת אחד משני מוסדות האמנות הגדולים והמרכזיים בארץ. בכך היא מתייצבת בראש שורה מכובדת של מנהלות מוזיאונים קטנים יותר: דליה לוין במוזיאון הרצליה, גליה בר-אור במשכן לאמנות בעין חרוד, דרורית גור אריה במוזיאון פתח תקוה ורותי דירקטור, האוצרת הראשית במוזיאון חיפה לאמנות.

החוזה עם לנדאו לניהול מוזיאון תל אביב נחתם לחמש שנים. "תראי, אני עדיין בשלב של למידה", היא מנסה לשדר איפוק. "שני הדברים שהיו לי הכי חשובים בשלב הראשון הם להכיר את הצוות וללמוד את פעילות המוזיאון מבחינת תערוכות עתידיות".

במכתב פתוח שפירסם איגוד האמנים בתחילת אוקטובר התגלה כי לנדאו ביטלה כמה תערוכות שאושרו בתקופת כהונתו של עומר. בפגישה עמם הסבירה לנדאו, כך כתבו האמנים, כי "הרצון להתוות את חזונה מהותי ומחויב מתוקף תפקידה. לכן, מן התערוכות שנקבעו טרם כניסתה לתפקיד תצאנה לפועל רק אלה שהיא רואה באופן מובהק כהתחייבויות שיש למלאן".

עצם פגישתה של המנכ"לית והאוצרת החדשה עם נציגי האמנים היתה שינוי מרענן, שכן מרבית הביקורת שהופנתה כלפי המוזיאון בתקופתו של עומר, וביתר שאת לאחר מותו, היתה שהוא נוהג כמבצר, במגננה ובחוסר שקיפות שאינם הולמים את מעמדו כמוסד ציבורי.

ממקומה בירושלים, עוד לפני כניסתה לתפקיד, עקבה לנדאו אחר הביקורת שנמתחה על המוזיאון ואחר מחאת האמנים. "זה חשוב לי מאוד, אני מתעניינת ועקבתי אחרי ההתרחשויות", היא אומרת. "מה שאני יכולה לומר הוא שבזמן שהייתי במוזיאון ישראל הוכחתי יושרה מקצועית ואני אמשיך כך. התנהלות שקופה היא דבר חשוב. נפגשתי עם איגוד האמנים ואני אף מעוניינת להיפגש עם כמה אמנים שלקחו חלק במחאה". הפגישה, ששני הצדדים הגדירו כחיובית, אולי תוליד דיאלוג חדש וראשון מסוגו.

איכות ולא לאום

בתוך זמן קצר למדי כבר אפשר לחוש את טביעת ידה של לנדאו בתוכנית התערוכות של המוזיאון ובפעילותו. דוגמה לכך היא תערוכתה של האמנית יעל ברתנא, הטרילוגיה "ואירופה תוכה בתדהמה", שהוצגה בביאנלה לאמנות בוונציה ב 2011 כנציגת הביתן הפולני והוצגה הקיץ במוזיאון תל אביב. "זו עבודה מצוינת ויוצאת דופן, שהיה לי חשוב שתוצג במלואה ולא כאסופת וידיאו בסינמטק", אומרת לנדאו.

בראיון ל"עכבר העיר" סיפרה ברתנא כי ברגע שלנדאו מונתה לתפקיד היא יצרה אתה קשר. "בעבר זה בכלל לא היה על הפרק. מוטי עומר לעולם לא היה מזמין אותי", אמרה האמנית. על השאלה אם היא רואה בכך התחלה חדשה למוזיאון השיבה ברתנא: "כן, בהחלט. לנדאו נוקטת עמדה ברורה מאוד, היא מכריזה 'אני עושה פה שינוי'".

גם תערוכתו של האמן הבלגי דייוויד קלרבו, המוצגת כעת בביתן הלנה רובינשטיין, ממחישה את טביעת עינה של לנדאו בכל הנוגע להצגת אמנות עכשווית בינלאומית בלא פיגור ניכר. בין השמות הבולטים הנוספים שיציגו במוזיאון בשנתיים הקרובות אפשר למנות את הצלם הקנדי החשוב ג'ף וול ואת אנרי סאלה, שנבחר השנה לייצג את הביתן הצרפתי בבינאלה בוונציה.

לעומת זאת, טענות שכיחות נגד לנדאו הן שהיא מתעלמת מאמנות ישראלית ואינה מציגה יוצרים מקומיים. ואולם, במוסד שבו עבדה היתה הגדרת תפקידים ברורה וחלוקה בין האוצר לאמנות ישראל לבין האוצרת לאמנות עכשווית, לנדאו. ב 1998 היא מונתה במקביל לאוצרת הראשית לאמנויות. מלבד זאת, ברשימת התערוכות שאצרה, כבר מתחילת דרכה, מופיעים אמנים ישראלים רבים, בהם הצמד איה וגל, הצלמת אריאן ליטמן-כהן, עופרי כנעני, רותי נמט, צבי גולדשטיין ואורית אדר בכר. לנדאו גם היתה הראשונה שמצאה לנכון להביא לישראל את תערוכתו המופלאה של האמן הישראלי-צרפתי המנוח אבשלום, שנאצרה במכון לאמנות KW שבברלין לפני כשנתיים.

כשהיא נשאלת איזו מסורת הקיימת במוזיאון תל אביב ברצונה לשמר, עונה לנדאו במהירות ובביטחון: "מה שהייתי מודעת אליו מהתחלה היה המחויבות ארוכת השנים של המוסד לאמנות הישראלית. הייתי רוצה להמשיך במחויבות הזאת. עם זאת, חשוב לי גם למצוא איזון מסוים עם תערוכות בינלאומיות עכשוויות. אני חושבת שזה היה חסר בתוכנית המוזיאון".

לדבריה, תמיד אהבה אמנות ישראלית והתעניינה בה. "נכון שלא עסקתי באמנות ישראלית", היא אומרת, "אך במשך כל השנים שעשיתי תערוכות ניסיתי לשלב בין אמנות ישראלית לבינלאומית. זה משהו שהייתי רוצה לנסות גם פה".

אשר למעמדה של האמנות הישראלית בעולם, לנדאו מציינת את השינוי העצום שחל בחשיפתה. לתהליך הזה חברו גורמים רבים, היא אומרת, "למשל תוכנית לימודי ההמשך באוניברסיטת קולומביה, שכל שנה מתקבלים אליה שלושה אמנים ישראלים. מקצתם גם מציגים בגלריות בניו יורק. כך גם קורה בלונדון, ברלין ומקומות נוספים. אין זה מקרה שלאמנים ישראלים יש סטודיו בברלין, יש בה תנאים טובים וגם אפשרויות להציג, הם לגמרי חלק מהסצינה. זה לא היה כך בעבר. גם רבקה סאקר, מנהלת סותביס ישראל, תורמת הרבה לקידום וחשיפה של אמנות ישראלית.

"תמיד ראיתי ואני עדיין רואה באמנות הישראלית חלק מסצינה בינלאומית", מדגישה לנדאו, "וכך נראה לי שגם האמנים רואים את עצמם. אני לא יודעת כמה חלוקת הלאום רלוונטית כיום. לעתים מספיק לומר היכן נולד האמן ואת שנת לידתו. יותר ויותר מתייחסים לאמנים לפי איכות עבודתם ולא מתוקף הלאום, ולדעתי גם הם רוצים בכך. במקביל, שימי לב שיותר ויותר גלריות בארץ מציגות אמנות בינלאומית לצד ישראלית".

עם הפנים החוצה

מה מתכננת לנדאו למוזיאון תל אביב? בטווח הארוך נמנות עם מטרותיה הרחבת אוסף המוזיאון, רענון תצוגות הקבע, שיפוץ המבנה המרכזי ופרויקטים מיוחדים למיניהם. בטווח הקרוב, היא אומרת, רוב המאמצים מופנים לגיוס כספים ולגיבוש תוכנית התערוכות עד 2014.

היא מציינת את הערכתה לקודמה בתפקיד עומר, למקום הנרחב שנתן לאמנות הישראלית ולמחקרו המעמיק. "כל השנים עמדתי בקשר עם מוטי, הכרנו במשך הרבה שנים. ניהלנו קשרים מקצועיים טובים שכללו השאלות לתערוכות ומפגשים בהזדמנויות שונות. תמיד הקפדתי לראות את התערוכות המוצגות במוזיאון תל אביב, כמו בשאר הארץ".

בשונה מהתנהלות המוזיאון בתקופתו של עומר, לנדאו שבה ומדגישה כי לא תתעלם ממחאה וביקורת לגיטימית מצד אנשים בשדה. עם זאת, על הטענות הספציפיות שהעלו המוחים בקיץ שעבר, בנוגע לניגוד אינטרסים בוועד המנהל של המוזיאון שבו יושבים אספנים פרטיים, סירבה להגיב.

מה את מביאה אתך ממוזיאון ישראל?

"ניסיון. השנים הרבות במוזיאון ישראל, ניסיון בעשיית תערוכות, בעבודה מאורגנת ומעל הכל בבניית אוסף. אחרי שנעבור את השלב הנוכחי, השלב הבא יהיה בניית האוסף. אני חושבת שזו תהיה המטרה הראשונה שלי. כרגע יש דברים דחופים יותר".

גם את הניסיון שרכשה בגיוס כספים במוזיאון ישראל ואת מערכת הקשרים הענפה עם אמנים, אספנים וקבוצות רכישה היא מתכוונת להביא לידי ביטוי בניהולו של מוזיאון תל אביב, שלדבריה משווע לכך. כמו כן היא מדגישה את חשיבותה של הזירה הבינלאומית, הן כשלעצמה והן לאמנות הישראלית. "זוהי דרך דו-סטרית", היא מסבירה.

כיצד היית מאפיינת את האוסף במוזיאון תל אביב?

"מבחינת אמנות ישראלית, האוסף של המוזיאון חזק וטוב. גם מבחינת אמנות מודרנית ¬ יש פה יצירות מופת. באוספים 'מאייר' ו'בלומנטל' יש יצירות נפלאות. עם זאת, אני חושבת שבכל הנוגע לאמנות עכשווית, נאמר של 30 השנים האחרונות, הוא לא מספיק ¬ לא מספיק טוב ובוודאי לא מייצג".

את המחלקה לאמנות עכשווית במוזיאון ישראל הקימה לנדאו בשנת 1982 ועל כן זו, כמו אוסף האמנות העכשווית, נבנו בצלמה. האוסף, שהחל להתגבש עוד קודם לכן, בתחילת שנות ה 70, כולל עבודות מאת מיטב האמנים מאותה תקופה ועד היום, בהם אנסלם קיפר, ג'ון בלדסארי, אנט מסג'ה, ויטו אקונצ'י, רוזמרי טרוקל, אנטוני גרומלי, קיקי סמית, הנס האקה, ביל ויולה, ג'ף וול, מונה חאטום, אנדראס גורסקי, כריסטיאן מרקליי.

"כשהתחלתי והקמתי את המחלקה לאמנות עכשווית, לא היו קרנות רכישה לאף מחלקה", מספרת לנדאו. "לאט לאט התפתחו קבוצות התמיכה בחו"ל ולאחר מכן גם בארץ. כיום יש קבוצה שפועלת בישראל ותורמת כספים לקניית אמנות עכשווית. היא בנויה לפי דגם זהה לזה שהקמתי גם בחו"ל: בניו יורק, לוס אנג'לס ועוד. המנגנון הזה עזר ברכישה ובבניית האוסף של מוזיאון ישראל.

"במוזיאון תל אביב אין קבוצה ואין קרנות רכישה. יש להתחיל הכל מחדש, מהתחלה. צריך ליישם את המודל הזה גם כאן. אחת הדרכים לעשות כן היא לחזק את המעמד הבינלאומי של המוזיאון ובדרך זו להתקרב לאספנים ולאנשים שמתעניינים באמנות עכשווית".

בין שני המוזיאונים הבדלים נוספים לא מעטים. לנדאו ניאותה לדבר על ההבדלים החיצוניים והמבניים, אך מקפידה להתנסח בזהירות.

כיצד את מתמודדת עם המעבר ממופת של סדר ותכנון לכאוס? הרי התערוכות במוזיאון ישראל נקבעות לפחות שלוש שנים מראש, ואילו ממוזיאון תל אביב תמיד היה קשה להשיג התחייבות בנוגע לשנה הקרובה.

"מוזיאון ישראל הוא מכונה משומנת מבחינה ארגונית. התוכנית ידועה זמן כה רב קדימה משום שיש הרבה תערוכות ממחלקות אחרות שנקבעות מראש, כמו ארכיאולוגיה ויודאיקה, ולכך מצטרפות תערוכות האמנות. אולי זה גם מה שהיה חסר במוזיאון: הכל היה מתוכנן מראש, היה קשה להיות גמישים, וקשה להיות אקטואליים באמנות ללא הגמישות.

"כאן אני מקווה מאוד שנוכל לעשות זאת. אנחנו משלימים כעת את תוכנית התערוכות לשנתיים הקרובות, עם גמישות בכל זאת. הייתי רוצה שלמוזיאון תהיה רוח צעירה ורעננה. חשוב לקחת אמנים שונים ואף צעירים, שכן ניקח פה ושם איזשהו סיכון; או שנצליח בו או שלא".

לכך מוסיפה לנדאו נתון קריטי להבנת האתגר שבניהול מוזיאון תל אביב מאז הרחבתו: "לפי החישוב שלי, מוזיאון תל אביב מציג בממוצע בין 26 ל 30 תערוכות בשנה. זה הרבה מאוד. יותר ממוזיאון ישראל. לזה צריך תקציבים. שטח התצוגה הוכפל עם חניכת הבניין על-שם הרטה ופול עמיר, יש שם הרבה גלריות לתערוכות מתחלפות, ואני אף לא סופרת את תצוגות הקבע, את ביתן הלנה רובינשטיין ואת הבניין המרכזי. אם רוצים לעשות תערוכות בינלאומיות, פירוש הדבר עוד תקציב. אני מקווה שנוכל להמשיך בתוכניות שלנו".

לנדאו מדגישה שלנוכח כל אלה חשוב לזכור שהצוות נותר כפי שהיה ולא חוזק. היא אינה מוכנה לענות על השאלה אם בכוונתה לרענן את צוות האוצרים. אשר לאוצרים נוספים היא אומרת שגם זה עניין של תקציב. "ברגע שאוכל יהיה על מה לדבר".

עם כניסתה לתפקיד ביקשה לנדאו לראות את התוכניות האדריכליות של המוזיאון, ללמוד את חלליו, לעמוד על גודלו ועל הפוטנציאל שלו. "כרגע יש פער בין הבניין החדש לבין מה שאנחנו מכנים הבניין המרכזי", היא אומרת. "הייתי רוצה לרענן אותו. כך גם בנוגע לרחבת המוזיאון ולגן הפסלים". במשך שנים היתה לנדאו אוצרת גן הפסלים על-שם בילי רוז במוזיאון ישראל, שם יזמה ותיכננה כמה פרויקטים עם אמנים ובהם ריצ'רד סרה, סול לויט, קלאוס אולדנבורג, ג'יימס טורל ואניש קאפור.

כשהיא נשאלת אם מקננים בה חששות בקשר לתפקידה החדש אומרת לנדאו: "אני לא יודעת אם ברצוני לחלוק את חששותי. מה שבאמת גרם לי לענות בחיוב לפנייה הזאת הוא האתגר. כשאת חושבת על אתגר, את נסחפת. את מקווה שהאתגר הוא כזה שכן אשיג את הדברים שאני רוצה. מובן שהיו לי חששות, אם לא היו לי זה לא היה טבעי".

קרקס בינלאומי

זמן קצר אחרי ההכרזה על מינויה של לנדאו, ניסה המבקר וההיסטוריון ד"ר גדעון עפרת להתחקות אחר ההיסטוריה המקצועית שלה. את ממצאיו פירסם בבלוג האמנות שלו. עם המאפיינים הבולטים בפעולתה האוצרותית מנה עפרת את יכולתה לזהות שפה חדשה וכן את ההתערבות השקטה שלה בתצוגות. הוא גם הדגיש את כוחה בעבודה עם אוסף והכתיר אותה בתואר "אוצרת-יוצרת".

לדוגמה ציין כיצד "לנדאו שילבה על דעת עצמה בתצוגת עבודותיהם של האמנים סביבות ומושאים 'לא אמנותיים' של חדר ספרייה, או טלפון ציבורי או פינת משחקי ילדים עם ארגז חול וסוס נדנדה". התערוכה "עשויים להפליא" מ 2009 נוצרה כולה מפריטים שלקחה לנדאו ממחסני המוזיאון. ובתערוכה שחנכה את סיום השיפוץ של מוזיאון ישראל והרחבתו, "שלושה אמנים, אוסף אחד", היא הזמינה את ינקה שוניברי, צבי גולדשטיין וסוזן הילר להרכיב תצוגה כראות עיניהם מאוסף המוזיאון. אמנם אוספיו של מוזיאון תל אביב שונים בתכלית מאוספיו העשירים של מוזיאון ישראל, אך הדבר אינו מרתיע את לנדאו. "אני חושבת הרבה על אופן תצוגת האוספים פה, ואיני מתכוונת לתערוכות מתחלפות אלא דווקא לתערוכת הקבע", היא אומרת. "איך, למה ואילו חיבורים ניתן לייצר".

לנדאו חברה בארגון CIMAM (ועדה בינלאומית של מוזיאונים ואוספים של אמנות מודרנית), שבו גם כיהנה כחברת הנהלה במשך שנים. כמו כן נמנתה עם צוותי שיפוט רבים, בהם של מענק לנון-אונו לשלום ופרס וולף לאמנות, ושפטה פעמיים בתחרות פרס נתן גוטסדינר במוזיאון תל אביב. נאמנותה לממסד אינה מוטלת בספק, אך בו-בזמן היא עוסקת בשאלה של תפקיד המוזיאון בכלל ומוזיאון תל אביב בפרט.

"בזמן האחרון, כשהייתי בנסיעות וביקרתי בהרבה מוזיאונים בחו"ל, ראיתי את האנשים הרבים שבאים, לא מסתכלים על היצירות אלא רק מצלמים אותן, אוספים דימויים", היא מספרת. "תהיתי לעצמי, האם הם מסתכלים על מה שצילמו כשהם מגיעים הביתה? העובדה שאלפים פוקדים את המוזיאונים, שאמנות נהפכה לבון-טון, שכל תייר ממוצע מבקר לפחות במוזיאון אחד ¬ הופכת את כל הסיפור למשהו כמעט קרקסי.

"עם זאת, כשחשבתי על תפקיד המוזיאון הבנתי שאני חייבת תחילה לבחון את המוזיאון הספציפי הזה. כיצד אני רואה אותו במקום שבו הוא נמצא, מה העתיד שלו גם ביחס למוזיאונים אחרים בישראל. כמוזיאון לאמנות מודרנית ועכשווית, צריך לחדד את עיסוקו, ושככזה הוא גם יקבל הכרה בינלאומית".

מה בנוגע לתפקידיו המסורתיים של המוזיאון, כמו שימור ותיעוד?

"אלה עדיין חלק מהמטרות והמטלות של המוזיאונים, בינתיים עוד לא הייתי שוברת מוסכמות בקטע הזה. אך אני כן מנסה לחשוב איך יכול להיות מוזיאון שכל העיר שבה הוא יושב היא כזו תוססת, צעירה, עם פעילות ללא הפסקה. כיצד המוזיאון יכול לשקף זאת, להיות יותר דינמי, פעיל וניסיוני. מעז יותר".

אשר לפרויקטים המיוחדים שהיא מתכננת, לנדאו מציינת כי האלמנט הארכיטקטוני המרכזי במבנה החדש, מפל האור, עשוי לשמש לעשייה מגוונת ¬ מיצבים, הקרנות, עבודות סאונד ופרפורמנס; אולי בדומה לאולם הטורבינות בטייט מודרן בלונדון, המזמין בכל שנה אמן ליצור עבודה במיוחד למקום. היא גם רוצה לנצל לפעילות את השטחים שמחוץ למוזיאון, כמו הרחבה שבכניסה, "כדי שהמוזיאון ייכנס יותר ויותר לתודעה", היא מסבירה. "אני רוצה שהמוזיאון יהיה פתוח אחת לחודש עד חצות, לדוגמה".

ניצנים לפעילויות מהסוג הזה נראו בתחילת דרכה של לנדאו כאוצרת בירושלים, כשהציגה תערוכות אמנות חדשניות ואף ביקורתיות. למשל, "בגודל טבעי" ו"סימנים ¬ אמנים יוצרים ברחבי ירושלים", בהשתתפות הצלמת אריאן ליטמן-כהן, הצמד איה וגל, בלו סימיון פיינרו ואחרים, אשר הציבו את עבודותיהם ברחבי העיר. עם השנים, אולי בשל סדר-היום של סניידר ופיקוחו ההדוק, התמתן הקו שלה ועשייתה נטתה לתערוכות פורמליסטיות.

"יכול להיות שיש לי או היה לי כיוון יותר לירי ופואטי", מגיבה לנדאו. "אפילו לא הייתי מודעת לכך בהתחלה, אך בסופו של דבר גיליתי שזה קיים באוסף. כלומר, היצירות לא נרכשו מתוך כוונה שביום אחד תהיה תערוכה כזאת".

אביב גורלי

לנדאו, כאמור, לא כתבה מחקרים מעמיקים או טקסטים מכוננים. "זה נכון", היא אומרת. "תמיד עניין אותי הקשר האישי עם היצירה והאמן והצד היצירתי שבאוצרות. התהליך הזה של ליווי היצירה והאמן היה תמיד יותר פיסי ורגשי. ריתק אותי לחשוב כיצד אני מתייחסת ליצירה, איך היא תוכל להמשיך ולחיות בחלל הנתון שאני מביאה אותה אליו, עם מי היא יכולה להתכתב ולדבר.

"המחשבה על תערוכה כמכלול, כתמהיל של יחסים, מהותית מבחינתי יותר מהנושא הכולל. יש לי ראייה תלת-ממדית ומרחבית מפותחת ותמיד יכולתי לראות כיצד תערוכה עומדת בחלל ריק, יותר מכפי שנטיתי להתיישב על שולחן ולכתוב על נייר". עם זאת, היא מביעה הערכה רבה לכותבים: "זה חשוב מאוד בעיני ואני מעודדת זאת. אצלי זה עובד אחרת".

במשך שנות עבודתה פגשה לנדאו אמנים רבים בעלי שם, עם מקצתם בילתה זמן רב וניהלה דיאלוג מתמשך. לדבריה, מעולם לא חשבה לתעד שיחות ומפגשים אלה. גם לא את שיחותיה הרבות עם האמן הגרמני אנסלם קיפר, למשל, שאותו פגשה לראשונה ב 1984. "אולי במקרה של קיפר כן הייתי צריכה לכתוב משהו אישי", היא אומרת. "הוא דור אחרי המלחמה, היו לנו שיחות רבות בנושא, אך הדבר היחיד שהיה לי ברור באותה העת הוא שאני זו שצריכה לעשות תערוכה של אמן גרמני בישראל".

אף שהיגרה לפני שנים רבות, ניכר בדיבורה של לנדאו מבטא, שאינו קל לזיהוי. סיפור השתקעותה בישראל היה מקרי ואף מצער בשעתו. היא באה לכאן עם קבוצת סטודנטים כדי לעבוד בקיבוץ כפר מסריק ולטייל בארץ. אלה היו ימי האביב של פראג ובעת שהותה כאן החלה הפלישה הרוסית לצ'כוסלובקיה. עד מהפכת הקטיפה שהתחוללה כעבור 20 שנים, היא לא חזרה לפראג. "זה היה די מטורף", היא מספרת. "הייתי בת יחידה, דור שני לניצולי השואה, לא נותר איש מהמשפחה וכולנו היינו בפאניקה. בעצם באתי לפה עם מזוודה קטנה ובגדי קיץ".

הוריה ברחו מברטיסלבה בעקבותיה והתגוררו בתל אביב. בבית המשפחה דיברו הונגרית וגרמנית. לנדאו למדה באולפן בחיפה וכעבור שמונה חודשים, עברית צולעת בפיה, נרשמה ללימודי תולדות האמנות באוניברסיטת העברית. עם מרציה נמנו פרופ' משה ברש וזיוה מייזלש.

בד בבד התפרנסה מעבודות איור לאנציקלופדיה העברית. תוך כדי הלימודים הציע לה ד"ר אהוד לב, שהיה רשם של מוזיאון ישראל, למלא את מקומו כשיצא לשנת שבתון. "חשבתי לעצמי שזו יכולה להיות הזדמנות", מספרת לנדאו. "עזבתי את האנציקלופדיה, שם היו לי תנאי עבודה טובים, והגעתי למשרה שלא ידעתי דבר על אודותיה במוזיאון ישראל". את הלימודים באוניברסיטה לא סיימה מעולם.

מרטין וייל היה אז האוצר הראשי של המוזיאון. בעקבות תרומה מפתיעה של אוסף יודאיקה התבקשה לנדאו, בהעדר אוצרים אחרים, להקים תערוכה, וזו נחלה הצלחה רבה. מאז היא היתה, לדבריה, "אוצרת כלבויניקית" במוזיאון, ואז גם החלה לעבוד עם אוסף המוזיאון.


בנוסף לווייל שליווה אותה מתחילת דרכה, היא מציינת את השפעתם של האוצר הרולד זימן ושל סוזן פז'ה, שהיתה מנהלת המוזיאון לאמנות מודרנית של פאריס. אבל הדמות שהשפיעה עליה יותר מכל היתה האוצר הוותיק יונה פישר, שתקופת כהונתו במוזיאון ישראל, מהקמתו באמצע שנות ה 60 עד סוף שנות ה 70, נחשבת לאחת התקופות המרתקות בעשייה המוזיאלית בישראל.

"יונה היה ועודנו הגיבור שלי", אומרת לנדאו. "אני חושבת שאם קיבלתי שיעור לחיים חוץ מהתערוכות הכלבויניקיות בתקופתו של מרטין, זה היה מיונה, שאמר לי פעם משהו שמאז העברתי לכל האוצרים שעבדתי עמם: 'אף פעם לא תולים תפוחים עם תפוחים'. זה אומר המון. אני חושבת שזה כל התמצית והסוד של עבודה אוצרותית. במובן הקלאסי שלה כמובן".

היא גם מציינת את הקטלוגים הראשונים שפישר הפיק ועיצב בעצמו, על רגישותם והצניעות שאיפיינה אותם. "הוא באמת עשה עבודה נפלאה, שהקדימה את זמנה. ההבנה המיידית שהיתה לו למה שקורה בזמן אמת, האינטואציות לבחור את הדבר המסוים בזמן הנכון, הפרויקטים שעשה בביתן בילי רוז ¬ כל אלה היו לי השראה אדירה".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו