בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"המתחזים": מתקפה עליזה על זהות אחידה

התערוכה "המתחזים" בגלריה קו 16 בתל אביב מחצינה את התרמית שביסוד האמנות

8תגובות

"המתחזים", המוצגת בגלריה קו 16 בתל אביב, היא תערוכה קטנה, חכמה וכיפית, מהודקת לעניינה. בולטים בה כישוריה של האוצרת סאלי הפטל נוה, המאפשרת לאמנים להקים יקומים, כמו נטייתה האסתטית לייצר חללי לימודים משכנעים. בטון משועשע ובאווירה קלילה, שלושה אמנים מציעים שלוש גרסאות לטיפול בנושאים כגון ה"אותנטי" וה"פיקטיבי" דרך אמצעי התחזות גבולית ¬ דווקא דרך אמצעים פדגוגיים, למדניים ואמצעים של עיצוב פנים הם מפרקים מבפנים את הערכים הסגוליים המבנים פדגוגיה, למדנות ועיצוב פנים, מחצינים אותם כתיבות חלולות, יעד לחילול.

"בתערוכה מוצעות שלוש אסטרטגיות שונות של 'מופעי' התחזות המנסחות אמירה ביקורתית על שדה האמנות ועל התפקיד והמטרה של יצירת האמנות", כותבת הפטל נוה, "כל אחת מבין האסטרטגיות עושה שימוש באמצעים מניפולטיביים אחרים, אך שלושתן מעוררות תהיות ביחס לאתיקה וליושרה של יצירת האמנות".

זו מתקפה עליזה, אם כן, על מושג הזהות האחדותית, היציבה, הרציפה, כמופע של מלאות אמונית וסמכותנית, לטובת הונאה כטקטיקה אמנותית, החצנת התרמית שביסוד האמנות, תכונותיה הכוזבות.

שימוש הדדי

במרפסת הגלריה מוצג "בהפרעה" (2012), מיצב של ליהי חן. המרפסת, הנעולה בדלת סורגים, מלאה עציצים עם צמחי פלסטיק ונייר צבוע, עולם וגטטיבי מזויף. רצפתה אדומה, החלון הפונה החוצה נחסם במראה. כך נוצר נוף חסום שבמקום לשקף את החוץ מחזיר לצופה את עצמו העומד כביכול בקצה השני של העציצים, גן נעול משוכפל שוב ושוב כך שהוא מעין חממה פורייה. "על ידי התחזות חומרית וצורנית, מעוררת עבודתה של חן שאלות המתייחסות לזיוף, אשליה, חיים או מוות", כותבת הפטל נוה.

רות פתיר מציגה את עבודת הווידיאו "מוסי רז אמן פרפורמנס" (2012), שבמסגרתה קורא רז מניפסט מטעמו כאמן מיצג, שעטנז מילולי של מניפסטים ידועים, ביניהם מתוך המניפסט של מרינה אברמוביץ' ומניפסט "אמנות הרעש" של הפוטוריסט לואיג'י רוסולו. "אני רוצה אולם גדול, משהו קלאסי", הוא מגדיר את צרכיו, "חום-לבן עם דוכן נואמים ו 120 כיסאות מחוברים לרצפה". בנוסף, שידורים מהכנסת מלווים בהנחיות בימוי מצלמה למה שקורה במליאה באותו זמן, כמו היה הפרלמנט זירת משחק מול מצלמה כשההנחיות מגיעות לאחר הפעולות.

נוצר מופע של השתמשות הדדית: רז, חבר כנסת לשעבר מטעם מרצ ומועמד ברשימתה לכנסת הבאה, משתמש במדיום האמנותי לקידום פוליטי, פתיר משתמשת בפוליטיקאי תאב זמן מסך וקהל לצרכיה האמנותיים. זו ברית אינטרסים שבמסגרתה עולה שאלת הפוליטיקה/האמנות כמופע ועוד מופע ציני, שיסודו נוכלות והלהבה שרלטנית של ההמון.

וידויו של אמן נמלט

איתי זיו, אמן שהפרסונה השרלטנית מצויה בבסיס כל עבודותיו, מציג את "Sorry" (2012), מופע וידיאו ארסי המחקה את חשיבותה של רצינות, שבו הוא קורא מכתב התנצלות. הוא יושב במטוס ומדקלם טקסט מנייר: "צופים יקרים שלום", הוא פותח ומגולל את סיפור התערוכה, איך פנתה אליו האוצרת ואיך שמח על ההצעה וחש שאינו יכול לסרב לה.

"רציתי ששמי יופיע בתערוכה", הוא קורא מהדף כזליג נוירוטי, "וראיתי בכך הזדמנות נוספת להציג, ושחבל לפספס". הוא ממשיך ומספר איך התקשה למצוא עבודה מתאימה, נמלא מועקה ונדחף לדחיינות ותרצנות. "אני מרגיש שהגעתי למבוי סתום", הוא מתוודה על כישלונו בעת שדיילות עוברות בין הנוסעים.

"האמנות חשובה לי מאוד", הוא אומר ומבקש להתנצל על הפגיעה ברגשות הצופים. "אני מבין שחלקכם הגדול מרגיש כרגע מרומה ומאוכזב", הוא מוסיף ומבטיח שלא יחסוך מאמץ כדי שמקרים כאלה של אי-אספקת אמנות לצופה/צרכן בעל התאווה חסרת הגבולות, לא יחזרו על עצמם. "שוב סליחה", הוא מסיים, "ולהתראות בתערוכה הבאה". הכל תקין לכאורה, אפילו מנומס לעילא ו"מאמין בדיאלוג", אבל המארז מופרע.

מראית העין של המפורשות ¬ וידויו של אמן נמלט ¬ מייצרת דווקא מרווח בלתי מתומלל, לולאות מסובכות של יחסים, ביניהם של מושגי ההצלחה והכישלון בכל הקשור ליצירה. הרי הוא מציג לראווה את כישלונו לעמוד ביעד ולהצליח, ובתוך כך יוצר מופע מצליח על כישלון. האמן כספק סחורה בעל תודעת שירות, שאישיותו האותנטית עמדה לו לרועץ, והצופה כלקוח או מעסיק, שפונים אל הלב שלו, הם בבסיס הפארסה.

הניכוס וההפקעה של טקטיקת הווידוי מתוקף יחסים בלתי אמצעיים חושפים הפעם לא רק את האופי המניפולטיבי של האמן ה"לא מקצועי" כי אם גם את חולשתה של האמנות העכשווית כקטגוריה וכשדה ייצור, בהם האישיות, האנושיות ורוח האדם כשלעצמה נהפכו זה מכבר לתקלה בתעשייה המוצרית המשומנת. בנוסף, נחשפת המוטיבציה הקרייריסטית הקרה להציג בתערוכה בשם האגו בלבד, מה שמעלה שאלת גבול נוספת ¬ מתי אמן הוא "אמיתי", בעל אמירה "אותנטית" ו"דחף פנימי" ליצור, ומתי הוא ציניקן, מתחזה, ומה הפרמטרים להכרעה בין שתי האפשרויות.

"דוד היקר שלום", פונה זיו אל הצלם דוד רובינגר במייל המודפס ומונח על שולחן בגלריה כחלק מעבודה נוספת, מעין פרישה דידקטית של ניסיונותיו הכנים לייצר עבודה לתערוכה (מחברת סקיצות, צילומים שונים וכיוצא באלה). הוא מספר לרובינגר על התערוכה הממשמשת ובאה ומבקש את עזרתו: "לצערי כרגע אין לי רעיון לעבודת אמנות חדשה המתאימה לנושא זה, וזמני הולך ואוזל. ברצוני לשאול אותך אם תסכים לשתף אתי פעולה, ולתרום עבודה שלך שתוצג על הקיר המיועד לעבודה שלי. מובן ששמך וקרדיט יצוינו במלואם לפי הנחיותך. באופן אישי חשבתי להציג את תצלום החיילים בכותל, שהוא אייקון תרבותי בתולדות הצילום הישראלי. צירפתי את התצלום למייל זה. מובן שאשמח לכל רעיון אחר".

לרובינגר אין שום ברירה, הוא נופל למלכודת ומשתתף במהתלה שלא בטובתו: "שלום רב לך זיו", הוא עונה, "צר לי אבל אני מוכרח לאכזב אותך. אני מנוע וגם לא מעוניין להציג מעבודותי כשזה לא במסגרת תערוכות שלי. אני מקווה שתבין שיש בכך ניגוד אינטרסים של עצמי. צר לי. בברכה, דוד".

מובן שצילום החיילים כן מוצג, כקובץ מצורף לדואר אלקטרוני, וזיו אכן מציין את שמו של רובינגר כפי שהבטיח, אף כי באופן תחבולתי ומיתמם. לבד מההדגמה הראייתית של הדברים (המתפקדים כהוכחה חזותית וחומרית לכך שזיו עשה ככל יכולתו לספק את המוצר בזמן ולמזער נזקים), יש בהתכתבות הזאת סיבוך של כמה סוגיות ¬ הפרטיות, השייכות, זכויות היוצרים, הציטוט והתלות באילנות גבוהים, נכסי התרבות הקולקטיביים וההון הסימבולי. גם היחסים היציבים בין מקור והעתק ממולכדים אצל זיו במערך מערער ומפריך הן מבחינה כרונולוגית והן לוגית. לכך מצטרפת, כמובן, גם ההלעגה על רגע הפריצה של הצנחנים כרגע של השראה אמנותית, כאייקון של התגברות על מחסום.

תודעת השירות עומדת בלב המתקפה הניהיליסטית המבריקה של זיו; הפנמת נוהל שעל פיו היצירה של זיו היא בעצם חיקוי-יתר, הפרזה ההופכת את הסובייקט לדחליל. הביהביוריזם המופרע שלו מחלל כל פנטסיה על אודות אינטימי, פרטי, אמיתי, יחידאי; הניכור הצוהל (בעל החזות משתפת הפעולה) מפרק את רעיון האחד, את מושג האותנטיות המלאה, ומראה אותו כפיגום המתאפשר רק באמצעות התלות הכרונית של מאמיניו.

הממד הנפשי מסולק מהעבודה לחלוטין, חומק ממנה ככל שהיא עוסקת בו יותר ויותר, בהתנצלות החוזרת. ככל שהוא מתומלל ומומחז יותר, כך ברור שהוכחד והושם לאל. תודעת השירות, לפיכך, היא תחליף הזהות; היא מופיעה כחיקוי אובססיבי שלה, מה שמתנה ומכשיל את הזהות והופך אותה לאפקט בלבד. המשחק הפוליטי של זיו נוצר כשהמחוקה (אמן אמין) מיוצר מחדש, הפעם כשחקן-משנה הלומד.

כנושא משני או סמוי של התערוכה ניצב מושג הקיר הרביעי: המראה אצל חן, המחזירה את הצופה המתבונן אל הנוכחות של עצמו, הדיבור הישיר של זיו (והצנחנים מול הכותל) ואולם המליאה הבימתי אצל פתיר. כל אחד מהאמנים שובר את הקיר בדרכו לצורך חשיפת המניפולציה התיאטרלית המתחזה.

 

"המתחזים" ¬ איתי זיו, ליהי חן ורות פתיר. אוצרת: סאלי הפטל נוה. גלריה קו 16 בתל אביב (מרכז קהילתי נוה אליעזר, ששת הימים 6). שעות פתיחה: יום שלישי, 10:00 13:00; ימים רביעי וחמישי, 17:00 19:00. עד 27 בדצמבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו