בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם אמנים חזותיים מקנאים במוסיקאים?

אנדי וורהול, לורי אנדרסון וכעת גם איי וייוויי. גרסת ה"גנגנאם סטייל" של האמן הסיני מעוררת את השאלה מדוע נמשכים אמנים ידועים למוסיקת הפופ ומה טבעו של השילוב הזה

12תגובות

הערב תתכנס חבורת אמנים בסטודיו של האמן אניש קאפור בלונדון, כדי לצלם פרודיה על הלהיט הענק של הראפר סיי, "גנגנאם סטייל" (הסרטון נהפך התחילת השבוע לנצפה ביותר אי פעם ביוטיוב: יותר מ‑800 מיליון צפיות), לאות תמיכה באמן הסיני איי וייוויי, בעקבות הגרסה שצילם איי עצמו בחודש שעבר ובה משובצים בקליפ המקורי קטעים שבהם איי וחבריו רוקדים את הריקוד. הקליפ של איי כבש את האינטרנט, בעיקר בשל ההיבט הקומי של האמן החשוב המשתטה לצלילי פופ קוריאני; אך שלטונות סין קבעו שמדובר בקליפ חתרני ואסרו על הפצתו. הקליפ של איי נקרא "Grass Mud Horse Style", בהתייחסות לניבול פה סיני שהממשלה אסרה את השימוש בו ברשתות חברתיות, ובשלב מסוים מופיע איי בסרט באזיקים על פרקי ידיו ­ מן הסתם כהתייחסות למעצרו לפני כמה חודשים. כמו כן נאסר עליו לצאת מגבולות סין. קאפור מקווה שגרסתו, שאותה יביים בשיתוף הכוריאוגרף אקראם קאן, ושיככבו בה רקדנים, שחקנים, מוסיקאים ואמנים, תזכה לתפוצה נרחבת לא פחות מהקליפ המקורי.

זו אינה הפעם הראשונה שבה מעבדים להיט פופ ענק ומשתמשים בו לאמירה פוליטית. מאז שנות ה‑60, אז שימש אנדי וורהול המפיק של "וולווט אנדרגראונד" וג'ון לנון צירף את יוקו אונו ללהקה הגדולה ביותר בעולם, אמנים ניסו להשתמש במיינסטרים לצורכיהם ולחדור לזירה הקשוחה של טבלאות המכירות. ידידותם עם מוסיקאים, תשוקה טבעית לנסות את כוחם באמצעי אמנותי אחר, ובמקרים רבים רקע משותף מבית הספר לאמנות, הביאו לכך שאמנים רבים, מדיטר רות ועד תיאסטר גייטס, הוסיפו לתיק העבודות שלהם גם הופעות ותקליטים -­ והצליחו, מי יותר ומי פחות.

כמה ניסיונות כאלה נהפכו ללהיטים. ב‑1982 היממה לורי אנדרסון את עולם האמנות, לא כל שכן את צופי "טופ אוף דה פופס", כשהגיעה למקום השני בטבלאות המכירות בבריטניה עם שירה המינימליסטי והמסונתז "O Superman". דמיאן הירסט הגיע לשיא דומה כעבור 16 שנים, בסגנון פחות יוקרתי, כחלק מ"פאט לס", ששירם "Vindalo" היה ההימנון הבלתי רשמי של הכדורגל האנגלי בשנת 1998. אחרים העדיפו לפנות לנתיב הפולחני. סם טיילור-ווד ביצעה שלוש גרסאות כיסוי חשמליות ואלגנטיות עם פט שופ בויז, לרבות גרסה אחת ל"Je t'Aime (Moi Non Plus)" של סרז' גיינסבורג, ובה היא נשמעת מזייפת אורגזמה על רקע סינתסייזרים מקרקשים. וקשה לשכוח את "Minty", הפרויקט המוסיקלי של לי באורי, שכלל את האמן סרית' וין אוונס, ושבמסגרתו "יָלַד" באורי את אשתו, ניקולה בייטמן, על הבמה.

אפילו יוזף בויס, אמן מורכב וחשוב, יצר שיר פופ, "Sonne Statt Reagan" מ‑1982. בויס נבח ללא מנגינה את מלות השיר הנושאות מסר אנטי-גרעיני, על רקע יורו-רוק עליז ובולט בחוסר התאמתו למסר; ביוטיוב יש קליפ כובש שבו הוא נראה מבצע את השיר בטלוויזיה הגרמנית, בתלבושת הרגילה שלו ­ ג'ינס, כובע לבד ווסט דייגים. השיר מנותק כל כך משאר עבודתו של בויס, עד שמבקרים רבים מתייחסים אליו כאל סטייה מוזרה, כפי שכמה מהם בזים ל"Gangnam Style" של איי. אך סביר להניח שבויס ניסה להעביר מסר פוליטי שהיה קרוב ללבו, בדרך הידידותית ביותר שהכיר. "זה קטע מוזר", אומר האמן דייוויד שריגלי, שהוציא בעצמו כמה תקליטי ספוקן-וורד (שירה מדוברת) לצד רישומיו העוקצניים. "אפשר ללמוד מזה שלבויס לא היה אכפת מה חושבים עליו. יש בשיר אווירה כיפית נהדרת".

לנפץ גיטרות

יש אמנים שמוציאים תקליטים פשוט כי הם רוצים לעשות משהו שונה לגמרי. אחרים רואים בזה דרך להרחיב את הרפרטואר שלהם. באחת עשרה השנים שחלפו מאז זכה מרטין קריד בפרס טרנר (שהעניקה לו, אגב, מדונה), יצר האמן תקליטים נוסף על פסלים וציורים, שהם לדבריו "סינגלים חד פעמיים, במהדורה מוגבלת, בייצור ביתי". ב‑1997 הוא הוציא אלבום בתור להקה ושמה Owada.

קריד טוען שהפקת אלבום, יצירת אמנות ואפילו התראיינות לעיתון, כל אלה הם חלק מאותו תהליך יצירתי (בתום שיחתנו הוא מבקש ממני קובץ Mp3של הראיון, לשימוש עתידי, אולי). "מבחינתי אין הבדל גדול בין עבודה על שיר לבין עבודה על פסל", הוא אומר. "אני רוצה לעשות משהו מרגש, ששווה להסתכל עליו או להקשיב לו". הוא החל לעשות מוסיקה בתום לימודיו בבית הספר לאמנות, בתחושה שהפסלים שלו אינם מוצלחים. "כשאנשים הסתכלו עליהם הם לא יכלו לראות מה עברתי ­ הם ראו רק את המעט שנשאר בסוף. כשמקשיבים לקטע מוסיקלי, מקשיבים לתהליך היצירה כולו ­ ההחלטות לעלות או לרדת, להאיץ או להאט -­ ולכן זה דומה יותר לסיפור".

השנה העז קריד להוציא אלבום שלם בשמו, "Love You To", בהפקה משותפת של ניק מקארתי מפרנץ פרדיננד (אף הוא בוגר בית ספר לאמנות). בחודש שעבר ביצעה להקתו של קריד את הפוסט-פאנק המקוטע שלה בפסטיבל המוסיקה SWNבוויילס; הם גם ליוו את להקת CribsTheבחוגי האינדי. "אני אוהב לעבוד בכל מיני מקומות", אומר קריד. "בגלל זה אני אוהב לעשות מוסיקה. אני מרגיש שעולם האמנות הוא קצת גטו, ואני לא רוצה ליצור עבודות לחברה קטנה ומיוחדת. יש לי צורך לצאת לעולם, וזאת הדרך לבחון את העבודות שלנו, או את השירים שלנו". מפריע לו כשהוא מרגיש שהלהקה שלו ­ בת חמישה נגנים ­ מוזמנת לנגן בגלל פרסומו בעולם האמנות ולאו דווקא בגלל המוסיקה; אבל באי פסטיבל SWNהם "קהל מובהק של מוסיקה", והאלבום שלו זכה לביקורות טובות.

מפעם לפעם המוסיקה מצטרפת לאמנות ונוצר משהו מרהיב באמת ­ כפי שהיטיבו להבין וורהול וולווט אנדרגראונד כשהגו את "The Exploding Plastic Inevitable" ­ סדרת מופעים וסרט, שכללו נגינה מחרישת אוזניים של הלהקה, הקרנת סרטים, אורות מהבהבים ומסנוורים ו"ריקוד שוט" של האמן-המשורר ג'רלד מלנגה. השפעת הפרויקט (שכונה בקיצור EPI) מורגשת מאז ועד היום על שילובי אמנות ופופ, מליידי גאגא ועד ההופעה של קראפטוורק בכל אלבומיהם במוזיאון לאמנות מודרנית (מומה) בניו יורק באביב האחרון. בסוף נובמבר יוצגו בWeek-End-, פסטיבל אמנות-רוק בעיר קלן שבגרמניה, עבודות חזותיות של דייוויד שריגלי, ואילו סטיבן מלקמוס כבש את טבלאות המכירות בגרסת כיסוי לאלבום של קאן, "Ege Bamyasi".

מספר המוסיקאים שלמדו בבתי ספר לאמנות רב מאוד ­- החל במלקולם מקלארן, שראה בניהול הסקס פיסטולס המשך ישיר לגישת הסיטואציוניזם שספג במכללת סנטרל סנט מרטינס, ועד בריאן אינו, שלושה רבעים מהקלאש וג'רוויס קוקר. פיט טאונסנד למד אצל גוסטב מצגר, וניפץ גיטרות בהשפעת התיאוריות שלו על אמנות שהורסת את עצמה.

רוב הלהקות האלה יישמו על המוסיקה שלהן את ההכשרה שרכשו בבית הספר לאמנות, אבל התהליך פועל לפעמים גם בכיוון ההפוך. אליזבת פרייס למדה בבית הספר פושקין לאמנות, היתה ממייסדי להקת האינדי משנות ה‑80 "טלולה גוש", והשנה היא מועמדת לפרס טרנר לאמנות. האמנית סו טומפקינס הקימה את הלהקה "Life Without Buildings" בבית הספר לאמנות בגלזגו, אך המחשבה על הופעות אינסופיות בפאבים ועל הדפסת חולצות טי דיכדכה אותה והיא פרשה. אך הדברים שלמדה בתור סולנית הלהקה השפיעו על יצירתה, שבחלקה מבוססת על שירה ועל מלות פזמונים. "מזמינים אותי להציג בגלריות, אבל גם להופיע בפאב או בערבי שירה", היא אומרת. "יש מין שילוב כזה".

מחסום אינטלקטואלי

הסיבה העיקרית שבגללה אמן בוחר לפנות למוסיקה היא כנראה השפעתה הבלתי אמצעית על הרגשות ועל הגוף; האמנות ­ ובייחוד אמנות קונצפטואלית ­ היא מדיום שכלי יותר. "כשאני עושה סרטוני וידיאו או אמנות, אני מכוון להגיע למצב של המוסיקה", אומר מארק לקי, אמן נוסף שזכה בפרס טרנר, והוציא תקליטים בשם "Jack Too Jack", "donAteller" ו-"Genital Panic", בהם ביצע בין השאר גרסאות כיסוי לקלאסיקות כגון "Dominator" של "Human Resource" ושטיחי צליל מופשטים שהוקלטו ברחובות סוהו. "בסופו של דבר אני מוצא את עצמי עושה מוסיקה. באמנות תמיד יש מחסום אינטלקטואלי. במוסיקה יש ישירות ואפקט פיסי. האמנות העכשווית נובעת מרעיון קונצפטואלי ואפשר להחזיר אותה לרעיון קונצפטואלי. היא עלולה להישאר בממלכת השפה, הטקסט, ויש במוסיקה משהו שמונע את זה".

האם אמנים חזותיים מקנאים במוסיקאים? "בהחלט כן", אומרת פרנסס סטרק, אמנית מלוס אנג'לס, לשעבר חברת הלהקה "Layer Cake". אפילו הקולאז'ים של כלי נגינה שעשו הקוביסטים, היא אומרת, מעניינים יותר משהם מרגשים: "מה שהמוסיקה עושה אפקטיבי פי 10,000".

אבל האם כל אמן מבריק בתחומו מסוגל להעביר את כישרונו לתחום אחר? "זה בדרך כלל מוצלח יותר כשזה חלק מפרויקט מתוכנן", אומר שריגלי. "הדברים שעושה מרטין קריד נהדרים, והם מתאימים לפרויקט שלו כאמן. אבל יוקו אונו עשתה שיר טוב אחד ­ "NotWhy" (בסופר-גרופ "Plastic Ono Band") ­ והיתר לא שווה כלום". שריגלי עצמו היה פעם חבר להקה, אבל לדבריו הוא מעדיף להמשיך לעשות תקליטי ספוקן-וורד. אם יעשה מוסיקה, הוא אומר, "יחשבו שאני עובר משבר גיל העמידה ושאני נואש, אין לי שום רצון לקיים את התרחיש הזה".

הדברים האלה חושפים סיבה שטחית יותר לכך שאמנים עושים תקליטים ­ הם רוצים דריסת רגל בעולם זוהר ומתוקשר יותר מעולם הסטודיו והגלריה. אולי לא הוגן לרמוז שזאת היתה הסיבה שבגללה הירסט חבר ל"פאט לס" ב‑1998 (שאר החברים היו קית אלן ואלכס ג'יימס), אבל הוא בהחלט יצר את הרושם הזה. ייתכן שכמה מהאמנים המעורבים במחווה העכשווית לגנגנאם סטייל עושים זאת ממניעים דומים. אך בסופו של דבר, מטרתם היא להפגין תמיכה בעמיתם האמן בדרך המיינסטרימית ביותר, תוך שימוש באחד הכלים העוצמתיים והסתגלניים ביותר בתרבותנו: כוח הפופ.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו