רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה

דיוקן האמן כטקסט חברתי

ניר נאדר היה תמיד חריג שניסה לערבב אמנות ופוליטיקה והרתיח גם את קהילת האמנות עצמה. 450 יוצרים ישתתפו בשבוע הבא בתערוכת המכירה "לחם ושושנים", שהוא מזוהה אתה, ואשר נועדה לסייע בהעסקת נשים ערביות

תגובות

ניר נאדר הוא דמות חריגה בשדה האמנות המקומי, המייצר בדרך כלל שטנצים מאותו פס ייצור. המהלכים שלו בשדה האמנות וגם מחוצה לו מעולם לא היו שגרתיים. אפשר להגיד שברוח האמנות הרדיקלית, גם נאדר ניסה תמיד לערבב את האמנותי, הביקורתי והפוליטי. נדמה שתמיד חתר תחת הקונבנציות הרווחות של המנגנון במסגרתו פעל, איתגר את שדה האמנות הבורגנית והנכונה פוליטית מתוך האקטיביזם ואת האקטיביזם החברתי מתוך שדה האמנות הבורגני.

נאדר בולט בייחודו אף שבעצם מעולם לא עבד לבד. במשך שנות ה‑90 עשה אמנות והקים עסק צילום חתונות יחד עם ארז חרודי, ואחרי כן הפך לפעיל פוליטי וחבר מפלגה. דוגמה אחת מיני רבות לכך בוצעה ב‑2008, כשנאדר כבר היה מזמן איש עמותת מע"ן (עמותת סיוע לעובדים), הרבה אחרי שנותיו כאמן יוצר. בשיתוף האמנית נועה גרוס יצר מצב הפוך לזה של תערוכת המכירה "לחם ושושנים", עמה הוא מזוהה בשנים האחרונות. הם הקימו סניף זמני של עמותת מע"ן בתוך מוזיאון בת ים, שכלל קלסרים, טפסי הרשמה לאיגוד העובדים, שטיח בלוי, מחשב ועוד. הפעולה הפוליטית-חברתית כאמנות. הנון-ארט או אפילו האנטי-ארט כמעיד על מנגנוני האמנות האקסקלוסיביים, על שפתה הסימבולית. ייצוג מול ייצוג עובדים.

נדב אבידן-סלע, שהשווה את הפרויקט לחממה של אביטל גבע, תיאר היטב את המהלך הכפול: "בעוד המוזיאון מעניק לסניף הילה של יצירת אמנות, הסניף מעניק לאמנות הילה של פעולה פוליטית".

"זכות הסירוב נולדה אצלי ב‑1982 כשהייתי תיכוניסט בראשל"צ", מספר נאדר במאמר באתר "יש גבול". "עשרות אנשים נהרגו בפיצוץ מסתורי של בניין השב"כ הישראלי בצור", הוא כותב, "והמדינה מכריזה על יום אבל לאומי לחללי צה"ל ולכוחות הביטחון שנהרגו באסון. נשמעת צפירה בכל רחבי הארץ וגם בבית הספר מתקיים טקס. אני נשאר במקומי בכיתה, לא זז. הצפירה קודחת ברחבי היקום הישראלי ואני יושב". סגן המנהל, שסייר בין הכיתות לאיתור משתמטים, שמע את הנימוק: "אני לא יכול להשתתף בטקס אבל שמבדיל בין הרוגים ישראלים לבין הרוגים לבנוניים".

ב‑1989, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, ישב נאדר חודש בכלא כי הודיע למפקד הגדוד בצאלים "אני לא הולך לדכא את הפלסטינים במאבק שלהם, אני לא הולך לעזה".

ב‑1993, במקביל לפעילות ב"יש גבול", יצר נאדר עם שותפו הצלם ארז חרודי את תערוכתם "מעשה הצילום בתא הווידוי" בגלריה בוגרשוב, שלוותה בספר "נכסי השולחן האבוד". התערוכה עסקה בניצול השכול למען תעשיית המלחמה. אחד המשפטים בספר היה "מתפרנס ממות אבי". הכוונה היתה להון הסימבולי והממשי שיכול חרודי, יתום צה"ל, להפיק במדינת ישראל, המקדשת את מתיה ורואה את עצמה כ"משפחת השכול". התערוכה עסקה במדינה כמשפחה לא תפקודית, בחשיפת טקסיה הצבועים, האסתטיקה שלה, תפאורת ה"יד לבנים" שלה.

כך, בין השאר, הוצבו בחלל שורות של כיסאות ועליהם הכיתוב "שמור למשפחות הגיבורים", דבר שהיה אמור לעורר את שאלת מעמד הצופה, שאלה מרכזית ביצירתם. הצופה בתערוכה היה אמור לבחון מחדש את האוטומטיות בה נתפשת גבורה בתודעה הישראלית הקולקטיבית.

"תוקעים טריזים של ביקורת בגלגליו של תיאטרון השכול הממלכתי", כתב עליהם קובי הראל. טענתם היתה כי מפעל ההנצחה, על מאפייניו התיאטרליים והאסתטיים, על לשונו המכובסת ועל קידוש המוות שבו, הוא מפעל של לגיטימציה פוליטית להמשך הסכסוך, לבחירה בדרך של מלחמה וכיבוש תוך האלהת בשר התותחים. היה בזה ממד של חילול קודש,  התרסה כלפי האתוס הלאומי המרכזי של הנצחת הנופלים. זה עשה רעש. ממהלך פנים-אמנותי הגיעו לתקשורת המיינסטרים, שם זכו מיד ליחס המקובע כלפי כל מי שאינו פטריוט דביק ­ כפרובוקטורים בגרוש, לא לגמרי אחראים למעשיהם. אביגדור קהלני אמר עליהם: "נדפקה דעתכם".

כתובות אש במוזיאון

ב‑1994 יצאו למאבק ציבורי נגד ניגוד עניינים במוזיאון תל אביב. יוסי חכמי, אספן אמנות שהיה אז יו"ר ועדת הרכישות של מוזיאון תל אביב, מינה את רוני דיסנצ'יק, מנהל המוזיאון דאז, לדירקטור בחברת "לה-נסיונל" (שנשלטה בידי הפניקס הישראלי שבבעלות חכמי). לפרויקט התלת-שלבי קראו "הכנה לבג"צ". בשלב הראשון רכשו מאה מניות בחברת לה-נסיונל, אחר כך המליצו לאמנים ישראלים נוספים לרכוש גם הם מניות בחברה (מתוך 800 מכתבי התפקדות ששלחו, נענו להם 40 איש בלבד).

הם הגיעו לאסיפת בעלי מניות, בה דרשו לפטר את דיסנצ'יק. משלא נענו העמידו ברחבת מוזיאון תל אביב את " מָפקד הכנה לבג"צ", טקס הדלקת כתובות אש, שהתנהל תחת התבנית האידאולוגית-אסתטית של תנועות נוער או טקסי צה"ל. "הכל חוקי" ו"אושר על ידי ההנהלה", היו משפטי הטקסט המעשן, שהוצת ברחבה. אלה ציטוטים מדברי חכמי עצמו, תגובתו לטענה נוספת לפיה שילם ליונה פישר, בעבר האוצר הראשי של המוזיאון, משכורת מכספי הפניקס. האמנים רצו להוכיח שיש מנגנון כוח של שימון הדדי, לפחות מצד הנראות הציבורית שלו.

"זה קרה בתקופת השיא הכלכלי הישראלי של כל הזמנים", נזכר נאדר, "העיניים היו נשואות לבעלי ההון שהצילו אותנו מהסוציאליזם האפרורי ההסתדרותי. אנשים האמינו שההון יקדם הכל ­ את החינוך, את התרבות, את הפנאי. חגגו את הסכמי אוסלו, את הכלכלה הגלובלית ואת ההפרטה באותה נשימה. היתה שאיפה לשלום ולשוק עבדים. זו היתה פעולת אזהרה אינטואיטיבית מצדנו לגבי מסירת הכוח להון".

במסגרת הפעולה הקריאה קריינית במיקרופון את שמות 800 אנשי האמנות אליהם הפנו את הקריאה לאקטיביזם. המהלך עורר כעס מצד קהילת האמנות, שעברה אאוטינג פרובוקטיבי. סימון השמות המשפיעים נתפש כוולגרי והקראתם בקול רם כבטקס הקראת שמות נופלים קוממה. "דומה שהצורך שלהם להשתמש בדפוס של טקס המתקשר ליום השואה באופן צעקני כל כך מעיד בעיקר על חולשה של ניסוח", כתבה על כך סמדר שפי, "האנלוגיות שהקריאה שלהם יצרת מגוחכות ­ האם עולם האמנות שלא יוצא נגד מניפולציות כוחניות הוא 'כצאן לטבח'?"

הצמד, שטען שהעניין שלהם אינו ברדיפת חכמי ודיסנצ'יק כי אם ביצירת מבחן אומץ מסוים לשדה האמנות ובבחינת מעורבות הצופה ביצירה, כעס גם הוא על אנשי האמנות הפסיביים, שאותם כינה נאדר "זומבים". "האמנים פה פסיבים מתוך בחירה", אמר אז בראיון (אבנר ברנהיימר, "תרבות" מעריב). "הם לא יוזמים. הם לא מנסים להגיע למצב של עצמאות כלכלית".

היית חוזר כיום על המהלך?

ניר כפרי

"בדיעבד, זה הפרויקט הכי חשוב שעשינו. 'הכנה לבג"צ' היה הכי קרוב לשינוי ממשי. בודאי שיש דברים שלא הייתי עושה כיום באותו סגנון. לא רלוונטי אם כן או לא עשינו אאוטינג לא ענייני וגס רוח, כי המהות של הפרויקט היתה עניינית. המהות היתה להגיד לבעלי ההון שאנשים רואים את הבחישה שלהם במוסדות ציבור. עוד לא הוטבע המושג הון-שלטון, אבל בעצם בזה עסקנו. בזמנו זה נראה מקובל ­ פורסמה ידיעה במדור כלכלי שרוני דיסנצ'יק מונה לדירקטור וזה התקבל כטבעי ולא בעייתי. אגב, חברת לה-נסיונל נסגרה בסופו של דבר, מסיבות אחרות. מה שאנחנו מצאנו היה קטנצ'יק. כך שהביקורת כלפינו, גם אם מוצדקת, היתה בעניין הסגנון".

הלך להתלכלך

ב‑1999 שוב איתגרו ניר נאדר וארז חרודי את מונחי שדה האמנות המקומי, בדקו את גבולות השיח, גררו אותם לבית משפט. בביאנלה לאמנות בתל חי שהתקיימה כמה שנים לפני כן הציגו את המיצב "תוכנית החלוקה", שכללה 82 קופות פח עם סמלי צה"ל עליהן. על הקופות נכתבו שמות של אמנים, אוצרים, פוליטיקאים והקהל התבקש לתרום כסף או לשלשל פנימה פתקה בה תיכתב דעה על האיש.

כבר בפתיחת התערוכה נגנבה קופה אחת, ועד סיומה נגנבו עוד שבע, שמות אמנים נמחקו וחלק מהקופות נעקרו ממקומן. חברת הביטוח הציעה פיצוי על סך 700 ש"ח והעניין עבר לבית המשפט. כך נאלץ השופט שלי טימן לקבוע כי יצירת אמנות אינה נמדדת בעלות הייצור שלה, שמיצב הוא אמנות ממש כמו ציור ופיסול, שההזמנה למעורבות הקהל ביצירה אין בה לגיטימציה לוונדליזם והשחתה, ושחובת המזמינים להגן על עבודת אמנות גם אם היא פרובוקטיבית ומזמינה לדעתם פגיעה בה. את הפרויקט הזה מסכם נאדר במבט לאחור כ"קצת קטנוני".

במהלך שנות ה‑90 הקימו נאדר וחרודי את בית העם בדרום תל אביב, בו הפעילו לצד עסק צילום החתונות שלהם גם גלריה. הוצגו שם תערוכות של טל מצליח, איתן בן משה, מוטי פורת, חאלד זעארי, תערוכה אורחת באוצרות אריאלה אזולאי נגד המעצרים המינהליים, תערוכתו של עבד תמאם במלאת 40 שנה לטבח בכפר קאסם, תערוכה קבוצתית נגד הג'נטריפיקציה ביפו ורבות נוספות. המקום הפך למרכז דיון ער למחשבה פוליטית על תרבות ושוליים. דווקא אז, בתקופת שגשוג עסקי וכשנראה היה שהשניים הגיעו למודל פעולה מאוזן בין פעילות מסחרית וצורכי הפרנסה לבין חלל תצוגה באוריינטציה רדיקלית בעל קול ייחודי, פרש נאדר מתחום האמנות.

"העסק היה בשיאו", הוא מסביר את הסיבות, "בדיוק צילמנו את יום הולדתו של תד אריסון במשך שבוע ימים,  אבל נטיתי לאקטיביזם נוסח היוזמה לסיוע לתושבי שכונת כרם א-דלק ביפו שקיבלו צווי פינוי מהעירייה, בניית גן שעשועים בראמיה, יישוב לא מוכר בגליל, או הבאה לידיעת הציבור את סיפורה של משפחת סוואף (שפונתה אף היא מביתה ביפו, ג"י). הגעתי למסקנה שהלוואי וחללים כמו 'בית העם' יימשכו, אבל אני לא יכול להמשיך לטפח אותם, כי להיות אמן בשיח הביקורתי-פוליטי זה עניין מוגבל עבורי. מאחר ועולם האמנות הלך למקום אחר ­ להעדפת ההון, לסינוור מהקפיטל ­ לא יכולתי להמשיך את מודל 'האמן הטהור'. הלכתי להתלכלך, לעבוד בקולקטיב של מפלגה. הגעתי לנקודה בה עבודה בשדה האמנות כרוכה בוויתור על עשייה אחרת, שנמצאת בשפל המדרגה בגלל הקפיטליזם. זו החלטה שבוצעה במסגרת סדרי העדיפויות וזו לא היתה פרידה קשה".

ב‑2000 הצטרף נאדר למפלגת דע"ם יחד עם האמנים דני בן שמחון וטל מצליח. נאדר הוא מועמד מספר 2 ברשימת דע"ם לכנסת בבחירות הקרובות. אנשי "דרך הניצוץ" סיקרנו את נאדר עוד כשהיה סטודנט בקמרה אובסקורה אצל חיים לוסקי וריי רובינהלט, עת עסק בעיקר במושגי בית הספר והצבא, המשפחה והמדינה. הוא פגש בהם שנית כשהקימו את דע"ם, כבר אחרי השבר של רצח יצחק רבין. "הם קיימו וקידמו קשר בין יהודים וערבים שמדלג מעל השלב הלאומי לטובת תודעה מעמדית מגובה בעבודת שטח בעידן הקפיטליסטי", הוא אומר, "הבינו בזמן אמת את שבר הקפיטליזם, ידעו לנתח את זה מבחינה היסטורית ופוליטית את הסכמי אוסלו". אז גם הקים את "וידיאו48", קבוצת יוצרים של סרטים דוקומנטריים.

מעט אחר כך ייסד עם תמי ברקאי את תערוכת המכירה "לחם ושושנים", שמטרתה סיוע בעבודה ובהעסקה הוגנת לנשים ערביות. הם חיפשו דרך לממן את "מרכז הילדים" ביפו, מתנ"ס אלטרנטיבי. לאחר שתי מכירות צנועות יחסית, המוקד של המפלגה עבר לפועלי בניין וחקלאות ופנסיה ("עוד לא הכירו היטב את הנושא של חברות כוח האדם", אומר על כך נאדר, "הסטנדרט היה שישראלים לא רוצים לעבוד וההוכחה לכך היתה נוכחות העובדים הזרים"), ושוב היה צורך במימון. עם הזמן צברה התערוכה פופולריות והצלחה. בשנה שעברה השתתפו בה מעל 400 אמנים, ונמכרו בה עבודות בשווי של 130 אלף דולר. בשבוע הבא ישתתפו בה כ‑450 אמנים.

את התגייסות העצומה של האמנים לתערוכה מסביר נאדר בכך ש"הם מאמינים ברעיון שעומד מאחוריה. זו לא תערוכה של בנק, לא של גוף מסחרי ולא יוזמה פילנתרופית. אלה ערכים חברתיים נטו". מול הרמת גבה הוא מתרצה: "בתערוכה השנייה למדנו את התחום, הבנו שגם האמנים בעצמם מוזנחים, וקבענו שכל אמן יקבל 25 אחוז מהמכירה. כך נשמר הערך הסולידרי כגבוה יותר מהיחסים המסחריים, נשמרים גם ההוגנות וגם ערך התרומה.

אתה בעצם מנצל את האמנות כתחום שיש לו שוק. אחת לשנה אתה שם בצד את הטעם הפרטי הביקורתי שלך, ומתחפש לבעל טעם בורגני מסחרי, מתפקד בתוך ההיגיון הפטישיסטי, של המניה, של שיקולים אסתטיים מה סחיר.

"'לחם ושושנים' לא נעשית כפעולה שבאה מתוך עולם האמנות, מתוך השדה. היא פונה אליו כפעולה של ארגון עובדים שנוסד על ידי גוף פוליטי שמטרתו שינוי חברתי מהפכני. סיסמת ה'צדק אחד לכולם' כרוכה בלראות את האדם מתל אביב, האשה מכפר קרע, האמנית מחיפה והאמן ממג'דל שאמס כשותפים שווים לחברה שהם חיים בה. מזה נובע ההיגיון של התערוכה. זו פעולה פשוטה. והיא גם יוצרת סולידריות בין אמנים לבין נשים ערביות".

איך?

"ככל שהאמנים נחשפים לפעולות של מען, הם מבקשים מאתנו יותר ויותר להקים עבורם איגודי עובדים. רבים מהם עובדים בלי תלושי שכר ובלי תנאים, בלי יחסי עובד מעביד, ללא פנסיה נצברת ועוד. הרי המקומות שמעסיקים אמנים כמורים, רובן מכללות אקדמיות, מבזות את האמנים ודומות לכל מקום נצלני אחר בחברה הישראלית. הקמנו ועד עובדים למורי מוסררה, ומורי בית הספר לתיאטרון חזותי, עם הסכמים קיבוציים, ובמנשר יש מו"מ בתהליך".

געגועים לאמנות

כמי שלאורך כל פעילותו האמנותית חתר להרחיב את מושגי האמנות מ"אובייקט" ל"פעולה במרחב הציבורי", אתה בהחלט עסקן-חפצים סחירים כעת. איך זה מתיישב? אתה עושה מהאמנות צחוק לטובת הפועלות הערביות על תקן מהלך טקטי?

"זו תערוכת מכירה כדי שנוכל לממש את פרויקט 'נשים בעבודה', ואין במכירה הרס של מושג האמנות ולא תרומה לו. יש לה תרומה לשאלות חברתיות-פוליטיות. וזו ההעדפה שלי. 80% מהנשים הערביות מובטלות, זו מכת מדינה, דיכוי מאוד עמוק. הכסף משמש לסניפי מען בחברה הערבית, המסייעים להשמה בעבודה חקלאית. הכסף נועד לתפעול הסניפים, לעבודה ארגונית, מנגנונית, קורסי העצמה, לוביזם, כל רכב, משכורות וכולי.

"אין לי בעיה עם פעולת מכירת האמנות, אנחנו הרי פועלים בתוך מונחי חברה קפיטליסטית, לא הקמנו מחתרת. במערכת יחסים של הון ועבודה ההון שולט, ההפרטה פלשה לכל מקום ועם זה אנחנו עובדים. זו אינה פעולת גרילה, אלא בניית מסגרת ומנגנון להחלפת השיטה. במסגרת פעולת גיוס משאבים כפשוטו, אני לא מחויב לאמנות, אלא לאמנים. אמנים הרי מייצרים אובייקטים בלאו הכי ורוצים למכור אותם בלאו הכי. האמנות נמכרת בלעדינו מאוד יפה, היא ממילא סחורה. אז למה שלא תשרת צרכים חברתיים?"

בתחילת דרככם האמנותית הושפעתם מהנס האקה בחשיפת הון-שלטון שמאחורי הקלעים של האמנות, מה קרה לאפשרות הזו של אמנות פוליטית?

"נדמה לי שבעצם הושפענו ממיכאל דרוקס בלי לדעת. כשראיתי דברים שלו, הבנתי שחיקינו אותו בלי לדעת אותו, מעצם הפעולה מאותם מקורות. לא המצאנו שום דבר, הרי היתה בשנות ה‑70 אמנות פוליטית וגם שנות ה‑90 אופיינו בפירוק הציונות, פירוק האתוס והכוונה לאידיאולוגיה של הקפיטל".

במבט לאחור, מלבד ביחסי כוח והון סימבולי, האמנות שלכם עסקה בכסף. הצילומים והאובייקטים שלכם הוכפפו למנגנונים של סחר בתקופה שבה לא היה נהוג לדבר על כסף בקול רם. אם זו ה"הבנה" של ארז שעליו להתחתן עד גיל 30, כי אז פוקעות זכויות יתום-צה"ל שלו, שממנה נבע המשפט "מתפרנס ממות אבי", או קניית המניה, הצבת תיבות תרומה, תביעת פיצוי נזיקין בבית משפט ועוד. התראיינתם על סכומי מכירות, עלויות, חובות.

"כן, זה היה גם ברמה הרעיונית וגם המעשית. ניהלנו עסק, היו חובות, אז זה העסיק אותנו".

אתה מתגעגע לאמנות?

"כל הזמן. הגעגועים מייצרים אצלי רעיונות שנתרמים לפוליטיקה. זה לא געגוע של נוסטלגיה אלא יצירתיות מפעפעת. היא לא מנותבת לייצור אובייקטים. האמנות סובבת באופן מזוקק סביב האינדיבידואל, כשבפועל, מעט מאוד אמנים מצליחים להחזיק שנים של יצירה מרתקת ומתחדשת. האינדיבידואל גם מקדש את האמן הספציפי כדגול. העדפתי לעבוד בקולקטיב. לכל שיטה יש יתרונות וחסרונות, אבל לאינדיבידואל מאוד קשה ליישם חזון חברתי".

מה דעתך על שדה האמנות כיום?

"שדה האמנות כיום רחב מאוד, יש עשרות גלריות בתל אביב וחללי אמנות רבים, אלפי אמנים. אלא שהוא מאוד מכוון כרגע לערך המכירה ופחות מייצר שפה חדשה. זו מגבלה שהאמנים בפירוש נמצאים בסד שלה, כי כל החברה מתנהלת ככה, לא רק האמנות. אני לא מתכוון רק לשאלה של איזה יצירות נעשות. ברור שיש כישרון. אלא למנגנון שמוביל לדומיננטיות של החשיבות איפה האמנות מוצגת, מה נמכר, וכמה אחוזים נשארים לאמן. ב'לחם ושושנים' אנחנו מקיימים מנגנון שמחקה ומשעתק את כל זה, אבל עם הסטת המוקד מהמכירה לפעולה החברתית".

"לחם ושושנים 7", תערוכת מכירה של יצירות אמנות עבור פרויקט "נשים ועבודה". 28‑29 בדצמבר. מתחם העיצוב קסטיאל, רח' משה מאור 2, תל אביב. שישי: 10:00‑16:00; שבת: 10:00‑http://breadandroses.org.il .22:00



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות