בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמנית לריסה סנסור לא מרגישה שייכת

האמנית הפלסטינית לריסה סנסור מתגוררת בלונדון אבל מתייחסת בעבודותיה למולדת שהותירה מאחור. בראיון עמה היא מספרת למה היא לא מרגישה שייכת לשום מקום

16תגובות

"אני מרגישה שלפעמים בעייתי להיות אמנית פלסטינית", אומרת לריסה סנסור. "לאוצרים לא נוח לשלב אותך לפעמים כי הם לא רוצים להיקשר למסרים. ומצד שני יש כל מיני תוכניות ואוצרים שרוצים אותך רק כי את פלסטינית".

בתערוכת היחיד הראשונה שלה, שאצרה מיקאלה זיס ונסגרה בשבוע שעבר בפאריס, היא הציגה תמונה מורכבת ומטרידה של הווה ושל עתיד, הנעים בין המציאות לבדיון. מחלון הראווה של גלריה אן ווילפואה ברובע המארה אפשר היה לראות בובות קטנטנות עשויות ויניל בדמות אסטרונאוטים עם דגל פלסטין. ה"פלסטינאוטס", כך מכנה אותן סנסור, הן אקספוזיציה קלילה לעבודותיה הטעונות יותר החגות סביב מעמד הפלסטינים. עבודות אלה מאופיינות בהומור עצמי, הומור שחור ובדיחות פרטיות של דוברי ערבית. הן יכולות להצחיק, לעורר הזדהות, רגשות אשם ובלבול בקרב הצופים.

הסרט שלה, "Space Exodus" מ–2009, עוקץ את רגע השיא האמריקאי של נחיתת האדם הראשון על הירח ובמקביל מתייחס לסרט "2001 אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק ומשתמש בפסקול שלו המתובל בנגיעות אוריינטליות. המשפט "יוסטון, יש לנו בעיה" מקבל משמעות חדשה בהחלפה הפשוטה של תחנת האם. בתחילת הווידיאו אומר קול נשי: "ירושלים, יש לנו בעיה". המלים ריחפו בחלל התערוכה וליוו את ה"פלסטינאוט" ‏(סנסור בעצמה‏) הדורכת לראשונה על אדמת הירח ומציבה בו את דגל פלסטין.

בעבודה אחרת, הסרט "Nation Estate", שהעניק את השם לתערוכה, התייחסה סנסור לקשרים שבין אומה, מדינה ונדל"ן. היא הגישה את העבודה כסקיצה לפני כשנה לפרס צילום מטעם מוזיאון האליזה בלוזאן וחברת האופנה לקוסט. אלא שאז הודיעו לה אוצרי התערוכה כי בלקוסט דורשים שעבודתה לא תוצג ומועמדותה בוטלה. סנסור כתבה על כך באתר שלה והדבר עורר תהודה בבלוגים ובכלי תקשורת. עד מהרה הודיעו אנשי המוזיאון כי הם מבטלים את התחרות לאות הזדהות עמה.

"אני אפילו לא הגשתי את עצמי לפרס", מספרת כעת סנסור. "המוזיאון בחר בי כמועמדת. גם הצגתי לוועדה שלוש סקיצות שעברו את אישורה". לדבריה, לקוסט ביקשה ממנה לחתום על מסמך המסביר שהיא מבקשת להסיר את מועמדותה, אבל היא סירבה לחתום. "לא רק שביקשו ממני לקבל את הצנזורה, הם גם רצו לחפות עליהם".

גורד שחקים

סנסור, בת 38, נולדה בבית לחם ועזבה אותה ב–1988, זמן קצר לאחר תחילת האינתיפאדה הראשונה. בית הספר שלה נסגר והוריה שלחו אותה לסיים את לימודיה בחו"ל. היא למדה בפנימייה בלונדון ואחר כך נרשמה ללימודי אמנות בעיר. כעבור כמה שנים, כשלמדה באוניברסיטה בניו יורק, נחשפה לאמנות הקונצפטואלית. כיום היא חיה בלונדון עם בן זוגה הדני סורן ובתם התינוקת.

את התקופה כנערה בלונדון היא זוכרת כקשה אבל מעצבת: "הייתי לבד בכיתה וכעסתי על כך שאני היחידה בכיתה שלא שייכת למקום כלשהו. מאז אני מרבה לעסוק בשאלת הזהות. לאן אני שייכת? אני לא מרגישה בבית בפלסטין ואני לא מכנה את עצמי אזרחית בשום מקום אחר בעולם".

סורן לינד

רק אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001 החלה לעסוק בחומרים הביוגרפיים ובזהותה כפלסטינית. עד אז עסקה בפיסול מופשט. "הרגשתי שאני לא יכולה יותר לעבוד עם דברים שלא קשורים למציאות שלי", היא מסבירה.

העבודה הראשונה שלה בעקבות זאת היתה על חומר מצולם שמצאה באינטרנט המתעד תנועת סולידריות בינלאומית המנסה למנוע מטנק ישראלי להיכנס לכפר פלסטיני. היא הוסיפה לדימוי הנע סאונד. "הרי אנחנו רואים כל כך הרבה צילומים מהאזור עד שאנחנו כבר לא מצליחים לשים לב לכלום. הבנתי שרק אם את משתהה את מצליחה לראות את הטירוף".

"Nation Estate" מציג פרוייקט נדל"ני עצום, מעין חזון אוטופי. סנסור עיצבה גורד שחקים שמכיל את מדינת פלסטין על כל רבדיה: הערים, הסמלים, המאכלים והלבוש. המתחם כולו מוקף בחומת ההפרדה המוכרת. במקום לעבור דרך חתחתים ומחסומים, האזרח הפלסטיני יוכל להגיע ממקום למקום באמצעות המעלית.

"הרעיון התגלגל בראשי במשך זמן רב", מספרת סנסור. "העבודה היא כמעין הערה על מצב ההתנחלויות המכרסמות בפלסטין, ומצרות את הערים יותר ויותר. בכל ביקור בבית לחם אני רואה כיצד הן חוסמות מקומות שהייתי רגילה ללכת אליהן. יש תחושה של אבסורד, קשה לחשוב שתהיה לנו יום אחד מדינה פלסטינית. כל פעם שאני חוזרת הביתה, אני הולכת סנטימטר ונתקלת במחסום, הולכת עוד כמה צעדים, חומה, מסדרון צר או כבישים למתנחלים בלבד. ממש בית כלא פתוח".

היא מסתכלת על המצב באמצעות המתח בין אוטופיה לדיסוטופיה. "רציתי לנסח סיפור חדש שמחליף את התיעוד המוכר שמדבר על העצבות, מנגנוני העזרה והקורבנות. עשיתי זאת גם בעבודה בחלל וגם בעבודה הזאת. בשתיהן לסיפור הפלסטיני יש יקום מקביל, עתיד מדומיין ופוטוריסטי. יש בו אלמנטים אוטופיים אבל אף אחד מהם לא מגיע ממרחב חיובי. לשים אומה במגדל גורד שחקים, לוקח מהאנושיות שלהם".

עבודה נוספת שהוצגה בתערוכה, "Feast of the Inhabitants", מתארת ארוחת ערב של חבריה של האמנית, אחיה מקסים ואחותה ליילה. הסיטואציה כוללת את כל הקלישאות והסטריאוטיפים הפלסטיניים ובהקצנה מסוימת - כמות האוכל בשולחן, סוג התבשילים וביטויים שגורים.

בין הבדיחות הרבות עולות החוויות היום־יומיות שלהם מהכיבוש. אחד מהם צוחק על החייל הישראלי במחסום שלמד כמה מלים בערבית וצועק על אשתו "תעל, תעל, יא זאלמה" בלי להבין שהוא פונה לגבר. הם צוחקים, אבל תחושותיהם הקשות ניכרות.
סנסור אינה מוכנה להציג בישראל, אבל היא שיתפה פעולה במשך כמה שנים עם האמנית הישראלית אורית אשרי המתגוררת בלונדון. השתיים הציגו יחד כמה פעמים, יצרו יחד סרט משותף והוציאו לאור ספר.

אילו תגובות מקבלות עבודותייך?

"באירופה מכבדים מאוד את התכנים הכבדים והמורכבים. פלסטינים פחות מפחדים לצחוק. יש בעבודה שלי אלמנטים הומוריסטיים. פלסטינים לדעתי יותר נקשרים להומור. חוץ מזה, אנשים מפלסטין תומכים בעבודה ומשמח אותי כשעבודות שלי מוצגות ברמאללה, למשל".

כיצד את מתמודדת עם החיים באירופה שנדמה שהיא פחות ופחות סובלנית לזרים, בוודאי לאנשים ממדינות ערב?

"יש הקלה בחיים בלונדון. זו עיר רב־תרבותית. האינטגרציה שאני חשה פה אינה רק עובדתית ומערכתית אלא אורגנית. בזמנו חשבתי שניו יורק בינלאומית, אבל עם המעבר ללונדון גיליתי שהיא הרבה יותר כזאת. מצד שני, כמו שאמרת, נוצר לאחרונה מתח בין קהילות שונות באירופה. למשל בדנמרק, שם גרתי עד לפני כמה שנים, שתי הקהילות נהיות דוגמטיות וקיצוניות בדעתן זו על זו. דוגמה נוספת ומסוכנת באירופה היא האופן שבו פוליטיקאים מבלבלים בין תרבות לדת. זוהי רגרסיה בעיני".

מה עמדתך על הגלובליזציה והמוביליות הגיאוגרפית שמופיעות בעבודותייך?

"יש ייצוג רב יותר לפלסטינים המהגרים למקומות שונים בעולם. העולם הולך לעבר יישוב במרחב שאינו גיאוגרפי. יש לנו מדיות חברתיות, סקייפ, טלפונים ניידים ועוד. קשה לי לחשוב כעת על שייכות למקום גיאוגרפי, הרי כולם נמצאים בכל מקום כל הזמן. ככל שאני מטיילת כך אני מבינה שאני רוצה להדגיש את החלק הזה יותר מאשר לשייך, להצטמצם לנקודה גיאוגרפית קטנטנה. לא להיות שייכת רק לחתיכת אדמה, כי אם לתרבות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו