בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמנים נפלו על הראש

היום כל אמן הוא גאון, הכסף שולט בכל והמוזיאונים מציגים תערוכת מכוניות. דורית לויטה הרטן ודיאנה דלל הביטו בהלך הרוח שהשתלט על האמנות הישראלית והבינו שהן חייבות לעשות מעשה. "על הטיפשות", התערוכה שאצרו במוזיאון פתח תקוה, מנסה להבין מה קרה לנו

25תגובות

"יש רק שני דברים אינסופיים, היקום והטיפשות האנושית. בנוגע ליקום אני לא לגמרי בטוח". כך, בציטוט הזה של אלברט אינשטיין, שוטחות דורית לויטה הרטן ודיאנה דלל את הרקע לתערוכה שאצרו יחד, "על הטיפשות", שתיפתח הערב במוזיאון פתח תקוה. התערוכה יוצאת נגד החשיבות העצמית, רצינות היתר וזחיחות הדעת השולטת לדברי האוצרות בעולם האמנות. הטיפשות, לטענתן, אינה פרי של מנת משכל מסוימת אלא אסטרטגיה ופרקטיקה אמנותית.

בכניסה לתערוכה מקבל את פני המבקרים סרטון מאת צמד הקומיקאיות הבריטיות דון פרנץ' וג'ניפר סונדרס. השתיים מחופשות לצמד גברות מבוגרות, נכנסות לטייט מודרן בלונדון, פוסעות בו בתחושה של זרות, תרות בין חלליו בעזרת מפה ומחקות הבעות ותנועות של מבקר מן המניין, אך לא באמת מסתכלות על כלום. הן חולפות על פני כל יצירת מופת אפשרית ומפספסות את כולן. לקראת סוף הביקור, עם התגברות העייפות והייאוש, נמתח לפתע חיוך מאושר על פניהן; הן הגיעו לקפטריה הגדושה מאפים ועוגות.
"עד היום אמן לא יגיד 'אני טמבל'", מסבירה לויטה הרטן את נקודת המוצא שממנה יצאו לדרך. היא מתנגדת למחשבה על האמן כ"גאון". "שימי לב לצורת הדיבור של אמנים: 'משהו חשוב קורה', 'הוא עוד ישנה את העולם'. אני רוצה לחשוב על האמנות ממקום אחר לגמרי".

בגרמנית, היא מסבירה, יש לכך מלה טובה שנמנעת משיפוטיות: "דומהייט", משהו טיפשי, מטומטם ונטול אשמה. במשך עבודתה נחשפה לויטה הרטן ליוצרים נוספים ‏(ביניהם המשורר פרידריך הלדרלין והסופר רוברט מוזיל‏) שעבודותיהם חיזקו את גישתה. דלל מוסיפה: "מאוד התחברתי לנושא קודם כל משום שהוא נורא מתווך, ואין צורך לתווך אותו עוד. גם לנו וגם לקהל יש מדדים שונים למהי טיפשות. זה משהו חווייתי שיש בו כיף אך טמונים בו גם עוולות ונגעים שאנחנו מנסחים לעצמנו".

התערוכה, הכוללת עבודות מאת 25 אמנים ישראלים ובינלאומיים, מתבשלת במוחה של לויטה הרטן זה עשר שנים, אז סיימה לעבוד על התערוכה "מלודרמה" שהוצגה בספרד ב–2001. זמן מה לאחר מכן, היא מספרת, יצא ספרה של אביטל רונאל "הטיפשות" ‏(רסלינג 2002‏) שליווה אותה בעבודתה. "טיפשות. תכונה? מצב? כולנו מסוגלים לזהות טיפשות, אך כלל לא ברור אם אנחנו יודעים להגדיר אותה", כתבה רונאל. לויטה הרטן מעידה על עצמה כבעלת תעודה רשמית של אידיוטית מטעם משרד החינוך בישראל: "יש לי הציונים הכי נמוכים בהיסטוריה של המדינה".

לדברי דלל, הן אינן מתיימרות להגדיר מהי טיפשות, אלא מנסות להציג התייחסויות שונות למושג ומכינות את עצמן למה שהן מכנות בהומור "גלוריוס פייליור" ‏(כישלון זוהר‏). ועם זאת, למרות הטון הקליל של התערוכה, תחושה של כבדות ופסימיות מלווה את השתיים. "הפכנו את האמנות לסימבול לדבר אחר, לא משהו בפני עצמו, אלא אמצעי לשים שטר של כסף על הקיר, וככה זה נראה", טוענת לויטה הרטן. "עולם האמנות הוא אחד המקומות המלנכוליים ביותר שיש לך היום. מעט הכסף שהמדינה נותנת מצריך את השדה להיות תלוי באנשים עם כסף, באספנים, ביח"צנים כמו רני רהב שמציג תערוכת מכוניות בפואייה של מוזיאון תל אביב. זה גורם לפרברסיות וזה אידיוטי".

תערוכה זה אורגניזם

יומיים לפני הפתיחה, אורי קצנשטיין עוד ניסה להשתלט על העבודה החדשה שלו: מעין מפלצת קינטית שמפיקה תנועות שרירותיות וסאונד עמום. "המכונה רוצה את התנאים שלה, את החלל שלה, וזה גדל ותפח ואין לו שליטה עליה", מספרות השתיים. פרט לעבודות ספורות - בהן עבודות של דוד גינתון ומירי סגל ויצירות של אמנים מחו"ל - כל העבודות בתערוכה נעשו במיוחד בעבורה. למעשה, שתיים מהעבודות הישנות־לכאורה עברו עיבוד מרתק שמגחיך כמה מהיבטיהן המקוריים.

כך, למשל, במקרה של עבודתו של זיגמר פולקה, "פתרונות V", ועבודתו של טום פרידמן, "1,000 שעות בהייה בנייר", שמופיעות במקור על נייר ומוצגות כאן כצילום בקופסת אור. מאחורי הפורמט המחודש עמד חוסר היכולת התקציבי לממן משלוח וביטוח של העבודות על פי דרישת המוסדות המחזיקים בעבודות. "סיפור אידיוטי של מקור מול העתק", טוענת לויטה הרטן. "תערוכה זה אורגניזם, היא חיה ונושמת. ראית את הסרט 'הנוסע השמיני'? כך גם צריכה להיות תערוכה. היא צריכה לאיים, להפחיד וגם להיות האמא הגדולה".

דניאל בר און

בין יתר העבודות שיוצגו בתערוכה: רוית משלי יצרה כפכף אצבע מוגדל הדומה לזה של חברת "הוויאנס" ועליו דמות שחורה, מעין סינבד שמאזכר במקביל עלילות קולוניאליסטיות קלאסיות עם ביטוי קפיטליסטי של ייצור המוני ועבודה שחורה; האמנית הקולומביאנית נדין אוספינה מציגה פסלים בסגנון הפרה־קולומביאני בדמויות של משפחת סימפסון ומיקי מאוס; זויה צ'רקסקי עוסקת בפרברסיה בסדרת פסלים חדשים העומדים על פדסטל גבוה - גרסאות שונות על פסל של הנרי מור, שבהתאם לפרויקטים המסחריים־אמנותיים־לכאורה שהוצגו ברחבי העיר ‏(השוורים, הפינגווינים וכדומה‏), כל אחד מהם מעוצב בסגנון אחר.

לדברי האוצרות, קיים הבדל מובהק בין האופן שבו אמנים זרים ומקומיים התייחסו לסוגיה. "הדבר הכי קל בישראל הוא לגעת במשהו שנוגע במצב הפוליטי, כי אין דבר יותר אידיוטי במדינה הזאת מהמצב הפוליטי", אומרת לויטה הרטן, "אך בהקשר הנוכחי זה היה עלול להיות פלקטי".

"לאמנים בישראל אין את התנאים ליצור משהו שמקביל לרעיון שפיתחו", מוסיפה דלל. "הם עסוקים בצמצום וצמצום עד שיוצא מה שיוצא. זה כבר שונה מהתנאים שיש לאמנים בחו"ל". לדברי לויטה הרטן, בישראל "עובדים במאפייה של הדודות. זוהי מנטליות, פעם קראו לה בורגנית. המנטליות הזאת מעודדת את האמנים לא לקחת סיכונים כדי למכור. אנחנו ביקשנו מהאמנים לקחת סיכון מסוים".

זו לא הפעם הראשונה שבה השתיים משתפות פעולה. הן כבר עבדו יחד על התערוכה "אני כאמן" שהוצגה ב–2008 בגלריה רוזנפלד בתל אביב וכללה עבודות של אמנים שהביטו באירוניה עצמית על היותם אמנים, על שדה האמנות ועל טקסיו השונים. בדיעבד ניתן לראות בתערוכה ההיא את יריית הפתיחה לתערוכה הנוכחית, הגדולה בהרבה. שנה לאחר מכן שיתפו השתיים פעולה בהקמת תערוכתו של רפי לביא בביתן הישראלי בוונציה.

לויטה הרטן, ילידת 1948, חיה זה יותר מ–30 שנה בגרמניה, שם היא מתגוררת עם בן זוגה, ההיסטוריון יורגן הרטן. היא ניהלה חלל אלטרנטיבי לאמנות בדיסלדורף ואצרה כמה תערוכות, ביניהן "העבריים החדשים: 100 שנות אמנות ישראלית" שהוצגה בברלין ב–2005. בקיץ 2010 אצרה בגלריה המדרשה בתל אביב את התערוכה "איווט", שעסקה באופן ביקורתי ומפורש בדמותו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, ובדעותיו הפוליטיות.

דלל מוכרת בזכות תקופתה המוצלחת בגלריה רוזנפלד, כאשר פעלה ברחוב דיזנגוף בתל אביב. במשך העשור שבו שימשה כמנהלת אמנותית ברוזנפלד ביצעה דלל מתיחת פנים נרחבת בגלריה - מחנות לממכר תמונות ומסגרייה ותיקה לאחת הגלריות הנועזות והבולטות ביותר בשדה האמנות. האמנים שהצטרפו בעקבותיה לגלריה הם בין החריפים, המצחיקים והנועזים ביותר בישראל, בהם בועז ארד, רועי רוזן וזויה צ'רקסקי.
לאחר פרישתה מהגלריה הקימה את "Parasite" - מודל חדש וייחודי שבמסגרתו היא אינה מחזיקה חלל קבוע, עובדת עם מספר מצומצם של אמנים ומגדירה יחד עמם כיצד למלא את צרכיהם.

דלל נראית כרצינית מבין השתיים, אך על פי טעמה האמנותי לאורך השנים ניכרת משיכתה להומור שחור ולאירוניה עצמית. לויטה הרטן היא הליצנית בין השתיים, ובחיבור ביניהן הן משלימות זו את זו. שתיהן נמנעות זה שנים מהתואר "אוצרות", כחלק מסירובן לטבוע בחשיבות עצמית. "אני לא קורייטור ואני לא אוהבת להיות קורייטור", מצהירה לויטה הרטן, "אני לא מאמינה במוסד הזה, הרי זה מוסד שאין שום לימוד אליו, קמים בבוקר ומחליטים לעשות את זה".

כשעבדו על הביאנלה בוונציה הצליחו לשכנע את האחראים על התערוכה בביתן הישראלי לציין את שמות כל המעורבים ולחתום כ"צוות הביאנלה". דלל עצמה עבדה במשך שנים ברוזנפלד בלי לציין את שמה על פרסומי הגלריה. גם ב"פרסייט" היא מנסה לעשות דבר דומה: "הדבר הנכון בעיני הוא לייצר פלטפורמה שבה נמצאים הדברים שמפעילים אותי ובעיני יותר חשובים. אני לא רוצה לעסוק באוצרות כשגרה, אך כן חשוב לי להיות מעורבת בדברים שמעצם קיומם תורמים או מוסיפים לשדה האמנות".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו