בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה

"היפוקמפוס" של רונית פורת: ביוגרפיות מדומיינות

התערוכה העדינה והאינטלקטואלית טווה קשרים בין ההיסטורי לעכשווי

4תגובות

ראשיתה של התערוכה "היפוקמפוס" בכרזה שנתלתה ברחבי ברלין ופירסמה את תערוכת הצילום של מריאנה בראולאואר, צלמת יהודייה-גרמנייה. בכרזה נראה אחד הדיוקנאות שצילמה, של אנמארי שוורצנבאך, עיתונאית, סופרת וצלמת שווייצית. מישהו קישקש מתחת לאפה של שוורצנבאך שפמפם היטלראי ושירבט עוד משהו, שיכול להיקרא כ SS; בדומה למה שעשה מרסל דושאן בשנת 1919 למונה ליזה. רונית פורת צילמה את הכרזה המשופמת כפי שהיא והתחילה להתעניין דווקא במצולמת.

שוורצנבאך, שמתה לפני 70 שנה בדיוק, היא גיבורת התערוכה המוצגת עתה בתל אביב. סביבה בונה פורת את עולם הדימויים שלה, מסנפת אליה סיפורי-משנה, מעין היסטוריוגרפיה חלופית, לא רשמית. היא מארגנת לה עולם הקשרים ייחודי, פרי השלכות ופנטסיות. באמצעות מניפולציות של צילום, גזירה, הדבקות וקריעה, וכן חיפוש אינטואיטיבי עד פראי ברשת, פורת מנפיקה לעצמה שוורצנבאך משלה. הצילום מטופל. שוורצנבאך מטופלת. פורת מטפלת בה, נטפלת אליה, כך שהן מתמזגות. מערך זיכרונות יש כאן, אבל לא ברור של מי ועל אודות מי ומה.

"וזהו סיפורה של הדמות הראשית", כותבת אפרת שיר בטקסט הנלווה. "אנמארי שוורצנבאך נולדה למשפחה שווייצית אמידה ושוחרת תרבות ונפטרה בת 34 לאחר שנפלה מאופניה סמוך לביתה ודעכה ללא טיפול מתאים בהוראת אמה, שאתה היו לה יחסים קשים. במהלך חייה הספיקה לפרסם ספרים, מאמרים וכ 300 כתבות שתיעדו את מסעותיה הארוכים באירופה, אמריקה, אפריקה ואסיה. פועלה כסופרת וכעיתונאית-צלמת הקנה לה פרסום בשנות ה 30. היא ניהלה מערכות יחסים סבוכות עם נשים וגברים, סבלה מדיכאון, התמכרה למורפיום ובשלהי שנות ה 30 הצטרפה למאבק נגד הפאשיזם".

שוורצנבאך היתה, אם כן, ה"לא מתאימה" הקלאסית ¬ עצמאית ומכורה, מורדת ומדוכאת, אשה מודרנית קרייריסטית שלא השתחררה משלטון אמה, הרפתקנית גדולה שראתה עולם ודיווחה עליו ומתה צעירה מדי.

פורת מתחקה אחריה דרך סממנים צילומיים, מעין שאריות של רפובליקת ויימאר, שבמבט לאחור נדמה שאווירת טרום-קטסטרופה דקדנטית טבועה בהם. יכולת התיעוד החדשנית לזמנה, הן של היום-יום והן של הישגי האדם המודרניסטי בכל התחומים, עוד לא נהפכה למכשיר תעמולה. גם נשים לקחו חלק בפרץ האנרגיה המאני-דפרסיבי הזה, אפילו נשים קוויריות. אז עוד לא היה להן שפם היטלראי.

בתערוכה מוצג צילום אחד בלבד של שוורצנבך עצמה ¬ "Shabash Windmills", מאפגניסטאן, 1939; שם שהתה בזמן שפרצה מלחמת העולם השנייה. פורת מצוותת אליה צילומים או יצירות של אחרים, ביניהם של הנס פטר פלדמן, לני ריפנשטל וקאדר עטיה, וכן פריים הלקוח מתוך "דרכים ליופי ולכוח", סרטו התיעודי של וילהלם פראגר מ 1925 שעוסק ביופיו של הגוף החסון, הבריא והאידיאלי בסביבה אורבנית מתקדמת, וצילומים אנונימיים שמצאה ברשת. מקצתם היא מפלטרת, אחרים היא קורעת לאורך, מדביקה ומצלמת מחדש. היא מגדילה פרטים מתוך צילומים, ממסגרת בעיגול דמויות כמסומנות מטרה, חותכת פריימים מחדש לצרכיה (בדרך כלל ליצירת גוף מקוטע באופן המבליט איברים המדגישים אופי ¬ סנטר או יד שמוטה על ברך, או כדי לערפל את המגדר הנזיל גם ככה, כמו בצילום שוורצנבאך בחליפה ועניבה ללא פניה).

כל אלה בחלל מוצבים בחלל בפרישה של מיני תחבירים קטועים, שאפשר לחבר ולהשוות ביניהם או לצפות בהם במנותק, להרכיב סיפור או לחוות כל צילום במבודד, כהברה; להשיט את העין לרוחב הקיר או דווקא לאורכו.

במקום שיטתיות או מתודולוגיה מציעה פורת מרוץ אסוציאציות. למשל, היא מציגה צילום של צבייה ועופר, הלקוח מתוך הספר "במבי" שכתב פליקס סלטאן ב 1923. לסלטאן מיוחס גם ספר הפורנו "ג'וזפין מוצנבאכר; זיכרונות נערת רחוב וינאית", כך שהצילום שלצדו ¬ של שוורצנבאך בשמלה בהירה ארוכה ניצבת ליד פסלון של עופר, פניהם מופנים לאותו כיוון ¬ נדמה שמתייחס דווקא לספר השני.

עוד דוגמה ¬ צילום קטן של מספריים, חודם כלפי מטה. והנה, כבר לא צריך מאמר שלם על חרדת סירוס או על צילום מודרניסטי. בצד השני, כביכול לא קשור, מטוס שחרטומו מופנה כלפי מטה, אולי פגוע וצולל ואולי רק צילום שנתלה על צדו. הצילום, "לא של דוד שלי" שמו, נלקח מסדרת "Vertical" (2011) של מרקוס בניאן. בצילום מתוך "אולימפיה" של ריפנשטל מ 1938 נראית אשה בעיצומה של קפיצת ראש, גם היא אנכית ומתוחה בדרכה מטה, ראשה הפוך וידיה פרושות ככנפי המטוס. לעומת אלה, פינצטה מונחת-שוכבת לרוחב, רגליה פתוחות.

פורת גם מגדילה ומפרקת את הצילום המפורסם של אלפרד איזנשטאט "Marching Children The"; הילדים נהפכים אצלה מחבורה צוהלת הצועדת בעקבות מתופף לירויים, כמו נראים מבעד לעינית של מתנקש. פורת מנתקת פריימים או חלקי-פריימים מהקשריהם ומניחה אותם זה לצד זה ליצירת הקשר אחר, המדובב את החלקים השתוקים בביוגרפיה ¬ של שוורצנבאך, של פורת ושל מושג הביוגרפיה כשלעצמו.

לפעמים רק כותרות שהיא מעניקה לצילומים מצליחות ליצור הסטה או הזרה. בצילום "club B3 in Woman" של אריך קונסמולר מ 1926 נראית אשה מסוגננת יושבת בכיסא מעוצב (על ידי מרסל ברוייר), בשמלת מעצבים (של ליז באייר), עוטה על פניה מסכת מתכת (שעיצב אוסקר שלמר). פורת קוראת לצילום "היא בכתה כל לילה". בבת אחת תמונה מתהוללת של דקדנס ובאוהאוס, אריסטוקרטיה פרועה מבחינה מינית שעסוקה בסטייל ועונג, נהפכת לתמונת חרפה. קידוש החידוש מתקבל כמעשה מגונה.

בצילום "אמרו שאף אחד לא ראה" של צלם לא ידוע משנת 1931 נראית צלמת מאחורי מצלמה על חצובה שמסתירה את פניה. היא לבושה בבגדים תחתונים. הכותרת אינה מסייעת להנהיר את התמונה העמומה אלא להיפך, מסבכת אותה עוד יותר ¬ מי אמר. מי לא ראה. את מה ואת מי לא ראו. אז למה אמרו. מי צילם את הצלמת בזמן שצילמה משהו/מישהו.

פורת בונה ארכיון אידיוסינקרטי המדלג בין היסטוריות גדולות וקטנות, דולה דווקא את הרגעים הלא מכוננים, את המקרים הפרטיים, אלה שאירעו בצל או לצד החשובים מהם. היא בוראת לה אמהות חלופיות ושותלת את צילומיה-שלה, את זיכרונותיה ורגעיה הפרטיים, כך שהמכלול מתקבל כתערוכת זיכרונות מושתלים. "היא פורמת תיחומים היסטוריים ומעבדת דימויים ארכיוניים כדי שיתאימו לסיפורה שלה", כותבת שיר. בין לבין, היא מצלמת גם מעטפות של מעבדות צילום, שעליהן פרטים אישיים והנחיות הדפסה, כמעין אינטרוול או גושפנקה תיעודית, נוסח של מהימנות ארכיונית מתעתעת המקפיץ את צילומי שנות ה 20 וה 30 להווה.

פורת בונה היסטוריה נשית אלטרנטיבית, שבה שחרור האשה, גם המהוסס וגם הנועז, של התקופה שבין שתי מלחמות העולם, הוא היסוד המנטלי המארגן. וככזה, הוא פרום, מספר סיפור כפול תמיד, לא גמור.

ההקשרים החדשים של תצלומי הרדי-מייד המשולבים אלה באלה ובשל פורת עצמה מבודדים ומזקקים את הציוויים הסותרים של האשה הוויימארית דווקא דרך דמותה של היוצאת דופן, באופן המבהיר כמה הם דומים לציווייה של האשה העכשווית. הקשרים ההדוקים-רופפים בין ההיסטורי לעכשווי נוצרים גם דרך שם התערוכה ¬ היפוקמפוס הוא החלק במוח הקשור לזיכרון ולניווט, ובעל תפקיד חיוני ביצירת זיכרונות חדשים של אירועים אישיים. כך, הפנטסיה על אודות שוורצנבאך נהפכת לעובדה היסטורית פרטית של פורת מעצם ייתכנותה הוויזואלית.

אם בתערוכתה הקודמת "שם" עבדה פורת כחוקרת בזירת פשע האוספת רמזים מן העבר והופכת אותם לעובדות הווה, הרי כעת היא פועלת כהיסטוריונית גחמנית, כזו המתאימה את העובדות לצרכיה, שכדי להתחקות אחר תבניות של מתח אלים אינה מהססת לצרף נתונים עד סף פברוק הראיה.

זו תערוכת קינה נפלאה על אשה מסוימת שבכוחה לגלם את כל הנשים, שחייהן מוצו היטב ובוזבזו לגמרי, אלה שסבלו/ניחנו בראיית יתר, בין שהיו לפני המצלמה ובין שעמדו מאחוריה. פורת היא מספרת סיפורים מצוינת, אמנית ההגשה הנכונה ¬ מפתה פנימה, לא לועסת מדי את העניין, משאירה רווחים ופערים לדמיונו של הצופה. לפיכך, זו תערוכה עדינה ואינטלקטואלית, המתאפיינת בשילוב לא מצוי של יד אמן יציבה, במוטיבציות של נדיבות ואי התלהמות המשולבות זו בזו בשפה מובחנת. האנטי-בומבסטיות כאופן אמנותי מאפשרת לכאב לפעום, כאב מוחשי של מושג הביוגרפיה ¬ עובדותיה האכזריות, בדיותיה, פריכותה, שבריה הבלתי מתאחים.

 

רונית פורת: "היפוקמפוס". גלריה אינדי (יהודה הלוי 57 תל אביב). שעות פתיחה: ב'-ה' 16:00 11:00 ,19:00 14:00; ו' שבת 11:00 14:00. עד 11 בדצמבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו