גם אמנים פלסטינים עומדים לביקורת

שתי תערוכות של אמנים פלסטינים, מנאל מחמיד ורפאת חטאב, מנסות להתייחס למושג הבית באמצעות האלגוריה, אבל נוטות אל הקלישאה

גליה יהב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה יהב

במסה הקצרה והאפולוגטית “לסוגיית האמנות הפלסטינית” שפורסמה בינואר השנה, מסביר גדעון עפרת את הסיבות להתעלמותו הכמעט מוחלטת מאמנים פלסטינים. “כיצד זה”, הוא שואל את עצמו “שלאורך עשרות שנים של כתיבת היסטוריה של אמנות ישראלית ואצירת תערוכות מקומיות - נמנעתי, כמעט לחלוטין, מהידרשות לאמנים הפלסטינים החיים בינינו?”.

תשובתו נחלקת לשלושה חלקים: הסיבה הראשונה היא שהאמנות הישראלית, בהכללה גורפת לאורך 100 שנותיה “בעומק שורשיה, היא אמנות ציונית”. זה גם הגורם לסיבה השנייה - “מרבית האמנים הפלסטינים אינם מעוניינים בחיבוק הישראלי, ובעצם, דוחים אותו בתוקף”. עפרת מונה את חללי התצוגה ‘שלהם’. “יש להם גלריות בירושלים המזרחית”, הוא כותב, “יש להם את אולם התצוגה הענק בנמל־יפו, יש להם את הגלריה באום-אל-פאחם ]...[, ובקיצור - אין להם צורך בחסותנו”.

מנאל מחמיד, ללא כותרת, 2012

ואז מגיע עפרת לסיבה השלישית: “תמימות היא לחשוב, שהקונפליקט המר הישראלי־פלסטיני יכול לחדול משהוא מגיע לתחומי האמנות, כפי שהיתה זו תמימות להאמין שהקונפליקט ידלג על מרחב אספקת החשמל, למשל”, הוא כותב. “די בפער חלקי ברמת התחכום והעדכון העכשווי של חלק מהאמנים הפלסטינים בכדי לאלץ את המבקר ו/או ההיסטוריון הישראלי להצביע על עילגות טכנית מביכה, רדידות, פלקטיות וכו’ העשויות לאפיין חלק מהיצירה הפלסטינית. הצבעה שכזו נידונה להיתפס מיד כהתנשאות פטרונית, ויש גם שיזהו בה ניאו־קולוניאליות, לא פחות. מילכוד”.

בנוסף הוא טוען שכדי להבין את היצירה הפלסטינית יש להכיר מורכבויות תרבותיות, שפה והיסטוריה נפרדות ולכן כל מאמץ של היסטוריון ו/או מבקר ישראלי להידרש לאמנות הפלסטינית נידון לכישלון. “Lose lose situation” הוא קורא לזה. כך הוא גם מניח מראש שהיצירה הפלסטינית רדודה וגם מכריז עליה כאחרות בעלת היסטוריה ותרבות מופרדת. מזל שהיא נפרדת מ’אתנו’, ואפשר להתעלם ולא להיחשד בפטרונות. כך, הסיכויים של אמן פלסטיני לקבל נוכחות ועיון ענייניים ביצירתו מטעם ‘המבקר/ההסטוריון’ שמסרב לעשות שקר בנפשו הם אפסיים.

אלא שבאותה נשימה עפרת עצמו מביא דוגמאות ללמידת אחר כלל לא מאומצת או קשה לכוחות אנוש - היכרות עם פסיפס “ארמון הישאם” שליד יריחו, על מנת להבין את סדרת “יריחו תחילה” של שריף ואכד; סיפורם ההיסטורי של יבנה, יאלו, אימוואס ובית־דג’אן על מנת להבין את ציורי סלימן מאנסור; קליגרפיה ערבית מסורתית בעבור ציורי טאלב דווייק; מושג הצומוד. מי שהצליח להבין את העקרון הפילוסופי הניצב בבסיס “לבן על לבן” של מלביץ, למשל, יצליח בודאי להבין את היסודות המסורתיים שבבסיס חלק מהאמנות הפלסטינית.

אין צורך להשגיב את המאמץ או להלבין את אי הרצון לטרוח. בכל אופן, לא מה ש”פלסטיני” בשתי התערוכות שנפתחו השבוע העוסקות בזהות מקומית, הוא מה שבעייתי לדיון. להיפך. גם “אנא מן הונא” של מנאל מחמיד וגם “מה שנותר לכם” של רפאת חטאב, שניהם מצהירים שהם אמנים פלסטינים, אינן חוטאות באיזו מורכבות היסטורית פנים־פלסטינית אזוטרית אלא עושות שימוש בטקטיקות אמנותיות, תחביר וחומריות המצויים בזיקה הדוקה לאמנות עכשווית בינלאומית ידידותית למשתמש.

שתיהן נשענות במלוא הכובד על ציטוטים פנים־אמנותיים ועל מטפורות נגישות. בשתי התערוכות הנוכחיות זו דוקא המכשלה - ברוח האמנות הקוסמופוליטית החדשה המטפורות נגישות מדי, מוסברות מראש ואז שוב, מייצרות געגוע ללוקליות לא קיימת.

מחמיד מציגה מיצב גדול המורכב מדק עץ עם תאורה פנימית שעליו מונח מיכל יציקה גדול מלא בטון, איבר פיסולי שבין חומת הפרדה לסרקופג, כלי בנייה ומכשול סביבתי. המתווה של רמפת העץ עוקב אחר פינת הגלריה, חובק אותה. על הדק מונחים בתפזורת בתי זכוכית צבעונית, עשויים בטכניקת ויטראז’. מעליהם מתנשאים ארבעה נשרי קרמיקה שחורים פרושי כנפיים. נוצר מעין כפר מאוים, פגיע, נשי בנוסח פרוידיאני - הבתים היהלומיים, הזורחים כחממות קטנות, נראים כתיבות תכשיטים מעוטרות.

רפאת חטאב, "כלת פלסטין", 2012

היישוב שבנתה מחמיד מתקבל כממלכה רדומה, חסרת כיכר מרכזית, כל בית ייחודי ושונה וכולם אטומים וקורנים בה בעת, מגלמים את האזהרה מפני בתי זכוכית. ה”כאן” של מחמיד, המצוי בכותרת תערוכתה, אינו רק מסמן השפה של השייכות הפלסטינית למקום, אם כן. זה הכאן של הבית כמושג, כסימבול ושל השייכות לאמנות העכשווית, לגלריה. הטכניקות העיטוריות של חפצי החן, הוויטראז’ והקרמיקה המשויכות לאמנות עממית ותחביבית, מעומתות עם האמביציוזיות והיאפיות של דק העץ עם התאורה התחתית ועם אופן הצילום.

בצילום התלוי לצד המיצב שוכבת מחמיד בבגד שחור על רקע שחור כך שהיא כמעט נטמעת בו, רק האזורים הלא מכוסים גלויים לעין. על גופה מונחות תיבות הזכוכית כמו היה אדמה המפריחה את השממה, זו שיש להלבישה שלמת בטון ומלט. כך היא נהפכת לאשה־בית נוסח לואיז בורז'ואה ‏(“Femme Maison”, 1946/47‏), עבודת מפתח מכוננת שנעשו לה אינספור גרסאות וציטוטים. וחשוב להדגיש - כשבורז’ואה יצרה את העבודה באמצע שנות ה–40 היתה בה העוצמה של האנטי־מטפוריזציה. העבודה נטענה בכוח פוליטי דווקא משום הליטרליות המוחלטת שבה הדביקה האמנית את האשה לבית, שאויר כתחליף ראש.

בורזו’אה יצרה קריקטורה אנטי־פטריארכלית אפקטיבית. האשה־צב שלה נושאת את ביתה על גבה ולכן היא בעצם הומלסית בכל מקום. “זה החזון של נערה לכודה המביטה החוצה אל העולם”, סיפרה בורזואה על האשה־בית באחד מהראיונות עמה, “כשאת לכודה בעבר המעיק, אין לך ברירה אלא להתחיל לרוץ, לנסות לברוח מהבית. האמנות מתחילה בתשוקות הלא מסופקות האלה”.

מאז דורדרה הלקוניות האיורית הזו והוחזרה למצבה הסימבוליסטי המצועף - האשה כשייכת לבית, כמלכתו, שרת הפנים או צורה אורגנית עגלגלה סגורה בקירות זוויתיים, ובגרסאות שוביניסטיות - האשה העירומה שאפשר לכסות את פניה. באיזה אופן משול גוף האשה לטריטוריה אצל מחמיד? לא לגמרי ברור, אבל לאור אווירת המיצב הכללית, נראה שהנטייה היא רומנטית, המזהה את הנשיות עם רחם האדמה.

ההמרות בין הבית למולדת ובין המולדת לאשה מתקיימות בשתי התערוכות. אצל חטאב זו “כלת פלסטין” הלא היא יפו, המגולמת בעבודות הווידיאו ובמיצגיו כדראג בדמותו. אחרי שקיעקע “כלת פלסטין” על גופו כשייכות שאין להסירה, אחרי שהתגלגל על חוף הים כשלגופו סנפיר בלבד כבת ים מפרפרת בין מינים וזנים, טריטוריות ואופני נשימה, כעת הוא מפרק את הפרסונה הזו למרכיביה התיאטרליים ונפרד ממנה.

התערוכה, המורכבת משאריות חומריות ותיעודיות של עבודות קודמות, בעלת טון אפילוגי, של אחרית דבר. היא כוללת חלל קדמי, במרכזו מכונת סריגה מכנית ששימשה אותו במיצג־הפתיחה. שרוול לבן הולך ונסרג בה, חוטים בצבעי דגל פלסטין משתפלים מצדדיה, מזינים אותה וניזונים ממנה. כמו כן מתוחים חוטים על תקרת הגלריה, מתכנסים ביחד לתוך מסגרת זהב ריקה התלויה על הקיר, כך שמתקבלת תמונת וגינה צמרירית. גם המכונה עצמה היא מעין וגינה דנטטה, מיכל דמוי רחם בעל שיניים.

בחלל האחורי מוצגים צילומים, ביניהם זר פרחים נבול ודיוקן האמן בשמלת כלה לבנה, ההינומה משתפלת מאחוריו ככנפי מלאך. בנוסף מונח מעין ארגז נדוניה - השמלה והדגל מושלכים בו בערבוביה חיננית כבארגז מציאות או מחירי סופ־עונה, משלימים את אווירת המלודרמה וההתמסרות היתרה הכללית המאפיינת את חטאב. המקום, אם כן, מואנש אצל שני האמנים לדמות אשה, אצל מחמיד היא תיבת פנדורה גניטלית, אצל חטאב היא כלה, יחפה עם כותונת.

שתי התערוכות כל אחת בדרכה, מייצגות כיסופים למקום, המסומל כשברירי, פגיע, זקוק להגנה, נאיבי ובתולי, צבוע בצבעי התום הרומנטי, מחוז חפץ אידילי, המתגונן מפני החוץ. שתיהן יוצרות מופע אלגורי, אגדי, בעל סימבוליזם פשטני, לוקות בשפת קלישאות ילדותית. פלסטין של מעלה. בשתיהן יש ממד דומיננטי של השפעות אמנותיות לא מוטמעות היטב, המתקבלות כגרסה על גבול העתקה, של אמנות פמיניסטית או קווירית, הכלאות תחביריות שלא בהכרח יוצרות עולם דימויים חדש, מפרה.

האם כל אימת שמציג אמן פלסטיני יש לגייס את מלוא שיח הקולוניאליזם לעניינו? לא בטוח. בכל מקרה, מוטב להסתכן בלוז־לוז סיטואיישן הפריבילגי נוסח עפרת. מוטב לא לוותר במין ויתור מעצים מתוקף אפליה מתקנת, על רמת התחכום והעדכון, כלשונו של עפרת. יש להתעקש על אלה למען יוכלו אמנים פלסטינים, גם אמנים פלסטינים, אפילו אמנים פלסטינים, לצאת מגטו שיח הפולקלור אל תחום שיח האמנות.

“אנא מן הונא” ‏(אני מכאן‏) - מנאל מחמיד. גלריה ג’ולי מ ‏(בצלאל יפה 10 תל אביב‏). שעות פתיחה: ב־ה 12:00-19:00, שישי־שבת 11:00-14:00. עד ה-5.1.13; “מה שנותר לכם”, ראפת חטאב. אוצרת: טל בן צבי. גלריה אלפרד ‏(בן עטר 19, תל אביב‏). שעות פתיחה: ג’־ה’ 17:00-21:00, שישי 10:00-14:00, שבת 11:00-15:00. עד ה-20.12

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ