בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צעקה בניו יורק

תערוכה חדשה במומה שבמרכזה העותק היחיד של הציור "הצעקה" שבבעלות פרטית שופכת אור על נפשו הסבוכה של אדוורד מונק

5תגובות

הציור "הצעקה" של אדוורד מונק אינו רק יצירת האמנות המוכרת בעולם, אלא הוא גם אחד הציורים המנוצלים לרעה בעולם. מצווחה סמלית של אמן יחיד, לוקה בנפשו, בשחר המאה ה-20, הוא נהפך למסך שעליו מוקרנות כל החרדות מסוף אותה מאה - חרדות נפשיות,סביבתיות, פוליטיות, וכן, גם כלכליות. באביב שעבר הוכתרה גרסתו של מונק בפסטל על קרטון מ-1895, השלישית מארבע גרסאות שהוציא תחת ידיו, בתואר הכבוד המפוקפק "היצירה היקרה ביותר שנמכרה אי פעם במכירה פומבית", כשנמכרה בכ-120 מיליון דולר.

האלטר-אגו דמוי השלד של מונק, המשתוחח באור השקיעה המסנוור, קיבל את האבחנה הקלינית "הפרעת דה-פרסונליזציה", הפרעת נתק מהעצמי. הוא היה נושא לפרודיות אכזריות - בהדפסי משי של אנדי וורהול, בפרק של "משפחת סימפסון" ובליל כל הקדושים. והציורים המקוריים - שלושה מהם מוצגים במוזיאונים בנורווגיה - שימשו כמה פעמים יעד לגניבות.

רויטרס

עכשיו "הצעקה" היחיד שבבעלות פרטית מוצג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (מומה). הוא הגיע לשם היישר מדוכן המכירות הפומביות ובאדיבות בעליו יישאר מוצג
באולמות הציור והפיסול שבקומה החמישית עד 29 באפריל (זהותו של הקונה היא סוד גלוי בעולם האמנות; דיווחים רבים, שלא ניתן להם אישור, טוענים שזהו איל ההון וחבר
מועצת מומה ליאון בלאק).

האם יוכל "הצעקה" המסכן - ובייחוד בגרסת הפסטל הזאת - להתמודד עם הפריים-טיים
במומה, על ההמונים והטלפונים הסלולריים והחברה המכובדת של סזאן ופיקאסו? כמו המונה ליזה, הוא מוגן בתיבת זכוכית פלסטית, ומוצב במקום בולט למול "ליל כוכבים"
של ואן גוך. מדברים - בינתיים רק מדברים - על כרטיסים מוגבלים בזמן.

אבל אלה שיחליטו להתמודד עם המהומה יקבלו הזדמנות נדירה להתוודע לציור "הצעקה" פנים אל פנים ובהקשר ההולם. מנהלי המוזיאון אצרו סביב היצירה תערוכה-זוטא של ציורים והדפסים של מונק, המעצימים את המוטיבים ואת האווירה שלה.

היצירות האלה והטקסטים הנלווים אליהן מגלים גם שמונק ראה את "הצעקה" כפי שאנו רואים אותו: תמונה כובשת, שקל למחזר אותה, שמתאימה לסמל מצוקה מסוגים שונים.
במוזיאון אפשר לראות איך "הצעקה" מתאים למחזור הציורים של מונק "Frieze of  ife
The" (פס העיטור של החיים), שלא לדבר על הלקסיקון הנרחב של נשים דרמטיות וגברים מלנכוליים. משמאל לציור הפסטל, בציור "הסערה", אשה דמוית רוח רפאים מכסה את אוזניה בידיה כדי לעמעם את שריקת הרוח. מונק צייר את הציור ב-1893, השנה שבה יצר את הגרסה הראשונה של "הצעקה".

מוזיאון מונק

מן העבר השני של הקיר שעליו תלוי "הצעקה", ה"מדונה" ארוכת השיער של מונק רוטטת
באקסטזה, מוקפת מסגרת של תאי זרע מתפתלים. בפינת הציור כורעת דמות של תינוק קירח שמזכיר את הדמות מ"הצעקה". להשלמת המבחר מוצגת בתערוכה חבורת ערפדים וטיפוסים מהורהרים שלא היתה מביישת את "דמדומים". הם מזכירים ש"הצעקה" אינה יצירה מתוחכמת במיוחד, ומכאן בין השאר נובע קסמה, ושתחושת הזרות והניכור המוצגת בה קוסמת מאוד למתבגרים (וזה אולי המפתח לעמידותה).

אין בכך כדי לעמעם את עוצמת הסבל העז שעולה מהציור של מונק. הוא צייר את "הצעקה" הראשון לאחר שאמו ואחותו מתו משחפת, ואביו מת ממחלת לב; אחות נוספת אושפזה במוסד לחולי נפש.

למרות ארון המתים מזכוכית שציור הפסטל נתון בו, עולה ממנו גם מצבו הנפשי הרעוע של
מונק בישירות ובמיידיות שאינן אפשריות ברפרודוקציות. הפרספקטיבה החדה של הסצינה נתפשת בצורה נחרצת יותר כשמתבוננים בציור המקורי, וכך גם שבריריותו של המדיום. לעומת זאת, הניגוד בין הכתום לכחול הכהה מתון יותר מהמצופה, בייחוד לאלה שרגילים לראות את "הצעקה" על מסך מואר מאחור.

במשך השנים אולי התעצמו הצבעים האלה עוד יותר, בדמיוננו, בשל הטקסט שחרט מונק על המסגרת המוזהבת של היצירה: "הלכתי לאורך הכביש עם שניים מחברי. השמש שקעה - השמים שינו את צבעם לאדום דם. הרגשתי נגיעה של מלנכוליה - עמדתי ללא נוע, עייף עד מוות - מעל הפיורד הכחול-שחור והעיר פשטו דם ולשונות אש. ידידי המשיכו לצעוד - אני נותרתי מאחור - רועד מפחד - הרגשתי את הצעקה הגדולה שבטבע".

הקשר לוואן גוך, שתיאר ביומנו את הנוף במושגים ססגוניים ומאניים דומים, מוחשי
מאוד. שני ציורים מאת אנסור, התלויים בשני צדי האולם שבו מוצג "הצעקה", מוסיפים
עוד רובד לדיאלוג על סימבוליזם ומחלת נפש.

האוצרת אן טמקין מזכירה בדברים שכתבה בטקסט הנלווה לתערוכה שמונק הרבה לחזור
למוטיבים שלו, וש"הרבה לפני שהגיעו המוני החיקויים, 'הצעקה' היה ייחודי ושכיח בעת
ובעונה אחת". תימוכין לדבריה מספקת ליתוגרפיה של "הצעקה" בשחור-לבן, ממהדורה
שמונק יצר ב-1895. לעומת ציור הפסטל, המוצג משמאל, הליתוגרפיה צורמנית ודמוית
קריקטורה; הצורח קיבל בה גבות קמורות ופה מוארך.

המחשבה הזאת מרגיעה; אין פגם במיחזור של "הצעקה" משום שמונק עצמו עשה זאת
מההתחלה. אפילו בשבילו זה היה סמל, לא יצירת מופת.

האם הגיוני אפוא להציג את הציור המסוים הזה כפי שמציגים יצירת מופת במוזיאון?
האופן שבו "הצעקה" מוצג לציבור הוא אולי דרכו הלאו-דווקא מעודנת של המוזיאון
לשכנע את בעליו של הציור לשכן אותו במוזיאון דרך קבע. אבל מבחינה מעשית, מופע
הבכורה של "הצעקה" הזאת במומה היה מוצלח יותר אילו הוצג באולמי התערוכות
המיוחדות, בלוויית איסור לצלם. המרחב בקומה החמישית ממילא יקר המציאות; ביום
פתיחת התערוכה היתה הגלריה מלאה עד אפס מקום, והמצב בוודאי ילך ויחריף.
כך או כך, כדאי לראות את "הצעקה" לא משום שהוא פורסם, או משום שהוא יקר, אלא משום שהגיע הזמן לתת מבט מפוכח בפרץ הפסיכוזה הזה, שברוח התקופה.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו