איל פריד - בן טוב או עין רעה - אמנות - הארץ

איל פריד - בן טוב או עין רעה

ביסוד התערוכה "הבן הטוב", המתעדת משפחה מהקריות, מצוי סוג של הומניזם שהוקע כבר כהתנשאות אתנו-תרבותית. האם זה מסר של פשטות, או השתעשעות באזוטריה "אקזוטית"?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב

בסדרת תצלומי "הבן הטוב" מתעד איל פריד חיי משפחה אחת, שמה לא ידוע, בקרית מוצקין ¬ את הבית והחצר, חתונה משפחתית, עיסוקי היום-יום וחלל המגורים. "הסדרה צולמה על ידי איל בשנת 2005", מספר מנחם גולדנברג בטקסט הנלווה לתערוכה של פריד בגלריה עינגא. "מפגש רחוב מקרי עם אבי (הבן הצעיר) הוביל לביקור בלול התרנגולים המשפחתי. מפגש זה גרר ביקורים נוספים שהפכו לתכופים ונמשכו על רצף של כשישה חודשים. בתקופה זו איפשרו בני הבית לפריד לפקוד את ביתם להציץ ולצפות בשגרת חייהם הפועמת על כל מורכבותה, להיות שותף לרגעים קטנים של אושר ושמחה, כאב, צער וגעגוע. בתקופה זו האחר הפך למוכר, הפנטסיה הפכה ליום-יומית".

הסדרה, כך נדמה, מבקשת לחדור מבעד למסך החזותי לעבר הפסיכולוגי, לספר סיפור על אודות דינמיקה משפחתית מורכבת, על יחסים, זיכרון והיסטוריה. לבנות מעין אלבום משפחתי בעל ממד פרטי ואינטימי ובבד בבד להתנסח, מבחינת פעולת הצלם העקבית, כפוטו-ג'ורנליזם בעל ממד ציבורי של יומרה לשקף עולם, תמונת מצב.

האב מצולם עומד בחצר, מגב בידו, מול תרנגולת לבנה. בן משפחה אחר, רומה, יושב במזדה לבנה חונה, מביט בצלם המצלם אותו, מאחוריו כביסה תלויה בחצר הקטנה שבחזית הבניין המשותף. אבי בכניסה לבית מחזיק חמור, כמו מגיש אותו קדימה לעבר הצלם, תיבות דואר ומתקן כביסה דחוסים מאחוריו. ניסן מצולם כשרירן ללא חולצה על רקע בד בדוגמת טווס צבעוני, מחייך בגאווה למצלמה.

Nissan, 2005-2006

"A Sick Father" הוא צילום של האב על ספת הסלון, קשיש גוהר מעליו, אולי רופא ואולי מטפל אחר. על הקיר מאחוריהם, בין אוסף סכינים עיטוריות, תלויות תמונות ייצוגיות מאירועים משפחתיים. כך מוכפלת דמות האב שוב ושוב; הפרטיות והסמכותיות, הצדודית והחזית, נמהלות זו בזו.

"Ring of fire" הוא תיעוד דואט החתן-כלה בחתונה, מופרדים מהקהל על הרחבה באמצעות עיגול אש כבטקס פגאני. "Stefani & Shkira" הוא צילום מגובה נמוך של שתי כלבות המשפחה עומדות במרכז הסלון, אנלוגיות לזוג המתחתן, סביבן ואזות גדולות ומצועצעות, צמחיית פלסטיק דקורטיבית, ספות עור וויטרינה עם חפצי חן. "The Dancer" הוא צילום של אשה-עמוד המשמשת תפאורה-תאורה אנושית בחתונות, ניצבת כריהוט בחלל, אולי רקדנית לקראת הופעה, מראשה בוקעים כדורי תאורה כמחושים.

עניין של טעם

The Dancer, 2005-2006

פריד, שיודע מהו צילום חתונות, אינו מתמקד באירוע המשפחתי. הוא מצלם בעצם ראיות לאידיאולוגיה של בני המשפחה: ההבנות האסתטיות, הספקטקולריות הביזארית, הטעם ה"מזעזע", ממד הקרקסיות. הוא מצלם כתייר משתאה הנקלע לשבט זר, מפרק את הרצף המשפחתי כדי להעצים את המסתורין, הססגוניות וזרות המנהגים. יותר משהוא מתעניין בבני המשפחה, בהווי וביחסים ביניהם, ויותר משהוא מתעניין ביחס בין החלל הביתי, אולם החתונות וחלל הגלריה, הוא מתעניין בסגנון. בטעם. זו בעצם תערוכה העוסקת בהוכחה של פערי טעם ובהנכחה שלהם.

שוב ושוב הוא מצלם פריימים המסגירים ומסבירים אסתטיקה ייחודית. החל בשפם העבות של האב חובב השבאריות וכלה בפעוט-הקישוטים בחדר השינה. אין שם רהיטי מעצבים ואפילו לא איקאה, שום וינטג' ורטרו עם סטייל קורץ אינו נראה לעין. בני הבית חיים עם חפצים מגדירי זהות כגון צילומים משפחתיים וכאלה הקשורים לתחביביהם.

זה הממד המעניין במהלך הפלישה לפרטיות שביצע פריד, וזה גם הממד הבעייתי בתערוכה. נראה שביסוד המוטיבציה של הסדרה מצוי סוג של הומניזם שהוקע כבר כהתנשאות אתנו-תרבותית. שהרי הצופה יכול למצוא בה טעם רק ככל שהיא רחוקה מהאסתטיקה שלו, מתפישת הבית שלו, מתחביביו הוא. כדי לאמוד ולהוקיר את האקזוטיות של המצולמים על הצופה להיות במרחק ביקורתי מהם.

השאלה שנותרת ללא מענה היא האם פריד מביא אמת סוציו-אסתטית לחללי האמנות העכשווית, על הפלצנות המודרניסטית הלבנבנה וישרת הקווים שלהם, המעריצה איפוק ו"ניטרליות" עיצובית כאידיאולוגיה רשמית? האם הוא מטיח בצרכן האמנות המורגל במשטחי הבטון ובתאורה הקרה את המסר שזה ¬ המקסימליסטי והמצועצע, הצבעוני, הרותח, המסולסל והגדוש ¬ זה מה שאנשים "אמיתיים" אוהבים? האם זה מסר של פשטות ביתית ועממית לנוכח השואו-אוף העיצובי של עולם האמנות, או שמא פריד מביא לחלל האמנות ולשוחריה אזוטריה משעשעת מהקריות, משהו להתבונן עליו בהתנשאות לא משוללת חיבה ולאשר את העצמי בעל הטעם המשובח, היוקרתי.

לא ברור אם אלה צילומי בחינה עצמית מעמדת הבן המאומץ-הטפילי או תיעוד של היקסמות אתנוגרפית, על המסר הצדקני שלה בדבר הנראות הנשכחת של ישראל השנייה. כך או כך, מיוסד מחדש ההבדל בין הדקורציה הביתית לבין חפצי האמנות כנשאי משמעות ובעלי אמירה, אלה שביכולת ההולכה המאגית שלהם הופכים טעם רע לאנתרופולוגיה חזותית.

מיהו הבן הטוב בתערוכה? לא ידוע. אולי הבן שהזמין את פריד לצלם בביתו, אולי הצלם עצמו.

ראיה לאי-רציונליות

"הסדרה נקטעה באופן חד ופתאומי בעקבות בקשת אב המשפחה מפריד לעזוב, מחשש לעין רעה", מסופר בטקסט הנלווה. לאחר חצי שנה של הכנסת אורחים צצה האמונה הטפלה ותואנת האב מצוטטת כפשוטה, למרות מוזרותה הרבה.

הבחירה לחשוף את אופן סיום הצילומים מוזרה לא פחות, כמעט נוטרת. היא משרתת בנייה של דמות אב פטריארכלית, לא מודרנית. הבאת התירוץ מתפקדת כראיה לאי-רציונליות הגחמנית שלו, המעידה על אי-משוכללות תרבותית, לשבטיות שאינה מבינה את העין הלא-טבעית של הצילום וחוששת מפניו כיסוד אלוהי/שטני גוזל נשמה. והרי ביתו עמוס צילומים.

כך שהתערוכה היא גם סיפור של כישלון. המשפחה לא נתנה אמון בפריד. אפילו בחצי השנה שצילם, משך זמן המאפשר לשבור דיסטנס וליצור נוחות ואינטימיות, כמעט שלא הצליח להפיק תצלום אחד שאינו מסכה ייצוגית, שאינו רגע שבו המצולם מתארגן להיקלט במצלמה, מייצר גרסה רשמית של עצמו, מגיש עצמו למבט.

דרכה של העין החיצונית של הפוטו-ז'ורנליזם לא צלחה. פריד נדרש להחזיר להם את פרטיותם, על צילומיהם-שלהם את עצמם, עם הדגשים הסגנוניים והקומפוזיציוניים שהם מעוניינים להדגיש; להחזיר להם את שפתם במקום לדבר בעבורם. לנוכח גירושו של הצלם מגן עדן המשפחתי עולה גם שאלת זכותו להציג את הצילומים כירושתו החוקית. וזכות הצופה להתבונן בהם בעינו הרעה.

איל פריד: "הבן הטוב". עינגע ¬ גלריה לאמנות עכשווית, רח' בר יוחאי 7 תל אביב. שעות הפתיחה: ימים שלישי עד חמישי 18:00-11:00, שישי ושבת 14:00-11:00. עד 12 בינואר

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ