בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התנועה לשחרור השיער הנשי

הם מרדו בסגנון הנשגב של רפאל וממשיכיו, ניהלו משולשי אהבה סוערים, ציירו קדושים עם ציפורניים מלוכלכות ושינו את תפיסת האמנות באנגליה הוויקטוריאנית. הקהל נוהר לתערוכת הציור הפרה-רפאליטי בלונדון

3תגובות

אשה יפהפייה אדומת שיער שוכבת בשמלה בתוך אמבט מלא מים ומעמידה פני מתה - הסצינה הזאת, שבה האמנית והמודלית אליזבט סידל דיגמנה לצייר ג'ון אוורט מיליי, לשם יצירת הציור "אופליה", הציתה את דמיונם של יוצרים במהלך השנים.

במיני סדרה "Desperate Romantics" של הבי-בי-סי, העוסקת בחייהם של חברי האחווה הפרה-רפאליטית שפעלה בבריטניה בתקופה הוויקטוריאנית, התמונה מתוארת כדרמה שבה הנרות המחממים את האמבט נכבים וסידל כמעט טובעת למוות. בפועל, כנראה, היה מדובר ברשלנות של הצייר שלא שם לב שמנורות החימום כבו, וסידל, שלא פצתה את פיה כדי להתלונן על הקור, חטפה צינון חמור או אולי דלקת ריאות, מה שעורר את זעמו של אביה על הצייר. הסכסוך יושב לבסוף כשמיליי שילם את חשבון הרופא.

כך או כך, הציור נהפך לאחת היצירות המפורסמות ביותר בבריטניה, ואולי בכלל, ולצד יצירות רבות נוספות שיצרו חברי האחווה הפרה-רפאליטית (Pre-Raphaelite), הוא מוצג כעת בתערוכה בטייט בריטן שבלונדון, המושכת המוני מבקרים מדי יום (תינעל ב-13 בינואר). התערוכה, ששמה "פרה רפאליטים: אוונגרד ויקטוריאני", סוקרת ביסודיות ובהצלחה את פעילותה של התנועה ומציגה אותה כמהפכנית ורדיקלית, וכתנועה הראשונה של אמנות מודרנית בבריטניה, אשר השפיעה על היווצרותן של תנועות כמו הארטס אנד קרפטס והסימבוליזם.

באדיבות מוזיאון טייט בריטן

תנועת ה-PRB (אחווה פרה-רפאליטית), שראשי התיבות של שמה נשמרו בסוד בהתחלה, נוסדה ב-1848 על ידי הציירים ג'ון אוורט מיליי, דנטה גבריאל רוזטי (שהתפרסם אף יותר כמשורר, ושאותה אליזבט סידל דיגמנה ברבים מציוריו) וויליאם הולמן האנט, בשנה שסימנה מהפכה ברחבי אירופה ובעולם שהלך ונהפך למודרני. חברי התנועה ראו את האמנות של זמנם כמנוונת, ודחו את התפישה של מוריהם לפיה רפאל, מגדולי ציירי הרנסנס האיטלקי, סימן את הפסגה האסתטית של כל הזמנים. תחת זאת, הם נשאו עיניהם אל ציירי הרנסנס המוקדם, שפעלו לפני רפאל.

ב-1842 היו חברי התנועה לעתיד סטודנטים צעירים באקדמיה המלכותית, כאשר לנשיונל גלרי, ששכנה באותו בניין של האקדמיה, החלו להגיע יצירות מוקדמות כמו "נישואי הזוג ארנולפיני" של יאן ואן אייק מ-1434 ופאנלים של לורנצו לורטו. היצירות הישנות-חדשות עוררו השראה באמנים הצעירים.

אחת מאוצרי התערוכה, אליסון סמית, מסבירה את משיכתם של הפרה-רפאליטים לרנסנס המוקדם בראיון עמה במוזיאון: "הם התייחסו דווקא לאמנות הרנסנס המוקדם כמתקדמת, ואל מה שבא אחרי רפאל כקונוונציונלי ומלאכותי. הרנסנס המוקדם, שיכול להיראות מוזר או נאיבי, הוא פרי מאבק של אמנים שמנסים להבין אפשרויות של ייצוג. המאבק הזה הופך את האמנות שלהם ליותר חזקה ויזואלית, ולכל מה שבא אחר כך ועסק יותר באפקט, באשליה - לא היה את המתח הזה".

חברי התנועה אימצו את סגנון הרנסנס המוקדם ופיתחו אותו לכדי שפה ייחודית משלהם, ששמה דגש על פרטים ומוחקת את ההיררכיות שהיו נהוגות בתקופתם בציור האקדמי. חברי התנועה תיארו נושאים שלעתים קרובות הפגישו בין ההיסטורי והעכשווי. שם האחווה אמנם הכריז על נשיאת עיניים אחורה לעבר הרחוק, אבל חבריה האמינו שאמנות צריכה להיות מחויבת לחברה העכשווית ולביקורת עליה.

דוגמה אחת לכך הוא אחד הציורים הבולטים ביותר בתערוכה: "ישו בבית הוריו" של מיליי, ובו נראית נגרייה ובני המשפחה הקדושה בתוכה. בחירתו האמיצה של מיליי לתאר את הדמויות כאנשים עובדים עם ציפורניים מלוכלכות יוצרת קשר ברור בין בני המשפחה הקדושה לבין מעמד העובדים. הציור הוצג לראשונה ב-1850 וגרר התנגדות וביקורת קשה. בין היתר, כתב צ'רלס דיקנס בגנות הציור ולעג לכיעור של מריה, אשר מוצגת כאשה קשת יום. לצופים בתמונה היום, קשה אולי לראות את מריה כמכוערת. מלבד כמה קמטים במצח היא נאה למדי, עם שמלה כחולה נופלת ומותניים צרים.

"המראה של השיער הפזור והשמלות הנופלות לא היה מקובל אז", מסבירה סמית, "זה היה נראה לאנשים כמכוער. רוזטי ואחרים אספו פרטי וינטג' מימי הביניים ומתקופות אחרות וגיבשו אידיאל חדש של יופי, שבהמשך השפיע רבות על האופנה של הזמן".

הביקורות שהם ספגו התייחסו לא רק ל"כיעורם" של האנשים שהופיעו בציורים. "בזמנם אנשים חשבו שהציורים ממש מכוערים, וקשיחים, הם שברו את כל הקונבנציות של עשיית תמונה. גם המסר שהם קידמו, על קשרים חברתיים בין נשים וגברים ממעמדות שונים בחברה, היה בעייתי ומאתגר", אומרת סמית.

הציתו את הדמיון

כמו במקרה של תנועות אוונגרד אחרות, הפרה-רפאליטים היו מטרה לחצי המבקרים, עד שמצאו לעצמם קבוצה של כותבים פרוגרסיבים, שאותה הוביל ג'ון רסקין, ואלה הגנו על עבודתם ועזרו לה להתקדם אל מרכז תשומת הלב הציבורית: "רסקין היה מעריץ גדול של הפרה-רפאליטים ולמעשה התמיכה שלו בהתחלה היתה קריטית ודחפה לקבלה גדולה יותר על ידי הציבור", אומרת סמית. "הוא העריץ את הדרך שבה הם ניגשו לנושאים שלהם עם כנות ויראת כבוד ואת העיקרון שלהם להישאר נאמנים לטבע".

הקשר האמיץ בין רסקין למיליי נקטע מאוחר יותר, כאשר מיליי התאהב באשתו של רסקין, אפי. הפרשייה מסופרת בתערוכה לצד פורטרט של רסקין, שהוזמן על ידי אביו והושלם על ידי מיליי בסטודיו שלו ברחוב גאוור בלונדון ב-1854. זו היתה בוודאי משימה מאתגרת לצייר המאוהב באשתו של המצויר. כשנה לאחר שסיים את הציור, התחתן מיליי עם אפי, שנישואיה עם רסקין בוטלו, והשניים התיישבו בפרת שבסקוטלנד, סמוך למקום שבו נולדה אפי.

שם צייר מיליי את ציורו הידוע, "עלי שלכת", שבו מופיעות אחיותיה הקטנות של אפי ביחד עם שתי ילדות מבנות המקום, כשהן עורמות עלי שלכת לשריפה. הציור מסמל שינוי שחל באותה התקופה (סוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 של המאה ה-19), בעבודתם של הפרה-רפאליטים, שאז כבר לא פעלו כאחווה באופן רשמי. הם התרחקו ממחויבות ריאליסטית לטבע, לחברה ולדת, והחלו להתעניין בערכים אסתטיים וצורניים בלבד. בעת ההיא הם כבר לא היו תנועה דחויה שצריכה להיאבק על מקומה ועל עקרונותיה. באמצעות שינוי מבפנים, שהתחולל כשהציגו את העבודות שלהם בתערוכות השנתיות של האקדמיה המלכותית, הם השפיעו על אמנים וחברי אקדמיה בני התקופה, וכעבור זמן לא רב מאז ייסודה של התנועה הם כבר זכו להציג ברחבי הממלכה ולמכור את עבודותיהם לפטרונים רבים.

דרך חייהם הבוהמיינית ויוצאת הדופן לתקופה, משולשי האהבים שלהם, והנשים המרשימות שנקשרו באחווה, ממשיכים להצית את דמיונם של יוצרי טלוויזיה, קולנוע וכותבי ביוגרפיות, וכנראה גם לזכות בהתלהבותו של הקהל הרחב, ולא רק זה האנגלי, שתמיד שמח גם לקצת רכילות עסיסית. התערוכה בלונדון הומה ממבקרים והשיטוט בה מאתגר, כשרבים מתעכבים לקרוא כל תווית ולהתעמק בסיפור שמאחורי התמונה. זמן השהייה הממוצע בתערוכה הוא שעתיים, לעומת שעה ורבע בתערוכות אחרות, אומרת סמית.

האם הרכילות שמאחורי האמנות היא הדבר העיקרי שמושך את ההמונים? סמית חושבת שלא. "הפרה-רפאליטים אמנם מעוררים עניין רב במדיה, בביוגרפיות, בסרטים דוקומנטריים, והרבה נכתב על חייהם הפרטיים הלא קונוונציונליים, על המודלים, ועל האמניות-הנשים בתנועה. האספקטים האלה מעניינים, אבל בסופו של דבר אני חושבת שהאמנות עצמה היא שמושכת את הקהל. בתערוכה היה לנו חשוב לשים את הפרה-רפאליטים על המפה שוב ולהזכיר לאנשים כמה רדיקלים הם היו, וכמה יש להם עדיין את הכוח להפתיע ולהדהים אותנו. הם משכנעים גם היום באמצעות אימג'ים המדהימים הן בטכניקה שלהם והן במסרים שהם מעבירים".

בזכות המוזות: הנשים שעמדו מאחורי האחווה

אף שהאחווה הפרה-רפאליטית מנעה מנשים להצטרף אליה באופן רשמי, דמויות נשיות השפיעו עליה וחלקן אף נכללו כאמניות במעגליה הרחבים יותר. האמנית הבולטת ביותר היא גם אחת המוזות הגדולות של התנועה: אליזבט סידל, שבעשורים האחרונים הוכרה כאמנית מוערכת תודות למחקרים פמיניסטיים. "תחת ההדרכה של רוזטי ורסקין, סידל יצרה סדרה של עבודות בצבעי מים שהקדימו את זמנן", אומרת סמית.

נראה שהיענותה של סידל לעבוד כמודל היתה על מנת לקבל כרטיס כניסה למעגל הפרה-רפאליטי, ולהוכיח את עצמה כאמנית, שאיפה לא טריוויאלית ולא קלה להשגה לאשה. עם שערה האדום השופע, עורה החיוור ותוויה הייחודיים, אשר עמדו בניגוד לאידיאל היופי הוויקטוריאני הנפוץ של התקופה, סידל היתה המודל, המוזה, והאהבה הגדולה של המשורר והצייר בן התנועה, דנטה גבריאל רוזטי, אשר צייר ורשם אותה באובססיביות. השניים התחתנו לבסוף ב-1860, לאחר עשור של אירוסין מלא תהפוכות ובגידות מצד רוזטי, וכשסידל כבר חולנית וחלושה. הנישואים באו לסופם הטרגי כשסידל מתה ממנת יתר של תרופות ב-1862.

באבלו הגדול, מספרים, רוזטי קבר עמה את העותק היחיד של מחברת ובה כל הפואמות שלו. כעבור שבע שנים, כשכבר היה מכור לתרופות ואלכוהול, החליט להוציא את המחברת מקברה ולפרסם את השירה שלו. האגדה מספרת, שכאשר פתחו את הארון, גילו שיופיה של סידל נשמר ושערה המשיך לצמוח אחרי מותה ומילא את הארון כולו.

בג'יין ברדן (1839 - 1914), בתו היפהפייה של סייס מאוקספורד, הבחינה קבוצה של בחורים שעבדו עם רוזטי על ציור קיר בבניין בעיר. כעבור זמן קצר היא נישאה לוויליאם מוריס, חבר המעגל הראשון של התנועה, שצייר את דמותה בציורו "Iseult La Belle". ביחד עם אחותה אליזבט ברדן, היא פיתחה זהות אמנותית כשיצרה סדרה של עבודות רקמה שאפתניות. במקביל לנישואיה עם מוריס, ברדן כמודל גם לרוזטי, ובין השניים התנהל רומן ממושך.

בזמן שג'יין ברדן ואליזבט סידל ייצגו בציוריו של רוזטי אלילות של יופי שמיימי, פאני קורנפורת, גם היא מאהבת שלו, ייצגה את התגלמות האירוטיות הגופנית, למשל בציורו "The Blue Bower". פאני קורנפורת היא זהות בדויה שהמציאה לעצמה שרה קוקס, בת למשפחה ממעמד פועלים נמוך מסאסקס. היא נפגשה עם רוזטי ב-1858, ולאחר מותה של סידל היא עברה לגור עם האלמן הטרי כמנהלת משק הבית שלו, משק בית בוהמייני למדי בבית בצ'לסי, שהיה מלא בבעלי חיים ובני אדם מכל הסוגים.

הצלמת ג'וליה מרגרט קמרון (1815 - 1879) בת למשפחה אימפריאליסטית ששבה מדרום אסיה, הגיעה משכבה חברתית אחרת לחלוטין מזו של קורנפורת. קמרון הכירה רבים מחברי המעגל הפרה-רפאליטים ואף צילמה את חלקם. היא העריצה את רוזטי והתכתבה עמו במכתבים וכן בעבודותיה. בקטלוג התערוכה כתוב על עבודתה של קמרון, כי בתקופתה היא "הראתה שצילום הוא אחת מהאמנויות היפות, ושנשים יכולות להצליח כאמניות יוצרות".

בעקבות הנביאים: ביתו הירושלמי של ויליאם הולמן האנט
מאת: קשת רוזנבלום

ב-1854 ביקר לראשונה הצייר האנגלי ויליאם הולמן האנט בירושלים. האנט, כמו אמנים אירופים אחרים בזמנו, נמשך אל נופיה האקזוטיים של ארץ ישראל, שייצגו בעיניו תרבות אוריינטלית, ססגונית ומסתורית. אך מלבד זאת, לארץ הקודש היה מקום מיוחד בלבו: ההרים והגאיות הקדומים שבהם הילכו הנביאים והקדושים היוו רקע מושלם לציור סצינות תנ"כיות מחיי ישו.

מונע מטעמים מיסטיים, האמין האנט כי המחיה והעבודה בארץ ישראל תקרבנה אותו לאמת האלוהית, ולאחר מספר ביקורים ממושכים גמר אומר להקים את ביתו בירושלים. בשנת 1876 הושלמה בניית משכנו. החלל החשוב ביותר בבית הדו-מפלסי היה סטודיו הצייר, שמוקם בקומה העליונה בחלל מואר ורחב ידיים. בקומה התחתונה התגורר האנט עם אשתו וילדיו, שאחד מהם נולד בישראל. לצד הבית ניטע בוסתן ים תיכוני ובו פינות ישיבה, ואת המתחם הקיפה חומת אבן גבוהה שבה נקבעה הכניסה הראשית מרחוב החבשים (הנביאים).

DMY

לאחר מותו של האנט הועברה הבעלות על המגרש לרשות הכנסייה הרוסית, ככל הנראה על ידי נזירה רוסייה שסעדה את האנט בערוב ימיו ולה הוריש את הבעלות. בימי מלחמת העולם הראשונה השתכנו בבית חיילים טורקים, שהשחיתו אותו עם עזיבתם: הם שרפו את הדלתות והחלונות וקילפו את הטיח מהקירות. אך המבנה לא נותר מוזנח זמן רב. ב-1916 עברה להתגורר בו ד"ר הלנה כגן, רופאה יהודיה ממוצא שווייצי שהיתה לשוכרת הראשית של הבית בדמי מפתח מידי הכנסייה. ממשכנה הניחה כגן את היסודות לטיפול הרפואי בירושלים של תחילת המאה, ששררו בה תנאים היגיינים קשים. באותה שנה היא ייסדה בעיר בית חולים לילדים, שלימים היה למחלקה בבית החולים הדסה בניהולה. בקומת הקרקע של בית האנט לשעבר הקימה את מרפאתה הפרטית.

בירושלים של תקופת המנדט שימש הבית כמרכז של מפגשים חברתיים. עם באי ביתה של כגן נמנו ראשי היישוב היהודי דאז, דוגמת חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי, וכן אנשי תרבות ויוצרים כמו סטניסלב הוברמן, בוריס שץ ופנינה זלצמן. את המבנים הנוספים בצד הגן השכירה כגן לדיירי משנה, ובשנת 1925 התגוררה באחד מהם רחל המשוררת, שהיתה חולת שחפת ועקרה לירושלים כדי לנשום את אוויר ההרים היבש שבעיר. בהשראת עץ האגס שנשקף מחלונה (ואינו קיים היום), שנטע האנט, כתבה את שירה "עץ אגס".

לד"ר כגן הוענק פרס ישראל ב-1975 בשל תרומתה לחברה ולקהילה, ומאז מותה, שלוש שנים מאוחר יותר, שימשו המבנים כבתי דירות ובהם ארבעה דיירים ומשפחות בשכירות מוגנת. אף שבית האנט נמצא ברשימת השימור העירונית משנת 1990, הוחל לפני שנתיים בהרס חלקי של קומתו העליונה, ככל הנראה בהוראת ממשלת רוסיה שהמגרש בבעלותה. בהתערבות הדיירים, המועצה לשימור אתרים ועיריית ירושלים הופסקו העבודות והגג שנפגע שוקם על ידי הכנסייה הרוסית בתיאום עם מחלקת השימור העירונית. כיום נותרו שתי משפחות בבית, בעוד ההליכים המשפטיים לפינוין נמשכים.


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו