בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התערוכה של גרי היל: והנה נשארת מאחור

האמריקאי גרי היל, מחלוצי הווידיאו, שתערוכתו מוצגת במרכז לאמנות עכשווית בת"א, הוא אמן ניו אייג'י ופוסט מודרניסטי מהזן המתיש

14תגובות

"לעולם לא אתכחש לעובדה שהשימוש באל-אס-די, שקרה בצעירותי, היה אירוע משנה-חיים עבורי. אני עדיין עושה את זה לפעמים, בתור ספירת מלאי נפשית, כחזרה לחוויה שהיא תמיד מרעננת", מספר האמן האמריקאי גרי היל לסרג'יו אדלשטיין בראיון המודפס בקטלוג תערוכתו במרכז לאמנות עכשווית בת"א. "המרחב הפסיכואקטיבי חשוב לי. זהו מרחב פילוסופי. אני לא באמת חושב על סמים פסיכדליים בתור סמים כשלעצמם, הם דומים יותר לכלים.

היל, הנחשב לאחד מחלוצי הווידיאו, הוא גם גולש גלים, אוהד מדע בדיוני ואדם המעיד על עצמו כי חווה חוויה חוץ-גופית בזמן תאונת דרכים קשה. הוא גם נחשב ליוצר המשלב אמצעים חזותיים ואלקטרוניים, מרכיבים לשוניים וסאונד, לכלל ספקטקל משחקי. בתערוכה הנוכחית הוא מציג ארבע עבודות וידיאו בלבד, מאמצע שנות ה 90 ואילך (בימי שלישי 11.12.12 ו 8.1.13, בשעה 19:00, יוקרנו במרכז לאמנות עכשווית שני סרטים נוספים שלו).

בחלל המרכזי הוא מציג את "Depth Charge", מיצב מהשנה האחרונה הכולל חמישה מוניטורים המונחים על הרצפה כלפי מעלה, ובהם נראית דמותו המצולמת במהלך טריפ אל-אס-די. אשתו מגדלנה צילמה אותו בטלפון הסלולרי, וכך הוא מספר על החוויה: " היא שואלת 'מה אתה רואה?' ו'איך אני נראית?' אני מנסה להסביר לה משהו שהוא מעבר להסבר, מעבר למלים, ובכל פעם פשוט מוותר בסוף. בנקודה מסוימת היא אומרת, 'אז זה כמו בודהיזם?', ואני אומר ¬ 'לא, לא, לא. זה הרבה יותר מבודהיזם'".

על הקיר מוקרנת הופעה של גיטריסט הג'ז ביל פריסל: דמותו שונתה במין וידיאו-סינתיסייזר, כך שהוא מתקבל כגרף של אקולייזר המורכב מקווים זרחניים רוטטים כמלאך-שומר. האם זו החצנה של פסקול פנימי בעת הזייה? האם זה זיכרון מתוק מחווית הופעה תחת השפעה? אחת היא. הניסיון האמנותי לשבש את הפנים-חוץ, מציאות-פנטזיה, כל כך שבלוני ומתברר במהירות, שזה לא ממש משנה. לצופה נותר לעמוד ולהתבונן באירוע סתום וסתמי, לעקוב אחר צחקוקיו, מלמוליו וערפוליו הלא מעניינים של היל, הטוען שזו דקונסטרוקציה של המוח/הנפש ("אני מתגלגל בשדה היפר-קיברנטי ואני מדליק (את המכשיר) וכפועל יוצא הצופה מדליק (אותו)" ¬ הוא מבלבל את המוח/נפש).

צריך להיות פוץ מזן ייחודי - לא סתם שמרן ממוצע - כדי להתרשם מהחיקוי הזה של ויטו אקונצ'י, השוכב וממלמל. השמרנים עדיין יודעים משהו על השפעותיו של וויסקי משובח אחד יותר מדי, וגם מורפיום הוא חלק מהמורשת שלהם. לא, גם שמרנות סטנדרטית מצד אמן בן 60 שמתלהב ככה מסמים כמו היה בן 16, שראה את האור, אינה יכולה להצדיק את העבודה הזאת. הרצון להחצין חזותית את שינוי התודעה עבור קהל שכבר יודע לדקלם מתכוני מת' בעקבות הסדרה "שובר שורות", הוא איחור אופנתי בלתי נסבל. מסע האל-אס-די הבסיסי והמביך שלו גורם בעיקר לתחושה שיש לנו גולם במעגל.

כאקזיסטנציאליסט המצטט את היידגר, היל מתעניין בפילוסופיה של גלישת הגלים, כמו אמנים רבים העוסקים במקביל לאמנותם בפעילות ספורטיבית ומנסים לשחזר במדיום החזותי את תחושת השחרור הנפשי, את הניצחון על הגוף, תחושת ההרמוניה עם היקום וכיוצא באלה חוויות של ההתעלות. "חוויית הגלישה האידיאלית, הדימוי שיש לגולש של החוויה הזאת" הוא מסביר לאדלשטיין, "היא להיות בתוך גל. זה נקרא "גרין רױם" או "טיוב", והרעיון הוא להיות באותו מרחב וזמן בצורה מושלמת, משהו כמו נקודה דוממת, שבה המרחב והזמן מתאיידים". וכך זה ממשיך הלאה.

סכמות של פראות

בעבודה "Remembering Paralinguay" (זיכרון קדם שפה) מ 2000 נראית הזמרת ומעצבת האופנה פאולינה ואלנברג-אולסון כשהיא מתקרבת למצלמה בצעדי תצוגת אופנה בנושא "שחור-לבן" תוך זעקות שיריות מסוגננות. שיערה מושלם כמו שיניה. מבטה הוא סכימה קולנועית של פראות. זה קצת דומה לדיאמנדה גאלאס או לורי אנדרסון המוקדמות או ללידיה לאנץ' מאולפת, וזה מתברר באותה מהירות - הקדם שפה, הזעקה הראשונית, ובייחוד תבנית 'האישה הפרועה' כמנוסחת באמצעות חייתיות (תמיד זו חייתיות שיש בה איזו שלמות מיסטית כשלעצמה, שיטתיות פנימית שרק חבירה לקדמוניות תוכל לזהות, כזו שהיא בעצם סינתטיות מתוזמרת היטב), מין רגע גאגא ווקלי.

העבודה השלישית, "Viewer" (הצופה), מ 1995, חולשת על כל החלל העליון. זו עבודת קיר פנורמית בה נראית שורת פועלים מקסיקאים עומדים. העבודה אמורה ליצור אשליית חלל משותף וקשר עין, והצופה מחויב לצפות בה כמין מפקד בסיס או קבלן המחפש עובדי יום. אין לה כוונה פוליטית-חברתית מיוחדת, מעיד עליה היל, אלא היא נשענת על רעיון "מאוד בסיסי - לתעד את האנרגיה של ההימצאות בתוך המבט שבין כל אחד מן האנשים לביני, בפרק זמן ממושך, ולהפנים מי אנחנו". ובכן, 'אנחנו' הם אמנים מהמעמד השוכר סטטיסטים אלמוניים לצורך יצירות רגישות בנושא הפילוסופיה של המבט עבור צופה פריבילגי כמונו. הממד האקסטרא מעצבן הוא שאין אפשרות שלא להרגיש מאוימים מול הרבה גברים צפופי-שורה שלוטשים מבט.

העבודה האחרונה, "Wall Piece" (עבודת קיר) משנת 2000, מוצגת בחדר נפרד שבו הבזקי אור מסנוור. בין המצמוצים נראה היל כשהוא חובט עצמו שוב ושוב בקיר תוך כדי שהוא מנסה לדקלם טקסט. זו הדגמה ליחסים בין הגוף לשפה, בצורת קול הנפלט מתוך הגוף כאנחה, כהודאה, כהקאה. "לפעמים האור נחת לפני שהתנגשתי, לפעמים ממש לאחר מכן ובפעמים אחרות השניים התרחשו ביחד", מספר היל על תהליך העשייה, "הסינקופה יצרה תחושה שונה של הגוף, השפה והאור כרצף של אירועים". מטרת העבודה, לדבריו, היא להתנגש בקיר של האחר, "שאתו אנשים צריכים ללמוד להסתדר ולקיים יחסים". להפיל חומות של הלב, אם כן.

אין לחמוק מזה - היל הוא אמן ניו אייג'י ופוסט מודרניסטי מהזן המתיש, שמתלהב מיקומים מקבילים, פערי מסמן-מסומן, גוף-שפה ויחסים בין האורגני לאלקטרוני באופן אקספרימנטלי לגמרי, כלומר לא ביקורתי כלל, ללא שמץ מרירות ועם קמצוץ רוחניקיות. ליוטאר תיאר את הפוסט מודרניזם כ"ישיש המחטט בערימת הזבל של הסופיות בחיפוש אחר שיירים", וההגדרה בהחלט מתאימה להיל עצמו. מבחינתו המדיום הוא המסר והוא רוצה למצוא בזה ממד אנושי כולל, מעצים. זה מתקבל כלעסנות סמנטימנטלית עבשה, שיעמום תרבותניקי העוסק בעניינים פתורים, כגון מתן מבע חזותי לסוגיה אקדמית, המחזת בלשנות, למשל, או בימוי מרחב/זמן מתעתע.

הבעיה העיקרית בשלל האיחורים האופנתיים האלה היא האמונה היתרה במטפורה: האמן הסטלן. האישה הצועקת. הזר העומד דומם כאני מאשים שהוא גם רפלקסיה של העצמי המתבונן. כל אלה כבר הפכו למעות, למשחקי שפה עקרים, 'מצבי סף' כלשונו של היל שכבר מזמן אינם על סף כלשהו כי אם צורות מוכרות ויציבות שעברו אלקטרוניזציה.

המטפוריקה הבנלית הזו נשענת על חוויה אוניברסלית במקום לבזר ולשבש אותה. עניינה איחוי ולא ערעור, הנאה מצורות ראשוניות באמצעות טכנולוגיות משוכללות במקום להפך - יצירת מבנים משוכללים באמצעים פשוטים. במקום לימינליות כיומרתה התערוכה מציגה מצב ביניים ¬ לא עבודות מוקדמות שיכולות היו למקם את היל כחלוץ וידיאו ולשמש כשיעור היסטורי, אלא עבודות חדשות של אמן ששיאו היה לפני 20 שנה, לא מעודכן דיו, לא מתחדש, נודניק.

גרי היל, תערוכת יחיד במרכז לאמנות עכשווית, קלישר 5, תל אביב. אוצר: סרג'יו אדלשטיין. שעות פתיחה: שני עד חמישי: 14:00 19:00, שישי-שבת: 10:00 14:00. עד 24.1.13



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו