בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה

עד כמה טיפשית "על הטיפשות"

האם התערוכה המוצגת במוזיאון פתח תקוה היא מלכודת פתאים - או שמא תצוגה של סתמיות גורפת?

21תגובות

מה ההבדל בין בדיחה לבדיחת קרש? שמבדיחת קרש אפשר לעשות אמנות.

אחד המדדים, תרגילי באופיו, להצלחה של תערוכת-נושא קבוצתית הוא הניסיון לשער אם היינו מצליחים לברר את הנושא מתוך התערוכה עצמה, גם מבלי שנדע את שמה. האם משיטוט בחלל והתבוננות בעבודות, מפענוח העניינים שבהם הן עוסקות וקשירת הזיקות ביניהן, ניתן להגיע באופן אינטואיטיבי קרוב לנושא שאליו התכוון האוצר?

תוך כדי כך עולה עצם שאלת הייצוג; וכן הבחינה אם האוצרות מוסרת את עצמה לצופה, מציגה לו את הגיונה הפנימי, את מערך האסוציאציות והקישורים האינטלקטואליים שננקטו ¬ או שמא הכותרת מודבקת מבחוץ כתווית מארגנת לעניינים מסדר אחר ותו לא.

תרגיל משנה, הנגזר מהראשון וזדוני ממנו, הוא הבדיקה לאיזו תערוכה אי אפשר לקרוא "על הטיפשות". איזו תערוכה לא תתיישב היטב או תגלוש בגרון בנחת דרך הפריזמה המחייבת הזאת.

הכותרת "על הטיפשות", שנתנו האוצרות דורית לויטה הרטן ודיאנה דלל לתערוכה המוצגת במוזיאון פתח תקוה לאמנות, יוצרת רף שבלתי אפשרי לעמוד בו. מרגע ידיעתה, דבר אינו טיפשי מספיק, או טיפשי מדי. כל עיסוק מוקע כהכללה שאינה הערה על טיפשות כי אם הטיפשות עצמה, ונקלע ללולאה שאינה יכולה להגיע למיצוי או להתקבע על משמעות.

שהרי המדיה טיפשה. הצעצוע טיפש. הגרפיטי הפוליטי, אין טיפשי ממנו באופן קטגורי. מושג הדיאלוג הוא בלה-בלה-בלה, כבטריפטיכון של מל בוכנר מ- 2009. רובוט הוא מכונה טיפשה (אורי קצנשטיין, "מקרה גבולי", 2012). סיור דודות פרובינציאליות בטייט מודרן הוא טיפשי ממש כמו הלעג המשוכלל כביכול לעיוורון שלהן, כפי שעולה מהסרטון של הקומיקאיות הבריטיות דון פרנץ' וג'ניפר סונדרס, "ביקור בטייט" מ 2002.

הנרקיסיזם טיפש. לייצג אותו באמצעות מראות כפי שעושה אליעזר זוננשיין ב"מגדל 16 המראות" טיפשי גם כן. ושם הסדרה "גאה להיות טיפש" של נדקו סולאקוב מעלה את השאלה האם זה כמו "טיפשי להיות גאה" או אחרת. אמנות הנוקטת אירוניה ¬ טיפשה. אמנות שאינה נוקטת אירוניה ¬ טיפשה מאוד, וכיוצא באלה. כך פועלת הטיפשות כהתששת השיח. היא גם העדר של דבר-מה וגם מלאי. במקום לדון במושג היא מחסלת את עצם האפשרות של האמנות הפלסטית לדון במושגים, לשמש אתר של שיח.

יש לתערוכה אפקט מרחיק ומנכר. הידיעה שעניינה טיפשות מלחיצה. נגזלה האפשרות לחוות את העבודות המוצגות בה כשלעצמן, מתוך השעיה זמנית של חרדת-הטמבליות שהכותרת עוררה.

האם התערוכה היא מלכודת פתאים? האם עצם ההתעניינות בעבודות המוצגות היא מעשה טיפש, בבחינת סקרנות מיותרת והתייחסות כבדת ראש באורח קרתני למקרי שרלטנות? האם האמנות העכשווית היא גרסת "להיות שם" חזותית? האם זו תערוכה שעוסקת ביחסים החשדניים האלה עם הצופה? הטיפשות הרי "תמיד אורבת לרגע החולשה הרבה ביותר שלנו, היא מכינה מתקפה חשאית נוספת", כלשונה של אביטל רונאל, מחברת הספר "טיפשות" (רסלינג 2002) שבעקבותיו נוסדה התערוכה. "היא לא מפסיקה לרדת עלינו, היא נטפלת אלינו, למעשה, ואיננה מגלה שמץ של רחמים. היא מחרימה את המאמץ האוטוביוגרפי שאנו עושים ותופסת את מקומו של 'האני' שלנו, אשר מכאן ואילך הוא מותש ונתון לשליטתה של הבושה".

במובן זה, תערוכה המצויה על גבול הדאחקה, שאמורה היתה לספק פאן או הערות משוכללות על הצורך בפאן, אכן מעוררת בושה מסוימת והרבה עוינות. בעלון הנלווה כותבות האוצרות על הקאמבק של הטיפשות כ"סם נגד לאינטליגנציה ממארת", כהפיכת הדפקט לאפקט מענג. "הגבול הדק בין ביקורת (קרי ההתקפה על הטיפשות באמצעות האמנות) לבין יצירה הנזקקת למבוע הטיפשות ונובעת ממחוז של ריקות מוחלטת שכל ידע מוקדם מודר ממנו, כתנאי למקוריות ולגאוניות של אמת ¬ גבול זה מטושטש ביותר", הן כותבות. אלא שהתערוכה מעוררת צורך בהתמקחות ¬ עדיף שהיא תלקה בטיפשות ולא האני הצופה בה, שתמות היא מבושה. האם כל זה קשור למסורת העלבת הקהל?

באדיבות ובהשתלטות

ניכר כי ההתייחסות היא גם למצב הטיפשי, הנלעג והאכזרי שיוצר הקפיטליזם הגלובלי העכשווי. "הפכנו את האמנות לסימבול לדבר אחר, לא משהו בפני עצמו, אלא אמצעי לשים שטר של כסף על הקיר, וככה זה נראה", קוננה לויטה בראיון מקדים. "עולם האמנות הוא אחד המקומות המלנכוליים ביותר שיש לך היום. מעט הכסף שהמדינה נותנת מצריך את השדה להיות תלוי באנשים עם כסף, באספנים, ביח"צנים כמו רני רהב שמציג תערוכת מכוניות בפואייה של מוזיאון תל אביב. זה גורם לפרוורסיות וזה אידיוטי", אמרה.

מלבד האי-הקפדה (הקלילה) על ההבדלים בין אידיוטיות, טיפשות ופרוורסיה, הרי על יותר ממחצית מהתוויות ליד עבודות האמנות בתערוכה מצוין שהן מוצגות באדיבות גלריה או אספן. לכאורה מתן קרדיט ראוי ובפועל ראיה שחור על גבי לבן, חוזרת ונשנית כמנטרה רעה, לכניעה נפשית וכלכלית, הוכחה לשליטתן המוחלטת של הגלריות בתודעה ובידע הכללי האוצרותיים, לתבוסתם המוחלטת של מוסד המוזיאון בכלל ושל לויטה ודלל בפרט לכוח הכסף המדביר.

גם כמה עבודות חדשות, שנעשו במיוחד לתערוכה, מוצגות באדיבות גלריה. למה? כי הגלריה היא סוכנת האמן, אמרגנית שלו, והוא שלה. הגלריה כאדון-עולם וכסוכן סוציאליזציה בלתי נלאה, מחנכת את כולנו מי הבוס.

אלא שגם באדיבות/טיפשות הזאת התערוכה אינה עוסקת. לא המחוות הטיפשיות של אופני ההתקבלות ולא עיוורונם הגס של מנגנוני כוח, לא הם העניין. זה קורה תוך כדי כך, מאליו. באופן ספונטני פנו האוצרות בעיקר לאמנים מיוצגים ומתווכים. "המנטליות הזאת מעודדת את האמנים לא לקחת סיכונים כדי למכור", אמרה לויטה בראיון על מצבם התלותי של אמנים. "אנחנו ביקשנו מהאמנים לקחת סיכון מסוים".

שאלה כמעט מעניינת

הטומטום מוזכר לראשונה במשנה לצד האנדרוגינוס, שניהם מושגים המתייחסים למצב של ספק זכר ספק נקבה, או כמצב רפואי של מין לא מוגדר, לא מלא או מטושטש. "טומטום" הוא שם העבודה של גיל יפמן ¬ פקעת צמר ענקית בנוסח דומה במקצת לבובות של מייק קלי, עשויה כולה מעיניים, שדיים וזקפות, שטיפות זולגות קפאו בקצותיהם.

היצור, שהוא גם קיקלופ וגם רב-עין המשמיע נהמה עמומה וקבועה, הוסתר בקצה חלל המוזיאון מאחורי מחיצה. בתווית שלצד העבודה נכתב "העבודה טומטום 2012 עלולה לפגוע ברגשות הצופים ואינה מיועדת לילדים". אם כן, לא רק ל"שטרות כסף על הקיר" נכנעו כאן.

הפתרון של הצגת תיעודי-עבודות כשקפים בקופסאות אור אינו אלגנטי, בלשון המעטה. ל"פתרונות V" של זיגמר פולקה מ- 1967, סדרה של תרגילי חיבור פשוטים ושגויים העשויים במקור מלכה על בד שק, ול"1,000 שעות בהייה בנייר" של טום פרידמן, גרסת לבן-על-לבן עכשווית (1992 -1997) ¬ לא נמצא תקציב לביטוח ומשלוח לישראל. האוצרות החליטו לא לוותר וגם לא להציג רפליקות, כי אם גרסה מוארת, זוהרת מבפנים.

וכמעט עולה סוגיה מעניינת ¬ מדוע מוזיאון פריפריאלי במדינה פרובינציאלית הרואה בעצמה טבור העולם הראשון צריך לממן, כל פעם מחדש, עלויות עתק של ביטוח ושילוח של אוריגינלים מאירופה וארצות הברית? הרי אם העניין הוא סימון אוצרותי של בחירה, העדפה, היקף האמירה האמנותית, אפשר לסמנה כמראה-מקום בלבד.

יש לזה פוטנציאל אנרכי נחמד, אבל צריך לבצע מהלך כזה כמו שצריך. זו שאלה נכבדה, בעלת השלכות עקרוניות, שמצדיקה תערוכה נפרדת שלמה (מה מעמד החוויה החושנית בחלל? האם סדרי גודל, חומריות וקנה מידה עדיין אקוטיים לחווית הצופה, או שגם הם הוכנעו כבר על ידי תרבות הדימויים? מהי הגדרת התיעוד בתרבות עכשווית, מה מחויבות התרגום למקור ועוד).

הביצוע התמהוני של קופסאות אור, לשתי עבודות מיובאות בלבד, מתקבל כפתרון טכני אד-הוק, כאקט תמוה של זלזול, חיפוף ושוב ¬ זיהוי ה"טיפשות" עם חוסר התייחסות רצינית ואחראית לעבודה, עם החלטורה. תארו לכם פקיד בכיר בעיריית כפר סבא שאומר: תערוכות אמנות זה חשוב. אבל לויטה? זה יקר לי. לויטה זה כרטיסי טיסה, לויטה זה פתרון דיור ותקציב אש"ל לצורך הקמת התערוכה, תסתפקו במקומה באיזו מישהי אחרת. שיהיה.

לדברי האוצרות, הניסיון להגדיר טיפשות נידון ל"כישלון זוהר". גם משום כך הן משחררות עצמן מלהוסיף דבר מה על ספרה של רונאל, המנתחת את הניואנסים שבין סתימות, ריקות, אי-הלימה לנסיבות, רשעות ומצעדי איוולת, אקסטזות, שתלטנות של פני השטח, נקודת האפס של היצירה, כוח חיים דקדנטי שהוא "חוסר הצדקה". בתוך כך היא הופכת את הטיפשות לממשי, לדבר החומק מכל הבנה וביקורת, "גוף זר שאינו נדחה לחלוטין וגם איננו נטמע בהצלחה", מה ש"חומק ממערכות הסינון של החקירה הפילוסופית", מאיים להיהפך לאפידמי או פתולוגי, שייך לפילוסופי בה במידה שלעונג.

אבל שום כישלון זוהר של המחשבה על אודות המחשבה לא נצפה בפתח תקוה. לא התרסקות אינטלקטואלית מפוארת, המעוררת הערכה לניסיון, כי אם הצלחה. לויטה ודלל בפירוש הפיקו מקרה "יש" אפשרי של טיפשות. לא ערבוביה מגובבת של זוטות המייצרת נונסנס כתוכן ולא כשל מתודי. לא הפרעת קשב וריכוז, לא היתממות או התחזות, לא ערמומיות ולא הליכה כסומא מבחינה פוליטית, לא בורות, ריקות או קרתנות, לא קריאה חשדנית בטקסט ואף לא חוסר איפוק, פראות או הרס. לא הבלתי ראוי והשולי, כי אם פרפורמנס של סתמיות גורפת, של "העדר יחס אל הידע". הן יצרו "ישות מרוששת, המשתהה עקב בהלה או אדישות (לעולם איננו יודעים מי מהשתיים), ישות שהיא מלכתחילה מוכת תימהון, לא נוכחת ¬ לא ממש ישנה", כלשונה של רונאל.

האם, מבחינה לוגית, הניסיון לכתוב ברצינות על אירוע טיפש הופך את הכותב עליו לטיפש?

 

"על הטיפשות". אוצרות: דיאנה דלל ודורית לויטה הרטן. מוזיאון פתח תקוה לאמנות (ארלוזורוב 30 פתח תקוה). שעות הפעילות: ימים שלישי וחמישי 16:00 20:00, שני, רביעי, שישי ושבת 10:00- 14:00



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו