בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרה טרויאנית ברובע הארמני

עבודות העשויות מקליעים ומאבני חומת ההפרדה בלטו בבינאלה לאמנות קלנדיה, המוצגת בשטחים ובנצרת בהשתתפות אמנים פלסטינים ובינלאומיים

4תגובות

כדורגל, סרט ומיצג מוסיקלי-חזותי הן שלוש היצירות שהוצגו בפתיחה של ביאנלה קלנדיה הבינלאומית ביום חמישי לפני כשבועיים (הנעילה: מחרתיים). הצמצום באירוע הפותח התאפשר הודות לאורך הנשימה של הביאנלה כולה. השבועיים - כאן מובאת התרשמות משלושת הימים הראשונים - הציעו שפע מבלבל ומסחרר של סוגים וסוגות, סגנונות, כותרות, הצהרות כוונות, הרצאות ודיונים, סיורים לכפרים ולחורבות המשוקמות והמשומרות של מרכזיהם ההיסטוריים, אתרי תצוגה ומשתתפים. עם הזמן, ההתמצאות במרחב הפיסי והמושגי של הביאנלה משתפרת, השפע מפסיק לבלבל והסחרור מפנה מקום לצער על שאי אפשר לראות הכל, להיות בכל מקום ולכתוב על הכל.

משפך הפח של נרדין סרוג'י מנצרת מוצג בחללו של בית עתיק הרוס/משוקם חלקית בכפר עבווין, שמצפון לרמאללה, והוא מעורר אי שקט וחרדה בשל הפיכתו של כלי מטבח תמים וקטן לגוף עצום ממדים (3.5X3 מטר) הכופה עצמו על בקבוקון זעיר; סדרת הכמו-ציורי ילדים "M43", של מוחמד אל חוואג'רי מעזה, מוצגת בגלריית אל-מעמל בעיר העתיקה של ירושלים; תאריך היצירה - 2009 - מסמר שערות למי שזוכר את "עופרת יצוקה", וכוכבי הסדרה, החיילים, עסוקים בכל מיני פעילויות יומיות ומוזרות ומצחיקות ¬ ולא רק מכוונים את רוביהם.

שם, בגלריה אל-מעמל שברובע הארמני גם נמצאת "הפרה הטרויאנית", פסל בסדרה של עאמר שומלי מבית סאחור שמנציחה את סיפורן של 18 פרות שצה"ל רדף אחריהן משום שהן גודלו כחלק מניסיון לאי תלות כלכלית בחברות ישראליות בזמן האינתיפאדה הראשונה.

Eloise Bolack / Riwaq Archives

סרטון האנימציה של דיא אל עזה מירושלים מוצג בגלרית אל מחטה ברמאללה. הוא מזמין את הצופים לחצות גבול מסומן על הרצפה (ההיפך מהוראת האין-לעבור במוזיאונים), כדי להתערב במה שמוצג על המסך, להפסיק את הכאתה של דמות שוכבת ולהבריח את שתי הדמויות המכות. אל עזה לא היה בין הזוכים בפרס האמן הצעיר על שם חסן חוראני, אבל האמירה שלו - מעורבות כדי להפסיק עוולה ואמון ביכולת לשנות - משתלבת ברוח הביאנלה ובאנרגיה שהיא משדרת.

מעזה עד נצרת

כ 50 עבודות של אמנים פלסטינים ובינלאומיים מפוזרות בירושלים, רמאללה, עזה, נצרת, והכפרים קלנדיה, ביר זית, עבווין, חג'ה, ג'מאעין ודאהרייה. כל המשתתפים, כולל המארגנים, אינם מורשים לנסוע לעזה. מעזה לא מורשים אנשים לצאת - כולל האמנים - כדי להשתתף באירועי הביאנלה האחרים. רוב המשתתפים תושבי הגדה המערבית אינם מורשים להיכנס לירושלים (11 דקות נסיעה מהאקדמיה לאמנות בינלאומית באל בירה, לא כולל המתנה במחסום) או לנסוע לנצרת. זו מציאות חיים של איסורי מפגש והתרועעות, איסורי תנועה וגיאוגרפיה מבותרת.

הביאנלה חוצה ומטשטשת את הגבולות שנכפו, ומי כמו הכפר קלנדיה מיטיב לייצג את הכפייה, מה שהיה לפניה ומה שיכול להיות בעתיד: קלנדיה אינו רק מחסום אימתני וחומת הפרדה מכוערת, הוא לא רק מחנה פליטים צפוף ומבעבע מזעם ועוני, אפילו לא רק הכפר שב-1967 חולק שרירותית לשניים: חלק סופח לגבולות של ירושלים וחלק נשאר בגדה המערבית. הוא גם לא רק המובלעת שכוחת האל שהוא היום, אחרי שהחומה, גדר ההפרדה וכביש בגין לישראלים-בלבד סגרו עליו. קלנדיה הוא גם שדה התעופה הבינלאומי שעד 1967 המריאו ממנו טיסות לביירות ולמדינות המפרץ ושאליו הגיעו הנוסעים מירדן, לפני שהיו שדות תעופה בעבר הירדן המזרחי.

Eloise Bollack / Riwaq Archives

שדה התעופה חרב. היום הוא נקודת ניתוק ופיצול והפרדה. הביאנלה מחייה אותו כנקודת חיבור ומפגש. כל תושבות הכפר ותושביו באו לטקס הפתיחה: כך, אירוע שבדרך כלל שמור לאיזושהי עלית או קבוצה נפרדת הפך לנחלת ציבור גדול יותר.

הסרט של הבימאית נאהד עוואד מבית סאחור שהוצג בפתיחה משחזר את הימים שבהם שדה התעופה היה חמש דקות מהבית, ומסלול ההמראה היה גם הכביש לירושלים. כשהמריא מטוס או נחת נשמעה צפירה והמכוניות עצרו. אירוע הפתיחה עצמו התקיים בבית משפחת אל חוקייה בכפר, ארמון אבן כבן 200 שנה, מרהיב ביופיו ובקשתותיו ובתקרותיו המקומרות, על אף שהוא הרוס בחלקו ולא מיושב כבר עשרות שנים. היצירות הוצגו בשלושה חדרים בבית. אחת האגדות האורבניות בכפר היא שהשם קלנדיה נובע משמו של שבט שהתלווה לסלאח א-דין אל איובי, משחרר הארץ מעול הצלבנים.

מול הפיצול הפוליטי הפנים-פלסטיני הביאנלה מציעה אפשרות אחרת: שיתוף. שבעה מוסדות תרבות ואמנות פלסטיניים שילבו כוחות כדי להפיק את הביאנלה המשותפת הראשונה: אל-מעמל ¬ המכון לאמנות בת זמננו; ריוואק (לשימור ושיקום המורשת הארכיטקטונית הפלסטינית); מוסד אל קטאן; בית התרבות והאמנות בנצרת; האקדמיה לאמנות בינלאומית פלסטין; מרכז התרבות ח'ליל אל סכאכיני; אל חוש ¬ גלריה לאמנות פלסטינית.

בעוד שבארצות אחרות הביאנלה היא יוזמה מלמעלה, של סוכנויות ממשלתיות למיניהן, שעוברת אל הבסיס ¬ אל מוסדות האמנות והאמנים, קלנדיה הבינלאומית היא יוזמה, תכנון והפקה שמתחילה ונשארת בבסיס. כך אומר האוצר הראשי של הביאנלה, ג'אק פרסקיאן, שהוא המייסד והמנהל האמנותי של אל-מעמל. במסיבת עיתונאים לקראת פתיחת הביאנלה אמר פרסקיאן: "חשבנו שבמקום שנתחרה על המימון, נפעל ביחד. אין זה נכון לחשוב במונחים של 'הישרדות'. אנחנו לא שורדים אלא פועלים, יוצרים. היצירה והאמנות הן סוג הפעילות העממית שלנו".

שעון חול מבטון

ההכנות לביאנלה קלנדיה הבינלאומית ארכו כשנה. כל מוסד ניהל את תקציבו בנפרד, כולל התשלום לאמנים בינלאומיים ופלסטינים שמהם הוזמנו העבודות, תשלום לעובדים, טיסות לאמנים ולמרצים אורחים והארחה. התקציב הכולל, מעריך פרסקיאן, הוא קטן מחצי מיליון דולר. "הפוליטיקה הפלסטינית נקלעה למבוי סתום, הכלכלה הפלסטינית קורסת. האמנות הפלסטינית היא הפעילות היחידה שנמצאת בתנועה ובהתפתחות" אמר פרסקיאן במסיבת עיתונאים לציון פתיחת הביאנלה.

אחת מהאמניות הזרות שהמארגנים הזמינו ממנה יצירה היא קורנליה פארקר מבריטניה (עוד עבודות הוזמנו, בין השאר, מאמנים ממצרים, רומניה, אוסטרליה, שווייץ, לבנון וצרפת). אחת משלוש העבודות של פאלמר היא קו מיתאר של ריבוע, העשוי מחוט מתכת שהופק מקליעי רובה מותכים.

חוץ מקליעים יש עוד גורם שנמצא בשפע בביאנלה והוא רק מזמין לפרקו ולחברו בדמות אחרת: החומה. מג'ד עבד אל חמיד (יליד דמשק, חי ויוצר ברמאללה) פורר וכתש חתיכות מהחומה ויצר שלושה שעוני חול, בעזרת אומן זכוכית מהכפר ג'בע שממזרח לרמאללה שהתלהב מהרעיון.

חאלד ג'ראר מג'נין מפרק חלקים מהחומה, כותש ומערבב במים ומייצר בטון שממנו עשוי הכדורגל שהוצג בפתיחה (וקודם לכן הוצג בצרפת וכבר נמכר למזמינים). הרעיון נולד אצלו כשליווה, בסרט דוקומנטרי שהוא מכין, פועלים צעירים שמסתננים לישראל דרך כל מיני פרצות בחומה. אין דאגה, אמר, הצבא מודע היטב לפרצות האלו. אפשר לכתוב. הוא ראה ילדים משחקים בכדורגל, הכדור עף מעבר לחומה ובישימון הלא נודע שמאחוריה נעלם. הוא חשב לעשות במהופך מה שעשה דוד שלו, מאחד מכפרי צפון הגדה, שעבד בבניית החומה.

גם ג'ראר מתפרנס מהחומה, אבל מפירוקה. לכדורגל מבטון שיצר, כבד ולא-מתגלגל, מתלווה וידיאו קצר שמראה אותו מכה בחומה באזמל ושובר חלקים ממנה. יש לו חלום, הוא אומר, שיבואו אלפים ויעשו כמוהו. כאמן אני מייצר מהחומרים הדומיננטיים בחיים שלנו, הוא מסביר את הבחירה.

ואכן, שימוש בחומה ובישימון שנוצר סביבה נעשה גם בסרט קצר של רוואן אבו רחמה ובאסל עבאס. יצירת הצמד מאכלסת שני חדרים במה שהיה מפעל קסאסייה לאריחים ברובע הארמני, ועכשיו הומר למבנה נוסף של אל-מעמל. חדר אחד מתאר את סיפורן של "כנופיות" שנאבקו בשלטונות במקומות שונים: בצרפת, בפלסטין המנדטורית ובמקסיקו. אם תרצו, זו עבודת מחקר חזותית על קו הגבול הדק שעובר בנסיבות היסטוריות מסוימות בין בנדיטים ועבריינים למהפכנים.

בחדר השני מוקרן סרטון נון-סטופ. שני צעירים הנראים רק מעורפם נוסעים במכונית "בעיר ללא מפלט" - ממנהרות הם מגיעים לחומה, מחומה לבניינים חצי-גמורים באתר בנייה נטוש, משם לכבישים בישימון ריק מאדם ושוב לחומה ושוב למנהרה וחוזר חלילה. גם בלי מלים, ההתרוצצות התזזיתית של המצלמה מעבירה היטב את מציאות המצור והכליאה. כיתוב תמציתי בערבית ובאנגלית מחליף מצבי רוח, מתחושת מצור ואין מוצא ("אוקיאנוס של ריקנות") להבטחה שהצעירים יתמרדו.

אחרי ארבעה ימים מרוכזים של צפייה בעבודות השונות, יש לפעמים תחושה של מילוליות יתר - הסברים ארכניים הנלווים לעבודות או עבודות חזותיות שנשענות על המלה. פרסקיאן מסכים ואומר שזהו האתגר הקשה - יצירת אמנות שגם קשורה לנסיבות ולמקום, גם בעלת איכויות אסתטיות בלי להיות קישוט גרידא וגם משמיעה רעיון בלי הזדקקות לסיוע מלולי. "בחלק זה של העולם", הוא אומר, "צריך לפתח את האוריינות החזותית, שאין לה תחביר ומבנה כבשפות אחרות. אין לנו בחברה שלנו שום חינוך פורמאלי במונחים של אוריינות חזותית, ואולי זה מה שעלינו לקחת על עצמנו בשנים הבאות, במקביל לסיורים ולתערוכות בכפרים וסדנאות: לפתח את תוכנית הלימודים הזאת".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו