בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממומבאי לתל אביב: האמנית ההודית שילפה גופטה משחקת בגבולות ובזהויות

שילפה גופטה, מהאמניות ההודיות החשובות בעולם, מציגה שתי תערוכות בישראל ומספרת על הדמיון בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאירועים הפוליטיים בארצה

2תגובות

בספרו "קהילות מדומיינות" מ 1983 מציע בנדיקט אנדרסון הגדרה חדשה למושג "אומה" ¬ אשר לטענתו היא קהילה פוליטית מדומיינת. היא מדומיינת משום שאפילו במדינה הקטנה ביותר תושבים אינם מכירים את כל האזרחים, אך עם זאת, כולם רואים עצמם כקהילה. "בסופו של דבר", כותב אנדרסון, "זו האחווה שהופכת את הכל לאפשרי, בשתי המאות האחרונות, מיליוני אנשים, לא רק נהרגו אלא, הסכימו להיהרג בעבור דמיונות מוגבלים שכאלה".

ספרו של בנדיקט ומחשבתו הרדיקלית השפיעו בשנים האחרונות על עבודותיה של שילפה גופטה, אחת האמניות ההודיות החשובות בעולם. "זה מגוחך איך מושג חדש כמו 'אומה', הרי המדינה הכי מבוגרת היא כבת 200 שנים, טרף את העולם", היא אומרת, "אני מתעניינת בתפישה ובאופן שאנחנו מגדירים את עצמנו כאומה, כמדינה. אלה הגדרות שבירות".

גופטה באה לישראל כדי להתקין שתי תערוכות שלה המוצגות בימים אלה בשני חללי התצוגה של גלריה דביר (עד ה 24 באוקטובר), ומיהרה לחזור לבנה שנולד לפני כשנה במומבאי, שם היא חיה ועובדת.

גופטה, שכבר ביקרה בישראל בעבר ואף הציגה תערוכת יחיד שהושפעה מהסכסוך באזור, מספרת שאמנם כל העבודות בתערוכה חדשות ומוצגות לראשונה, אך הן לא נעשו במיוחד לישראל. עם זאת, היא אומרת "מאוד רציתי להראותה כאן. אני מתעקשת להראות אותה פה. יש אפשרות לבחור. התכנים יכולים היות רלוונטים לפה כמו גם למקום אחר".

בתערוכה הקודמת שלה בישראל, בגלריה דביר היפואית, הציגה גופטה עבודה שלא רק התכתבה עם המציאות האזורית אלא אף נעשתה כאן: "2,652 צעדים בירושלים", שהרהרה על מצבה ומעמדה של ירושלים בלב הסכסוך דרך מסלול רגלי שעשתה גופטה בין כנסיית הקבר, הכותל המערבי ומסגד אל-אקצה.

"זו היתה חוויה יוצאת דופן", היא נזכרת. "גם כאדם זר, יכולתי להרגיש את הזמן, את אחד המקומות העתיקים בעולם. בנוסף אפשר ממש לחוש את המתח בקרב קהילות קרובות החיות בקונפליקט היסטורי. את רואה את השומרים העומדים בכניסה לכל מקום תפילה".

בתערוכה החדשה מציגה גופטה שתי עבודות הממשיכות את הכיוון הזה: שלט ניאון בגלריה ביפו עם הכיתוב "2,652, 2011" ועבודה ושמה "1:129.4, 2012", שבה היא ליפפה חוט לבן באורך 790 ק"מ בין שני ברגים, כאורך תוואי חומת ההפרדה. "כשהייתי ילדה במומבאי היינו לומדים עם אנציקלופדיות מיובאות מאנגליה, ואני זוכרת שעל המפות של הודו היתה חותמת המורה שאלה לא הגבולות האותנטיים. נזכרתי בזה לא מזמן, כשעיתון 'האקונומיסט' הדפיס מפה על הדף הראשי של העיתון ולאחר ביקורת מהודו נאלץ לשים מדבקה".

הכיסא הריק

חוץ משתי עבודות אלה, שאר העבודות מציעות טווח קריאות ופרשנות רחב יותר המשקף את משקעי העבר האימפריאלסטי והקולוניאליסטי, את הלאומנות הגואה סביב, ואת נזקי הגלובליזציה. הפיסול המינימליסטי ועבודותיה הקונספטואליות של גופטה נדמים תחילה כמעודנים, אך הם רוויים בחרדה ובכאב.

הביקורת והמטען הפוליטי האצור בעבודותיה השונות מתכתבים עם סוגיות אקוטיות במציאות המקומית: מושגים כמו עצמאות, הגדרת זהות, קביעת גבולות ועוד הם מושגי מפתח לנרטיב היהודי-ציוני-ישראלי ולנרטיב הפלסטיני. אבל על אף ההתייחסויות המסוימות של האמנית לאיזור התערוכה, עבודותיה מהדהדות גם את הסכסוך ההודי-פקיסטני, הקרוב ללבה. "אני פשוט עושה את מה שאני עושה באופן טבעי. הייתי נערה כשפרצו המהומות במומבאי, אני זוכרת את הצליל של ההפצצות ואת העשן. אלה הן לא שאלות רחוקות".

המהומות פרצו בשנתה השנייה ללימודים, והיא אף איבדה חבר לספסל הלימודים. "היה כיסא שבמשך שנה שלמה איש לא ישב בו. זה לא רחוק ממני. "מהיכן שאני באה, יש אנשים שמדברים באותה שפה, ואוכלים את אותו אוכל, אך הם מגדירים את עצמם על פי דתם ומרחיקים לעשות עד רצח". גופטה מצביעה על המצב האבסורדי שנוצר לאחר שחרור הודו מהקולוניאליזם הבריטי וחלוקת המדינה להודו ופקיסטן, כשפקיסטן עצמה מפולגת לשתי מדינות ¬ במזרח ובמערב. "לשתי המדינות יש עכשיו נשק גרעיני וזה פשוט יכול להרוס את האיזור כולו".

כך למשל, בעבודה קודמת שלה מ 2007 2008 התייחסה גופטה לנזילות הגבולות והזהות לאור החלוקה המדינית. גופטה הציבה מיקרופון במרכז החלל שממנו בוקע נאומו של ג'ווהרלל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, ממעמד הענקת העצמאות ההודית ב 14 לאוגוסט 1947, ונאום של מוחמד עלי ג'ינה, נשיאה הראשון של פקיסטן. "הנאומים שלהם כמעט זהים, אך הם עדיין מייצגים שתי מדינות", אומרת גופטה.

בעבודה "Stars on Flags of the World 2012" מציגה גופטה ערמת כוכבי אלומיניום בגדלים משתנים, המהווים את סך הכוכבים בדגלי העולם השונים נכון לשנת 2011, כשהכוכב האחרון הוא מדגל דרום סודן שזכתה אשתקד בעצמאות.

בעבודה "ללא כותרת", 2012, השתילה גופטה טקסטים, משפטים, שברי מלים ומושגים בתוך שלט מתחלף, המוכר מתחנות רכבת או נמלי תעופה ישנים. היא מתעכבת על ביטויים, מחסירה אותיות ומשבשת משפטים. השלט והעבודה מצביעים על אחד מסממניה המוכרים של הגלובליזציה והיא התנועה המתמדת בעולם, תנועה של רעיונות, תרבויות ותנועה פיסית ממקום אחד לאחר. ההחסרה, השיבוש והמשחק בכתוב נועדו להדגיש את האופן שבו אנו נוהגים להשלים פערים, להבנות את המציאות, לקפוץ למסקנות התואמות את דעותינו ומטרותינו.

"אני מושפעת מהמוח האנושי. אני מרותקת מהאופן שאנו מתנהגים. אנחנו יודעים שמשהו לא נכון ועדיין נמשיך לעשות אותו. אני לא מנסה לומר איך נכון להתנהג אך חשוב לי להראות איך אנחנו מסתכלים על דברים".

במאמר שפירסם המבקר רונלד ג'ונס בכתב העת "Frieze" באפריל השנה, הוא הצביע על השפעת ההיסטוריה של הודו ומעמדה הנוכחי על אמנים הודים צעירים, והזכיר את גופטה כבולטת מביניהם, "ברור שעבודתה התפתחה בצעד אחד עם הפריבילגיות אך גם השפעות של הגלובליזציה". בה בעת הוא מוסיף "היא שמרה על מודעות עצמית, כאשה הודית הנעה בין תקווה לסקפטיות ביחס לשינוי משמעותי בהודו ובעולם כולו".

חושבת באנגלית

ואכן, ילדותה וחייה של גופטה במומבאי משקפים זאת. היא נולדה ב 1976 וגדלה בעיר השנייה בגודלה בהודו, רכשה את השכלתה במוסדות הטובים ביותר במומבאי והיא דוברת אנגלית מגיל קטן. "אנגלית היא בעצם השפה הראשונה שלי. למדתי באנגלית, עולם האמנות העכשווית מתפקד באנגלית, הספרים שאני קוראת הם באנגלית. הינדו היא אמנם השפת אם, אך אני אפילו לא יודעת לכתוב בהינדו כמו שצריך".

כמו כן, הדבר היה נוכח גם בלימודי האמנות שלה, שהשלימה במחלקה לפיסול שב-"Arts
sir J. J. School of Fine" ב 1997. "כמעט ולא למדנו על מסורות מקומיות, למדנו על אמנות פרהיסטורית ועד פופ ואופ ארט. את חיה חיים מודרנים בעיר כמו מומבאי ואת קרובה יותר לפופ ארט מאשר לאמנות הודית". בין הדברים שהשפיעו במיוחד על יצירתה היתה ההיכרות עם יצירתו של האמן ג'וזף קוסוט והציור על ציור. "מאוד אהבתי את זה. ואת המשפט המכונן של ברברה קרוגר: 'I Am
I Shop Therefore'. זה עזר לי להבין מה קורה סביבי. אנחנו חיים בעולם גלובלי".

הצרה לטענתה היא באימוץ השיטה הקפיטליסטית בחברה, בתרבות ובאמנות. "הכל מאוד קפיטליסטי, אין כמעט מוסדות ציבור, הגלריות הן השליטות בתחום ועל כן האמנות מאוד מכוונת להלכי השוק", מסבירה גופטה. "כמעט שאין מוזיאונים ממשלתיים, או תקציבים ציבוריים. במשך שנים עבדתי והתפרנסתי כמעצבת גרפית".

בשנים האחרונות אופנתי מאוד לערוך תערוכות רחבות היקף המתיימרות לייצג אמנות עכשווית מאיזור מסוים: תערוכת אמנות אפריקאית, תערוכת אמנות סינית וכו'. בימים אלה מוצגת במוזיאון ת"א התערוכה "צפיפות החומר: אמנות הודית עכשווית" במוזיאון ת"א ולאחרונה ננעלה תערוכה קבוצתית קטנה יותר בגלריה רוזנפלד בת"א.

את משתתפת בתערוכה במוזיאון תל אביב. מה יחסך לתערוכות מסוג זה?

"בשנות ה 90 ובעשורים האחרונים יש יותר מדי גלובליזציה וצריך פריזמה מסוימת בשביל לקחת את הצעד הראשון. מה אנשים חושבים שזה הודי או ישראלי? או מה את חושבת שזה פקיסטאן? הרי את יכולה להציג את שניהם ולא לדעת את ההבדל. זה משהו שקורה לא רק בישראל, אלא בכל העולם. אבל שימי לב שבסין לא יעשו תצוגה של אמנות הודית ולהיפך. הדברים האלה קורים באירופה, באמריקה ובאוסטרליה. הם מרגישים צורך להסתכל על האיזור. זה כנראה השלב האחרון בתהליך של הקולוניאליזם".

גופטה הציגה תערוכות מוזיאליות בצרפת וארה"ב, ובשנה שעברה נערכה לה תערוכה המסכמת עשר שנים של יצירה בOK- ¬ מרכז לאמנות עכשווית בלינז שבאוסטריה. היא השתתפה באירועי ביאנלה וטריאנלה רבים בניו יורק, בליון, בג'ואנג'ו, ביוקהומה ובליברפול, בביאנלה בליון ובג'וונג'ו, והיא עובדת זה כמה שנים עם הגלריה היוקרתית איבון לומבר בפאריס. אף על פי כן היא בחרה להישאר לעבוד ולחיות בעיר הולדתה מומבאי. יש לה סטודיו ליד הבית, שאליו היא מגיעה מדי יום "שם נמצאת המשפחה שלי. אני חיה באותו רחוב שבו נולדתי. לעולם לא אוכל לחיות במקום אחר. זה הקונטקסט לעבודה שלי".

על מה את עובדת כרגע?

"אני לאחר תערוכות רבות שכולן כללו עבודות חדשות. נכון לעכשיו אני בתקופת תהליך ומחקר. השאלה שמעסיקה אותי עכשיו היא שמות המשפחה. אני שואלת עכשיו אנשים שאני פוגשת אם הם שינו את שם המשפחה ולמה. השם שלנו היה קופטה וסבי שינה אותו כשהגיע לעיר מסיבות עסקיות. בהודו יש אנשים שמשנים את השם שלהם כשהם רוצים לברוח מהקסטה שלהם. אני מתעניינת באספירציות האלה, כשאת שואפת למשהו הנוגע גם בחופש".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו