בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי מסתתר מאחורי המסיכה

דמות מסתורית בניו יורק עומדת במרכז הפרויקט הרב תחומי החדש של הבמאי איתמר אלקלעי והמוסיקאית רונית רולנד. איך מה שהחל כניסוי אינטואיטיבי נהפך לאמירה על אקסצנטריות עירונית

13תגובות

יוניקורן היה רק בן שבע כשהוריו נהרגו בהתרסקות מטוס. הילד, שנולד בניו יורק, עבר לטיפולה של סבתו, חוקרת טרמיטים שנאלצה לעזוב את מושאי מחקרה באפריקה ולגדל את נכדה בג'ונגל העירוני. הקשר הזה הוביל ליחסים משונים. סבתו נהפכה לדמות המשמעותית בחייו. היא חלמה עליו ואחרי מותה החליט להתראיין כשמסיכת חד קרן על ראשו. אבל היא הכריחה אותו לאכול מזון חתולים וסיפרה לו שהרכבת התחתית היא מחילות נחשים הניזונים מבני האדם התמימים שנכנסים אליהן. יוניקורן, לפיכך, לא הרבה לצאת מפתח הבית. רק אחרי שהתגלתה גופת סבתו, בנסיבות לא ברורות, בהיותו בשנות ה-30 לחייו, החל לצאת מעט יותר. עד אז היו רק המעקבים שניהל אחרי נזירה קופטית, אקטיביסטית נגד נשק גרעיני, שבה התאהב ואתה הקים גם את להקת "The Hidden Tenant".

יוניקורן, שנחשף בשורה של סרטונים כאשר רק מסיכת חד קרן עצומה על ראשו, אולי חי כל חייו ברחוב לאדלו בלואר איסט סייד בניו יורק, אבל נולד לפני כמה חודשים במוחו של הבמאי איתמר אלקלעי. ביום חמישי הבא ייחשף הפרויקט הרב תחומי שלו ושל המוסיקאית רונית רולנד בפסטיבל "פאן פאן" (ראו מסגרת) בתחנה המרכזית בתל אביב. מה שהחל כניסוי אינטואיטיבי באמנות נהפך לאמירה על אקסצנטריות עירונית.

אילייה מלניקוב

הפרויקט האמנותי החל בעקבות שהות בת כמה חודשים של אלקלעי בניו יורק ודרך הקשר בינו לרולנד. היא מוסיקאית, מעבדת ומפיקה. הוא במאי (הסרט התיעודי "סטפן בראון", הסדרה התיעודית "הים הדרומי" וחלק מצוות העונה האחרונה של "מחוברים"). יחד עבדו על פרויקטים משותפים - מוסיקה שהיא יצרה לסרטיו וקליפים שהוא ביים לשיריה. הקשר ביניהם נראה הרמוני וחברי. באולפן הקטן שהיא עובדת בו באזור גן החשמל בתל אביב הם נראים מתואמים, יושבים קרוב, משלימים זה את משפטיו של זה. הם עובדים כעת במרץ על "ההוצאה המחודשת" של התקליט שהוציאו יוניקורן והנזירה וייצא בקרוב כתקליט ויניל.

מחוץ למסגרת

"רונית הציעה שנעשה פרויקט משותף שיהיה שונה מדברים שעבדנו עליהם בעבר",
אומר אלקלעי. "לא סרט שהיא תיצור לו מוסיקה, משהו אחר. רצינו לשבור את המסגרות
הרגילות שאנחנו עובדים בהן. יש לנו דפוס עבודה קבוע שרצינו לפרוץ".

רולנד: "בדרך כלל המסגרת מובנית. אם אני עובדת על דיסק הוא צריך להתאים לרדיו,
להיות בפורמט מסוים שמתאים לשמיעה, והעניין הוא שהוויז'ואלים של איתמר הם דבר
מפרה, מעבר למסגרת הקטנה והמתסכלת לעתים. זה פותח את היצירה".

אלקלעי: "אהבתי את הרעיון של עבודה מחוץ למסגרות המוכרות. גם כשאני עושה סרט יש שלבים ברורים שצריך לעבור: לכתוב רעיון, להגיע למפיק, קרנות... התהליך ארוך לפני
שפותחים בפועל את המצלמה ולפני שהתפקיד הוא שלנו. חיפשנו משהו יותר אינטואיטיבי ולא כל כך ידעתי מה. כן ידעתי שאני נוסע לניו יורק לכמה חודשים לאהובי, ולא הייתי בניו יורק בחיים. חשבתי על זה כמסע שמשהו ייוולד ממנו, ובניו יורק באמת פגשתי את יוניקורן", הוא צוחק.

איתמר אלקלעי

הם החליטו לעבוד בלי לנתח ולפחות בהתחלה ללא כותרות והגדרות. אלקלעי שלח סרטונים ובהם אסופה של אימג'ים שהתגבשו לכדי תחושה בלבד: עירוניות. ניכור. אלמוניות אל מול העיר. אלו הורכבו ממפגשים אקראיים, למשל עם שכן אקסצנטרי ש"הפריעו לו נורא רעשים. הוא היה משאיר לנו פתקים עם הצעות מוזרות כמו שאולי נשים שטיח בכל הדירה. זה התחיל כמטרד ונהפך למשהו אחר וככה נולד יוניקורן".

גם רולנד כפתה על עצמה מסגרת עבודה שהעיקרון המוביל בה הוא אינטואיטיביות.
"הכוונה היתה לראות ולהגיב, לא לנסות לנתח מה הוויז'ואל הזה צריך. אם אני עובדת
על אלבום אז שיר יהיה עד ארבע וחצי דקות, זה צריך לתקשר והנגנים צריכים לדעת מראש מה הם עומדים לנגן. יש פלטה מוכרת, כמו של צייר, שממנה עובדים, מסגרת מוכרת. מבחינתי פה לקחתי את הוויז'ואל ודימיינתי את הסאונד. איתמר שלח לי גם סאונד של רוח, של רכב. של כפיות על ספלים בבית קפה, הדיבור של יוניקורן, רחשי הדירה שלו. מתוך זה הייתי צריכה ליצור ולתרגם עולם מוסיקלי".

וממה העולם הזה הורכב?
"הדבר הראשון שאיתמר שלח לי היה בשחור לבן והיתה תנועה פנימית בכל מה שהוא שלח שממש הכניס לי צלילים לראש. אני מנגנת על כל מיני כלים, אבל החלטתי שמה שישמש אותי כאן יהיו רק דברים אחרים. ניגנתי על נבל קלטי שקיבלתי במתנה, ועל צדפה שמעולם לא ניגנתי עליה. השמשתי איזה סיר", היא מחייכת. "רציתי למצוא סאונדים שיאפיינו את המשהו הראשוני הזה. בדבר הראשון שהוא שלח לי הרגשתי ניכור. זה גרם לי לקצב לב מסוים ומזה התחלתי".

>>> מתוך הפרויקט "The Hidden Tenant"

התוצאה היא מה שאלקלעי מגדיר "פרויקט ניו מדיה היברידי". "The Hidden Tenant"
מורכב כרגע מסדרה של סרטוני וידיאו ובהם ראיון עם יוניקורן על תולדות חייו, צילומי אווירה שונים ומוסיקה שהלחינה רולנד, עמוד פייסבוק פעיל ותקליט המצוי בשלבי סיום. סביב כל אלה, מקווים אלקלעי ורולנד, תתקבץ קהילה שתקרא לשובו של הדייר הסמוי באמצעות צילומים ופעילות עצמאית. בחודשים הקרובים, מספר אלקלעי, מיועד הפרויקט להשתתף בפסטיבל אמנות בברלין, שם יתקיים כמיצג בדירה שתיהפך לדירת סבתו של יוניקורן וייכללו בה ערבי הקראה והקרנה. "המטרה היא ליצור מעין קהילה סביב יוניקורן כדי שיהיה לפרויקט חיים והמשך", מסביר אלקלעי, "בשלב מסוים אנחנו מקווים שיוניקורן יצור בעצמו קשר, אולי דרך האתר".

האנשים השקופים

זו אינה הפעם הראשונה שבה אלקלעי מתמקד בשוליים ובשונה, ההזוי והלא ריאליסטי. "הים הדרומי" ששודרה לפני כשנה בערוץ 8, איתגרה יפה את הז'אנר הדוקומנטרי בשורת טיפוסים משונים ואקסצנטריים ובאווירה פנטסטית. הפרויקט הנוכחי אפילו לא מנסה לשמר ארשת מציאותית, אבל כמעט במפתיע ממחיש באופן ברור תחושות חוסר אונים, אפילו הליכה לאיבוד, של אינדבידואל בעיר הגדולה. "הוא אולי בן אדם שהמצאנו", מהנהן אלקלעי, "אבל הוא מורכב מאנשים אמיתיים", משלימה רולנד.

אלקלעי: "יוניקורן הוא תוצר של המון טיפוסים ותופעות שנתקלתי בהם בניו יורק. השכן
הזה, טיפוסים שנתקלתי בהם, העיר עצמה. בעצם זאת הדרך שלי לספר את הסיפור של הזמן הזה שהייתי במקום הזה. הוא בסופו של דבר דוגמה לטיפוס אורבני שקיים בכל עיר גדולה ובכל מדינה. סוג של אנשים שאנחנו קראנו להם שקופים. טיפוסים שנולדו בעיר, חיים בה וימותו בה בסופו של דבר, ואת כל זה הם יעשו מתחת לרדאר. תמיד הם חיים בדירות קטנות, בפארטר, בנסתר. ועד הבית לא ימות עליהם כי הם לא משלמים, מין טיפוסים מנותקים שחיים במיקרוקוסמוס פנימי, מוזר ומנותק. יש בי משהו שמאוד נמשך לאנשים האלה".

למה?

"אני קצת מעריץ אותם. יש משהו שמרשים בהם. הם משכנעים אותי שיש להם את החוקיות שלהם, את העולם שלהם ויש משהו אינדיבידואלי באופן קיצוני בהם. משהו שלא משחק את המשחק הרגיל. יש בזה שחרור".

מסוג הטיפוסים שאחרי מותם מתגלות בבתיהם ערימות זבל ויצירות אמנות.

אלקלעי: "אתה מגלה אחרי מותם שהם היו גאונים מטורפים".

רולנד: "או שרק שנה אחר כך אתה מגלה בכלל שהם מתו".

ניכור עירוני הוא משהו שמפחיד אתכם? האמפתיה ל"יוניקורנים" מעידה על פחד משותף?

אלקלעי: "זה מאוד מדבר אלי. בתור נער מהרצליה, תל אביב נראתה לי כמו המקום האחרון שאפשר לגור בו. אתה מגיע לעיר גדולה כמו ניו יורק בפעם הראשונה והדבר הראשון שאתה מבין מיד, ובאופן הכי חד משמעי שיכול להיות, זה שאף אחד לא יודע מי אתה ואתה לא מעניין אף אחד. לי זה יצר שחרור נעים. יכולת להיות כל דבר. הקנאה שלי בהם באה במקום של השחרור. אלף דברים שבא לנו לעשות לא קורים כי אנחנו מוגבלים על ידי האישיות שלנו, הכללים והקונבנציות, והעובדה שמכירים אותנו ולא נעים. השכן שלי שם, לא אכפת לו. הוא ייצא לרחוב ויתחיל לשיר. הוא יחליט שהוא משהו ומחר יהיה מישהו
אחר וזה בסדר. אני חושב שזה פשוט מדהים. הזרימה הזאת שיוניקורן מרשים לעצמם היא ההישג הענק שלהם, למרות שלכאורה הם הכי מפסידים כל הזמן וכולם מסתכלים עליהם מלמעלה".

בעצם יצרתם פרויקט שהוא שיר הלל לאקסצנטריות.

אלקלעי: "שיר הלל לאנשים שלא רואים בדרך כלל. אלה שאין להם שום אג'נדה".

רולנד: "לאנשים השקופים".
 

שובו של הפנזין

ב-29 בחודש יתקיים בפעם השלישית פסטיבל הפנזינים "פאן פאן". כמו בפעמיים
הקודמות, גם הפעם הוא יתקיים בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב (קומה 5). יוצגו בו
כ-50 כתבי עת ופנזינים וישתתפו בו כ-30 הרכבים ו-15 אמני וידיאו.

פנזין הוא מונח המתאר מגזין עצמאי המיוחד לנושא מסוים שמוציא לאור מעריץ או קבוצת
משוגעים לדבר (זהו גם מקור השם, שילוב בין מגזין למעריץ). עלותו של הפנזין אפסית,
הוא בדרך כלל משוכפל במכונת צילום בעותקים לא רבים וכולל תכנים קיצוניים. משום כך
הוא לא פעם נקשר עם שמאל קיצוני, סצינות שוליים, או חובבי מדע בדיוני.

בעשורים האחרונים נדמה היה כי יוצאים פחות ופחות פנזינים בשל אפשרויות טכנולוגיות
המייתרות את הפקתם. אלא שבשנים האחרונות יש עלייה בתפוצת הפנזינים, כנראה כמעין תגובת נגד. "לפני שנתיים היתה תחושה שהפנזינים איבדו את מקומם ובגלל תחושות נוסטלגיות החלטנו לארגן פסטיבל", מספר יוסי למפל, ממארגני "פאן פאן" (לצד ג'קי לוי, רועי פביין וענת ברזילי). "אבל תוך כדי עיסוק והכנות הבנו שזאת לא רק
נוסטלגיה רומנטית. טכנולוגיה לא מחליפה נייר ודפוס. הבנו שפנזינים הם שלב בין
אמנות לדפוס המוני. זה ז'אנר בפני עצמו. רק אחר כך התברר לנו שיש קאמבק עולמי
לתופעת הפנזינים".

למפל מספר על הגידול במציגים ובקהל שפוקד את הפסטיבל, ובשיתוף הפעולה עם התחנה המרכזית. המבנה המושמץ הוא כנראה זירה אידיאלית לפסטיבל שכולו חתרנות ועשייה לא ממוסדת. "מול המקום שקיבלנו נמצא ארכיון היידיש, מבנה משונה ומפתיע, ובערב מתקיימים שם ריקודי עם לילדי מהגרים מתאילנד. בשנה שעברה שוכנו בין מגדת עתידות לחנות קלסרים. מצאנו את הצד האפל של העיר ולפסטיבל אנדרגראונד זה מצוין".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו