בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השכן החדש של דמיאן הירסט

אלמוני, חסר כל ובודד, צייר בריאן סונדרס מעל 8,000 דיוקנאות עצמיים. 50 מהם - שנעשו תחת השפעת סמים, ממריחואנה דרך כדורים פסיכיאטריים קשים ועד נוזל מצתים - פירסמו אותו ויוצגו בקרוב בפאריס לצד עבודות של דמיאן הירסט

8תגובות

ג’ונסון סיטי, טנסי, רחוקה מאוד מנשוויל ההומה והעשירה. חמש שעות נסיעה. האיש שבאתי לבקר, בריאן סונדרס, גר בקומה הרביעית של פרויקט דיור ושמו מרכז ג’ון סוויר. פעם זה היה מלון מפואר, בשנות העשרים, אחר כך זה היה בית אבות. שישה עשר איש מתו פה בדליקה שפרצה בערב חג המולד ב–1989. כיום מסוכן שם עד כדי כך שכל דירה מצוידת ברמקול. מדי כמה שעות הרמקולים מתעוררים לחיים: “בעוד חמש דקות נעשה בדיקה של מערכת האזעקה...”

“אלוהים!” אני אומר בפעם הראשונה שזה קורה. “זה כמו לחיות בבית הסוהר”.

“זה פולשני”, מחייך בריאן. הוא שמח לראות את הבהלה שלי. “הם מדברים ברמקול לפעמים כל היום”.

מי גר כאן?

“חיילים משוחררים בעלי מוגבלויות מנטליות ופיסיות”, הוא אומר, “מובטלים. אפשר לגור פה בשכר דירה של שמונה עשר דולר לחודש”.

ויכול להיות שזה בניין מסוכן?

“כבר אין סכנת דליקה”, הוא עונה. “היום יש מתזים בכל מקום. אם למישהו נשרף טוסט, מגיעות לכאן שלוש כבאיות תוך עשר דקות. אבל אנשים מתים כאן, זה מסתורי. המשטרה לא מפרסמת את סיבות המוות, וזה מפחיד. בגלל זה בחרתי בדירה לא כל כך גבוהה. אני יכול לזרוק את פנקסי הציור שלי מבעד לחלון אם צריך”.

כמה עיתונאים באו לראיין אותך כאן במשך השנים?

“אתה הראשון”.

הראשון אי פעם?

“כן”, עונה בריאן. הוא נראה קצת עצוב. “אף אחד לא בא”, הוא אומר.

בריאן הוא אמן. בשבע עשרה השנים האחרונות הוא יושב בחדר הזה - או במקום דומה לו - ומצייר דיוקן עצמי או שניים כל יום. “עשיתי כבר שמונת אלפים ושבע מאות”, הוא אומר. “כל יום זה אחרת. כמו פתיתי שלג וד־נ־א וטביעות אצבע, אין שניים שהם אותו דבר”.

פיל ליאונרד

העניין הוא שחמישים משמונת אלפים ושבע מאות הדיוקנאות העצמיים האלה
bryanlewissaunders.org/drugs‏) נעשו לאחרונה מפורסמים מאוד בכל העולם, מיליונים מחפשים אותם בגוגל ובקרוב הם יוצגו בתערוכה לצד דמיאן הירסט בגלריה רבת ההשפעה “מזון רוז’” בפאריס. אלה החמישים שצייר בזמן שהיה תחת השפעת סמים. כל אחד מהציורים צויר בהשפעת חומר אחר - ממריחואנה וקוקאין ועד נוזל מצתים ו”מלחי אמבטיה” - “חומר שכולם אומרים שהוא גורם לאנשים לאכול פנים של אנשים אחרים”, ותרופות מרשם עם שמות כגון צפלקסין וריספרדל. למעשה, מרבית החומרים היו תרופות מרשם. “זה מה שהולך היום”, אומר בריאן. לדבריו הוא שונא סמים, אבל הוא מרגיש מחויב לנסות סמים חדשים, “רק בשביל הציור”.

למטה, בחדר המגורים המשותף, איש בחולצת טאי־דאי מתנדנד בפראות על כיסא עור שחוק. ראיתי אותו כשנכנסתי לבניין ואראה אותו שוב, באותו מצב, כשנצא לאכול ארוחת צהריים כעבור כמה שעות. במעלית למעלה לדירתו של בריאן, שני בני זוג מביטים החוצה בעיניים מזוגגות. אני שואל את בריאן אם שכניו יודעים על פרויקט הסמים. “הם אלה שנותנים לי את כל הסמים”, הוא אומר.

באמת? איפה הם משיגים אותם?

“מרופאים”, הוא מושך בכתפיו. “מאנשים ברחוב”.

הם יושבים אתך כשאתה נוטל אותם?

“לא, לא, לא”, הוא צוחק. “אני אפילו לא יודע מי הם”.

הוא לא מכיר כמעט אף אחד, הוא אומר. הוא מתייג בתור חבר גבר שהוא הולך אתו לקולנוע פעם בשנה. אבל את רוב חייו הוא מבלה בחדר, מצייר דיוקנאות עצמיים. “אני מעדיף לעבוד על פרויקט אמנותי מאשר לבזבז את הזמן, לספר בדיחות ולשתות בירה ודברים כאלה”.

הטראזודון ‏(תרופה לטיפול בדיכאון‏), למשל, הגיעה משכן - חייל משוחרר שנלחם במלחמת המפרץ והרופא רשם לו את התרופה בניסיון לגמול אותו מוואליום. בריאן שנא את הטראזודון. ברישום, פניו מקומטות וגופו שקוף. איבריו הפנימיים נראים כמו פרצופים של בובות. “הטראזודון יצר אצלי רגישות גדולה מאוד לאור”, הוא אומר. “כיביתי את כל האורות. אבל החושך היה מפחיד. בסופו של דבר צלצלתי לבית החולים. האשה אמרה לי, ‘אל תיקח תרופות מזרים’”.

אדם אחד בלבד מבקר אותו באופן קבוע - זו חברתו ניקול. הוא אומר שהוא יכיר לי אותה לפני שאסע בחזרה לנשוויל.

אם אתה לא מכיר את השכנים שלך, איך אתה משיג מהם סמים?

“הם שומעים על הפרויקט שלי”, הוא מסביר. “הם דופקים על הדלת ואומרים, ‘הבאתי לך נוזל מצתים’. תמיד בחינם”.

יפה מצדם.

“אף פעם לא שילמתי על סמים”, אומר בריאן. “לא הייתי משלם על סמים בחיים”.
אבל יש עוד דרך שבה בריאן משיג את הסמים והתרופות - שיטה מטרידה יותר, כפי שמתברר בהמשך.

חדרו של בריאן קטן ומרובע. על הקיר תלוי ציור חצי גמור שהוזמן לצייר: מכר שלו משלם לו מאה דולר לצייר את פניו על גוף של קונדור שעף מעל שני ארנבים מזדווגים בעניבות לצווארם. “הוא אומר שכל גבר בעניבה שהוא רואה מתנהג אליו בגסות, ולכן הוא רוצה שאצייר לו ציור שבו הוא מין ציפור, והוא רוצה שאסרס את הגברים שלובשים עניבות”.

אבא איום

יש עוד ציורים, ובהם שניים שצייר חבר ושמו דון מורגן. אחד מהם הוא רישום מורכב בגוני פסטל של אשה יפהפייה. האחר הוא שרבוט שחור כל כך אינטנסיבי עד שאי אפשר לראות את הנייר הלבן. “הוא עשה את זה”, אומר בריאן ומצביע על רישום הפסטל, “ואחר כך ירה לעצמו בראש ונשאר בחיים וצייר את הציור השני. זה הציור הראשון שהוא צייר אחרי שהתעורר מהתרדמת. עכשיו הוא במוסד סיעודי והוא מבולבל תמידית”.

אנחנו מעלעלים בספר הציורים בהשפעת סמים. הרישומים יפים ומרתקים. “זה נוזל מצתים”, הוא אומר. “השתמשתי בגירים של צבעי מתכת כדי לתת לציור אווירה של נוזל מצתים. זה תרסיס לניקוי מחשבים. אם לא עושים את זה נכון, זה יכול להקפיא את השיניים ולרסק אותן. זה קריסטל מת’ ‏(מתאמפטמין‏). הציור הזה הוא השביעי או השמיני על אותו נייר, כי כל הזמן ציירתי אותו מהתחלה שוב ושוב. לא יכולתי להפסיק. זה מריחואנה”

מי הילד הקטן שיוצא לך מהראש בציור המריחואנה?

“אני. חשבתי על הימים שהייתי ילד קטן”.

בריאן גדל בוושינגטון הבירה. אמו היתה “אשה נורמלית”, אבל היא נישאה לחבר כנופיית אופנוענים ושמה “הפגאנים”. “אבא שלי היה איש רע. אחד החברים שלו קבר שבע גופות בחצר ביתו ונשלח לכלא”.

בריאן כמעט שלא הכיר את אביו. הוא היה נעלם למשך שנים. “פעם הוא נתן לי סוס”, הוא אומר. “הוא אמר, ‘הסוס הזה שלך. אני נותן לך אותו במתנה’. אז האכלתי את הסוס כל יום”. בריאן משתתק לרגע. “זה לא היה הסוס שלו. הוא נתן לי סוס של מישהו אחר. הוא היה איש איום”.

החוויה שעבר בריאן בהשפעת התרופות נגד חרדה היתה כנראה הנעימה ביותר, אם לשפוט על פי צבעי היסוד האופפים אותו ברישומים האלה, את קווי המתאר בגירי צבע ילדותיים, את התמימות התינוקית. “הכי אהבתי את הוואליום”, הוא מהנהן. “הוא גרם לי להרגיש ידידותי, ארצי. ממש ארצי. הרגשתי נוח בתוך הגוף שלי. יכולתי לומר שלום לאנשים שאני לא מכיר”. כך היה גם עם הקסנאקס, שבהשפעתו הוא צייר את עצמו חולמני ומהורהר, לגופו חולצת טי של “הפוני הקטן”.

“ציירתי אותו בבית חולים לחולי נפש”, הוא אומר.

איך התגלגלת לשם?

“מישהו סימם ילדות בפאב השכונתי שלי”, הוא מסביר. “הוא היה מכניס איזה חומר לבירה. אחת הנערות התעוררה במגרש חניה של כנסייה. היא לא ידעה אם אנסו אותה. חשבתי שאני הולך לשרוף את המקום. במקום להיות אלים ולהשתגע, התאשפזתי מרצוני בבית חולים לחולי נפש והם סיממו אותי לגמרי”.

אנחנו עוברים לציור הבא. “וואו”, אני אומר. ברור שהציור הזה צויר בהשפעת קסנאקס. הוא מלא מחטים ופרנויה, והעמוד מעוטר בדוגמה של חורי קליע אמיתיים. הם מנקדים את הבטן והצוואר של בריאן. אני שואל את בריאן איך הגיעו לשם, והוא מסביר שהוא השתמש באקדח ששאל מחבר. הוא תלש את הדף מהפנקס וירה בו שוב ושוב. “אני זוכר שקפצתי אל הקירות כמו זבוב, בונג, בונג, בונג”, הוא אומר. הסם שיצר את התגובה הזאת נקרא גיאודון.

גיאודון?

בריאן מחפש את המלה בגוגל. “נותנים את זה לטיפול בתסמינים של סכיזופרניה”, הוא קורא, “אז זה סוכן אנטי־פסיכוטי, אני מתאר לעצמי”.

קיבלת אותו מחולה סכיזופרניה?

“לא, קיבלתי אותו מרופא”, אומר בריאן. ואז הוא מספר לי על הדרך האחרת שבה השיג רבות מהתרופות. הוא הולך לפעמים לפסיכיאטרים, מספר להם על פרויקט האמנות, ומבקש מהם “דוגמיות של משככי כאבים שעוד לא ניסיתי. אני אומר, ‘אתה מוכן לתת לי מרשם לכדור אחד כדי שאוכל לצייר את הציור שלי?” ואני מביא אתי את הפנקס שלי ומראה להם את פרויקט האמנות שלי. הם תמיד נותנים לי כדור אנטי־פסיכוטי מטורף לגמרי במקום משכך כאבים”.

הם אף פעם לא נותנים לך את הכדור שאתה מבקש?

“אף פעם. תמיד הם נותנים לי משהו יותר גרוע”.

למרות שאתה לא פסיכוטי.

“הם חושבים שאני פסיכוטי”.

ואתה באמת פסיכוטי?

“אני חושב שלא”.

התרופה האנטי־פסיכוטית הגרועה ביותר, הוא אומר, היתה סרוקיל. הפסיכיאטר רשם לו מאה כדורים. “ישבתי מול מראה וחיכיתי שהכדור יתחיל להשפיע, כדי שאוכל לצייר את עצמי, ופתאום שמעתי קול פנימי שאומר, ‘אל תביט במראה’. אז הסתכלתי למטה לפנקס שלי. ‘אל תסתכל בפנקס’. חשבתי, אולי כדאי שאשכב במיטה. הבטתי אל המיטה שלי והקול אמר, ‘אל תסתכל אל המיטה’”.

ציור הסרוקיל הוא רישום עיפרון פשוט, אבל מצחו של בריאן תפוח ובולט כאילו אינו יכול להכיל את מוחו המוגדל, ושפתיו מכווצות כשל אדם בקרב. “במשך שעתיים נלחמתי בזה”, אומר בריאן. “פחדתי עד מוות”.

כל כך תפרן

בריאן חסר כל. מצבו הכלכלי גרוע כל כך, שהוא זכאי לקבל טלפון סלולרי חינם. הוא כל כך תפרן, הוא אומר, עד שאינו יכול להרשות לעצמו לשנות את ההודעה במשיבון שלו, שהקליט הבעלים הקודם: “היי, תשאירו הודעה לג’ייסון בישופ...”.
“עולה כסף לשנות את ההודעה”, הוא אומר.

אין לך שום רצון להרוויח כסף? היית יכול להיות כמו רוברט קראמב. יכולת להיות איש עשיר.

בריאן אומר שאין לו מושג איך הוא יכול להגיע לזה. “אנשים רוצים שהכל יהיה חינם היום”, הוא אומר. “עכשיו כבר לא שנות השישים”.

היו תקופות שעבד תמורת שכר. הוא היה שרת וחשמלאי וחוקר פרטי. הוא אומר שהיה גרוע במיוחד בתפקיד האחרון. האנשים שעקב אחריהם - בעלים נואפים, בדרך כלל - היו מזהים אותו מתחבא בין השיחים. הם היו אורבים לו ושואלים אותו למה הוא מצלם אותם בחשאי. אחר כך הוא החל לעבוד בחפירת תעלות.

“חפרתי הרבה תעלות. אהבתי את העבודה הזאת”.

זה הוציא אותך מהבית?

בריאן מביט סביבו בחדר. “כן”, הוא אומר.

לכל אורך הדרך הוא המשיך לעסוק בפרויקטים האמנותיים שלו. תמונות הסמים הן רק פרויקט אחד מרבים. מעציבה אותו העובדה שאין התעניינות בשאר העבודות שלו. אף אחד לא רוצה לשמוע, נניח, על עשרים ושמונה הימים שבהם אטם את אוזניו וחיבר צינור נחושת לפיו “בניסיון לשמוע את העולם מתוך החלק הפנימי של הפה שלי”. אף אחד לא רוצה לשמוע על אלפי התצלומים שאסף במשך שנים בפחי אשפה ברחבי ג’ונסטון סיטי. הוא מצביע על תצלום דיוקן של ילדה קטנה ומתוקה. “המשפחה שלה זרקה את כל הדברים שלה כי היא הלכה לבית הסוהר”, הוא אומר.

גם בריאן היה בכלא. הוא ישב במאסר שמונה חודשים בגין “קרב סכינים עם כמה רוקרים פאנקיסטים”. זה מפתיע. הוא נראה כזה חנון ומופנם, קשה לדמיין אותו תוקף מישהו בסכין.

אנחנו יורדים למטה לאכול ארוחת צהריים. המעלית מלאה אנשים שנראים סהרוריים או מוגבלים. אחד מהם ממלמל שלום לבריאן. הוא מחייך בנימוס ומסב את מבטו. כשאנחנו יוצאים הוא מספר לי על הפעם האחרונה שמישהו מת בבניין. “זה היה לפני ארבעה־חמישה חודשים. ישנתי, ופתאום שמעתי מכשירי קשר של משטרה. פתחתי את הדלת. הדלת בצד השני של המסדרון היתה פתוחה ואשה שכבה מתה על הרצפה”.

ממה היא מתה?

בריאן אומר שאינו יודע. “פעם היו עושים ניתוחים שלאחר המוות, אבל עכשיו כבר לא אכפת להם”.

אבל סביר להניח שהסיבה היתה סמים.

העובדה שציורי הסמים שלו הם שהתפרסמו מאמללת אותו. הוא מרגיש שהם מתייגים אותו, וזה מכעיס אותו - כאילו כל חייו צומצמו לחמישים הציורים האלה. אני אומר לו שהוא צריך להתגאות בהם כי הם מעניינים ומיוחדים. אבל הוא נותן לי שפע של סיבות שמסבירות למה הפופולריות שלהם היא דבר רע. קודם כל, הוא אומר, האירופים אוהבים אותן מסיבות של התנשאות: “הם אוהבים לראות את הבעיות של אמריקה. מישהו מסומם או אשה שמנה שמתפשטת - זה דבר שהולך טוב בצרפת או בגרמניה”.

יש גם הערצה שאינה במקומה: “אנשים כותבים לי וחושבים שאני האנטר תומפסון. הם אומרים, ‘פתחת לי דלתות חדשות’. אני אומר להם, ‘כשאתם מסתכלים בדיוקנאות שלי, מה אתם רואים? סמים גורמים לך להיראות מכוער. סמים זה לא דבר מחמיא”.
ויש גם טרולים: “אני מקבל דואר שטנה”, הוא אומר, ומצית סיגריה בפינת הרחוב. “’אני אהרוג אותך כמו חיה, אותך ואת הסנטר הרכרוכי והעלוב שלך שאתה מסתיר מאחורי הזקן’. דברים כאלה מפחידים אותי”.

כמה מכתבים כאלה קיבלת?

“בערך עשרים. הפסקתי לעשן, אבל התחלתי שוב כשתמונות הסמים התחילו לרוץ ברשת”.

אנחנו אוכלים צהריים בבית קפה אפרו אמריקאי בפינה. כמו בריאן, ג’ונסון סיטי סובלת מבעיות כספיות. מרגיז אותו שכדי למשוך תיירים, אנשים קוראים לעסקים שלהם בשמות כמו “אל קאפון”. “אין שום הוכחה לכך שאל קאפון היה בכלל בג’ונסון סיטי”.

אחרי הארוחה הוא לוקח אותי לפגוש את החברה שלו, ניקול. היא עובדת בבית מלאכה של תופרת ברחוב הראשי. החנות, והרחוב, נראים כאילו לא השתנה בהם דבר מאז שנות החמישים. ציפיתי לראות מישהי מבוגרת יותר, אבל ניקול נראית מקסימה ונורמלית לגמרי, עומדת מאחורי הדלפק, מוקפת חוטים צבעוניים. נראה שהיא מאושרת על שאחרי כל כך הרבה שנים הגיע סוף סוף עיתונאי לפגוש את בריאן.

חברותיה של ניקול לעבודה אינן מודעות כפי הנראה לתוכן של ציורי הדיוקן העצמי של בריאן, ועלי להיזהר בדברי.

מה דעתך על ה... אמנות שלו?

“כשהכרתי אותו לא הצלחתי להחליט אם הוא ממש מפחיד או ממש חכם”, היא עונה. אחר כך היא משתתקת לרגע, ומוסיפה, “אני עדיין לא מצליחה להחליט”.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו