בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הנשיות האלגורית של סיגלית לנדאו

תערוכתה החדשה של לנדאו, שעוסקת בעיקר במופעי נשיות אלגורית, מדגישה את הפער בין תוכן פוליטי לבין האופן שבו הוא מיוצג

44תגובות

קריאטידה היא עמוד אדריכלי מפוסל בצורת אשה עומדת, שכמו נושאת על ראשה את המבנה כולו. הופעתה הראשונה במקדש ארכתאון באקרופוליס של אתונה, כסמל להשפלת נשות העיר קאריה ‏(שבגדה באתונה ולכן כל גבריה נרצחו ונשותיה שועבדו‏), כתזכורת ציבורית לבושה. הקריאטידה מסמלת את האשה הנושאת את נטל ולקח הבגידה. כל העולם על ראשה.

תערוכתה הנוכחית של סיגלית לנדאו, תחת שם זה, המוצגת במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע, אכן עוסקת בעיקר במופעי נשיות אלגורית. התערוכה מורכבת ממעין מבוא ועיקר המחולקים לשתי קומות. המבוא בקומת הכניסה פורש יצירות של לנדאו משנים שונות, לקט אלמנטים ממיצבים קודמים גדולים שלה, המאוחדים תחת תמת הנשיות.

עבודת הווידיאו “בנות ים ‏(מוחקות את גבולות עזקלון‏)” מ–2011 מראה אשה עירומה מתפתלת על חוף הים וחורטת בחול סימנים שתיכף ייעלמו. “אמא וילדה משתינה” הוא פסל ברזל קווי שבו אשה מחזיקה את בתה באוויר כדי שתשתין, שתיהן בסימביוזה חומרית, גוף אחד, האחת המשך של השניה כמין ילדה ילדה ילדה; “הריון חוץ רחמי” מ–2005 הוא פסל של אשה גוהרת לתוך קופסת קרטון, רגל אחת יחפה והאחרת נעולה בסנדל ‏(החוזר כסדרת סנדלים בעבודה “סנדלי תפילה” מ–2005‏), גבה פעור כרחם ובו עובר אדום־סגול; במרכז החלל שלוש נשות ברונזה כורעות בנוסח רודן, קרובות לאדמה, יוצאות ממנה, מפותלות בעצמן ובחומר הכובל אותן; צנרת במעגל סגור המזרימה דם וסתי ועוד.

זו נשיות מסוימת מאוד, המסומנת ומסומלת בדם הווסת, ברחם, בלידה, משוללת הקשר. האשה כיצור, כמופע טבעי או אפילו חייתי, ברואת צלע. יחסי האמהות־בנות מנוסחים גם הם דרך גופניות סימביוטית, כמודל מהותני של השתכפלות ‏(להבדיל ממודל פוליטי של הנשי כהטרוגניות‏), המכיר במקומו הרחמי, הטיפולי, הוולדני, המקונן, ואף הופך את הגוף הנשי הסביל והסובל לאתוס.

יותם פרום

גבולות עולם האשה הם גבולות הגוף. על פני כל הקומה השנייה, המעניינת יותר, מתפרש מיצב מחולק למטבח וסלון בשחזור תקופתי מימטי עד אחרונת הצלחות המלוכלכות מליל אמש המונחות על השיש. זוהי המחזה תיאטרלית המוסרת דרך תפאורה, חפצים ורהיטים את מרחב המחיה הביתי של בורגנות זעירה אשכנזית של שנות קום המדינה.

המטבח, “ארבע אמהות” ‏(2007–2012‏), מחופה תבניות ביצים לצורכי אקוסטיקה, כולל סיפולוקס, מקרר אמקור ישן, צנצנות ובתוכן אבטיח בהמלחה הנראה כעיסה וסתית אדומה, הפלה. בפינת המטבח בנוי חלון/דלת נעול, חציו קרמטוריום, חציו שער כניסה לבית ערבי. ויש בו תנור כיריים שאליו מחוברים ארבעה שרפרפים שמכל אחד מהם בוקע סיפור מוקלט. “סיפורי חיים, חיי נשים בישראל במאה העשרים”, כותבת על העבודה מנהלת המוזיאון דליה מנור, “מתובלים בשירים, במתכונים ובאנקדוטות. סיפורי הנשים במטבח, והמטבח כולו, כמו גם הסלון הסמוך לו המקושט בתמונות רקומות ‏(גובלן‏), מציבים את הבית, והאשה שבבית, במרכז התערוכה”.

אלה סיפוריהן של לילי הקשורה לימי העלייה הראשונה, שושנה ניצולת השואה, איריס שעלתה לארץ מארה"ב עם תנועת נוער והתיישבה בקיבוץ, ושרה שעלתה מעיראק והיתה אם לארבעה בגיל 18. תולדות המדינה דרך סיפורים דיבוריים, לא רשמיים, על תלאות החיים, כיאה לנשים באזור האחורי של הבית, בדיוק כך במטבח.

התנור המדבר הוא בפשטות אובייקט המדובב סיפורי נשים מתוך רחמו החם, על תקן גם אופה וגם כופה את ה”Her story” שלה, או אם אין לחם תשמעו סיפור. זה שיח נשי א־פוליטי, מסורתי, שאינו מופק דרך מה שהוא מנוגד לו, דרך אופקי ההתנגדות שלו. כל שנותר לצופה/מאזין/קורא היא להיקסם מעלילות, להישבות באווירה הבלתי אמצעית של הביוגרפיות, על קסם האנטי־ייצוגיות שבהן. מאחר שהסיפורים לא מצליחים להמריא מהממד ההזדהותי הלא רציונלי לעבר העקרוני, ובאין קונפליקט, נוצר פאתוס. לצד שאר ייצוגי החללים הפנימיים, החמים, החשוכים והלחים, מתארגן בפירוש הדיבור מהבטן. גם במצב שבו לנשים יש קול, סיפור משלהן, הוא אינו מוצב כניגוד להיסטוריה הרשמית, ההגמונית של המדינה, ולכן מתקבל כסיור פולקלור בפקיעין.

הסלון ‏(“לרשת”, 2007–2012‏) הוא חדר האורחים הייצוגי השופע חפצי חן ומוצרים - מפות ועיטורי קרושה, גובלנים קיטשיים, מכשירי רדיו על כונניות ושוקולד ממולא שרי, תצלומי מזכרת, ספרים, בר ביתי קטן, שבונים כולם חלל אתנוגרפי בועתי של שנות ה–50 ‏(עם שיבושים תקופתיים‏). הוא דומה להפליא, גם מבחינה צורנית וחומרית וגם מבחינת ההיגיון הפנימי בעיצוב המערך הכולל, ל”כאן גרים בכיף מר פתטי ומר פואטי” תערוכתו של שוקה גלוטמן במוזיאון תל אביב ב–2000 שכללה שחזור תקופתי של סלון, בוידעם ומקלט. בטלוויזיה של גלוטמן הוקרנה עבודת הווידיאו “המצעד צועד לאחור” ששיבשה את כיוון מצעד צה”ל.

גם אצל לנדאו הפואנטה של החלל היא סמי צבאית או אנטי צבאית. מתחת לספה מצדה האחורי קרש מיטה חצי שלוף החוצה. מודבק עליו לוח המצבה הצבאית של הנער ישראל לנדאו, הטקסט הנגלה לעין “נולד מת בן 16”. בטלוויזיה רצים ככתוביות דפים מיומנו של הנער, בן דוד של האמנית, פליט שואה שעלה לישראל, התגייס, לא מצא את מקומו בצבא והתאבד בגיל 16. הטקסט זז תוך הפרעות קצב והשלגות מכוונות, דיסטורשן ו”לכלוכים”, לצלילי שיר היידיש “עץ עומד” של איציק מאנגר. בתוך בר המשקאות הביתי מונחים דפי יומן בכתב ידו, כך שיש גם איכות אינדקסיקלית, גרפולוגית שלו. בנוסף, באזור ריק בקצה החלל נפער חלון פיקטיבי בעדו נראית עבודת וידיאו של ניעור עץ זיתים בעת מסיק בעזרת מכונה. הניעור נמרץ מדי, מאיים לשבור את העץ, להפוך אותו מייצוג מניב לסמל לחיים שנגדעו. “מיצב מצבה” קוראת לכל זה מנור.

יותם פרום

העודפות החזרתית, הטאוטולוגיה, היא ביסוד יצירתה של לנדאו. וגם הפעם מוצג גודש עניינים הכרוכים זה בזה בזיקות משתנות - חומריות, תמטיות, אלגוריות, אסוציאטיביות, סמליות, או מתגלגלים זה בזה כגרסאות משלימות, כמעט חופפות. זהו גם עומס היוצר הסבר יתר ופטפוט, הפוגמים בעבודות מסוימות שאילו אפשר היה לחוות אותן באופן מאופק ללא כל רעשי והפרעות הסביבה ההמולתית והמתפעלת היו מתקבלות כבעלות עוצמה.

התערוכה מוצגת במלוא הנחישות של צריבה תודעתית. פאסיב אגרסיב המוטח בצופה כדף מסרים שיותר משהוא מאתגר אינטלקטואלית, הוא דורש היטמעות רגשית. אפילו אם עלול הצופה לחשוד שעץ הזית המנוער, למשל, הוא מטאפורה לטלטולי השב”כ, מוסבר לו חזור והסבר שישראל לנדאו הזכיר ביומניו ביקור בקיבוץ רביבים, שאליו באה לנדאו כדי לצלם את העץ. למה זה חשוב? מפני שכך משתלטת ההנמקה הסנטימנטלית של האמנית הקונה לה אמינות מתוקף אמנות נשמה “נאמנה למקור” ולא שכלתנית, על פני קוד יחסי הגומלין של שפת האמנות. כך נוצר עולם הרמטי של אסוציאציות פרטיות רגשניות בפקעת מסנוורת שאינו בר טיעון. זה עולם ההולם בצופה במלוא עוצמת הליבוי, אך אינו מוסיף מידע על העולם, על השפה.

לאורך כל יצירתה עסקה לנדאו במודלים טופוגרפיים ובגרסאות משובשות או מוסטות של בית, על דלתותיו המכורסמות ומודל החלון הלא משקף מציאות שלו ‏(חסר הבית, האקס־טריטוריה, הר־בית, הארץ, הגג־רצפה‏). בתחילת דרכה דיברה כפיתום דרך פיגורות של הומלס, פלסטיני; יסוד ויראלי המאיים לחלל את הקודש, החשוד, המופלל, הטפילי, מערער הסדר. משם עברה למיצבי תמונות מצב אפוקליפטיות, קטסטרופות שאפתניות הניזונות מרעיונות אוטופיים וגאוליים.

בשנים האחרונות החלה לפתח דיבור נשי על אימהות ובין־דוריות כעניין של גורל. אלא שבמקביל הסתלקה מבנייה בשאריות, בחומרים מתכלים ועניים ‏(קרשים, מזרנים ודלתות משומשות, בקבוקי פלסטיק ריקים ונייר עיתון‏) ועברה לחומרים אציליים כגון שיש וברונזה, חומרי אמנות קלאסיים. הפעם אף המירה את התמונתיות ההטרוגנית רחבת היריעה בחלל קוהרנטי מצומצם השלכות. כך היא עברה ממופעי שיבוש, הסטה והפרעה לצירופי דימויים מלודרמטיים במצבי ניגוד היוצרים הרמוניה, מיסודות הקיטש. מלח וסוכר, ים המוות ולידה, עליונים ותחתונים הם כמה מהניגודים המשלימים.

נוצר פער ריאקציונרי בין תוכן פוליטי ‏(האשה והפליט כאחרות‏) לבין האופן שבו הוא מיוצג, ממלכתי וסימבוליסטי, מיתי ומטאפיסי ובמקרה הנוכחי - כביוגרפיות פרטיות, היסטוריה של יום יום המתפקדת כמוזה לאלגוריה. התפעול הרגשי המיר את התשבץ הפנים אמנותי, הטרנס היסטורי המיר את הפוליטי. לא ביקורת המיתוסים כי אם העצמתם. הסימנים נהפכו לסמלים, ההסטות למיסטיפיקציות, האניגמות לסיפורים נהירים וברורים, לפיגורטיביות סוחטת אהדה והשתאות, לכל המשפחה.

סיגלית לנדאו - “קריאטידה”. אוצרת: דליה מנור. מוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע ‏(העצמאות 60‏). שעות פתיחה: ימים שני, שלישי, חמישי, 16:00-10:00; רביעי, 19:00-12:00; שישי, שבת, 14:00-10:00. עד 29.12



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו