בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דרך המורה": תיקים מסודרים מדי

יש איזו אהבת-מרות מביכה בתערוכה "דרך מורה", שאמניה נזכרים בנוסטלגיה במערכת החינוך ובמורים. יוצאות מכלל זה כמה עבודות חזקות, למשל של רונית שני ורון עמיר

2תגובות

"דרך מורה" היא יוזמה של קרן טראמפ בשיתוף בית הספר מוסררה, במסגרת אירועי 25 שנים לבית הספר. "מטרתה לפתוח דלת לשיח חיובי על דמותו של המורה הישראלי", נכתב בדף ההצהרות שלה. ואכן, זו מכל הבחינות תערוכת הוקרה. וכדרכן של תערוכות הוקרה, גם עבודות האמנות היותר מורכבות, הלא מסקניות, הספקניות והמעלות סוגיות ¬ נטמעות בטון ההלל הכללי לדמות המורה הישראלי.

ולא שיש הרבה מאלה, שהרי מראש נבחרו עבודות שנועדו להחמיא למורים, למקצוע ההוראה ולתהליך החינוך, לתארם כאלכימיה יצירתית המבוססת על כישרון, מסירות אין קץ והקשבה עמוקה. "הלמידה מתרחשת כאשר נוצר מרחב של קבלה ונתינה", כותב אבי סבג, מייסד ומנהל בית ספר מוסררה ואוצר התערוכה לצד איילת השחר-כהן. על התנאים להיווצרות המרחב הזה לא מרחיבים את הדיבור, כאן יש יחס מדומיין אל אמצעי הייצור. כך נחסכו מהתערוכה המתחים החברתיים והפוליטיים, תוכני הלימוד השנויים במחלוקת, העינוי המוסדי על צרות אופקיו ושאר אסונותיו.

ההוראה מתקבלת כהליך כמעט דמוקרטי או של חונכות פלאית. אין בה הפרדה בין בתי ספר יסודיים ללימודים גבוהים - השונים זה מזה באורח מהותי - ובין שני אלה לחוויות פרטיות של השפעה (למשל, מכתב התודה שלאחר המוות בפנייה ישירה של פסי גירש לרודי להמן, שלימד אותה פיסול בנעוריה ושימש לה מורה רוחני, או החזרה של גסטון צבי איצקוביץ למורה שלו מכתה א' בבאר שבע בווידיאו 'חנה ואני', הכוללת הזמנת צילום משותף למזכרת).

באין הפרדות כאלה ואחרות מתאפשר ייצוג ההוראה כמופת אל זמני, נטול הקשר, אמצעים, כמנותק מתוכני ההוראה עצמם. הטון הכללי הוא אישי, אינטימי, של יחסי חניכה בין מאסטר ושוליה או של חברותא פלאית. בולטים תצלומים של מורים ותלמידים, קבוצות הניצבות מול מצלמה, מוסרות עצמן לתיעוד, מישירות מבט, כמופעים חזותיים של יחסים אלה.

בתצלום "ללא כותרת" מתוך הסדרה "בנות-יעקב" משנת 2000 של טל שוחט, נראות ילדות בתלבושת אחידה יושבות בחדר כיתה - מנקודת מבטה של המורה. המצלמה חולשת על החלל וחושפת תשע (תשע בלבד) ילדות, בתנוחות גוף שהן גם נינוחות - האחת חצי יושבת על השולחן, האחרת נמרחת עליו, האחרות משלבות ידיים - ובה בעת גם קפואות, צייתניות. הן נראות כשכפול אחת של השנייה, גרסאות מפס ייצור. על הקיר מאחוריהן נפערים חלונות גדולים מסורגים, מחופי וילונות בדגמי הסוואה צבאית ירקרקה, בחוץ עצים מוריקים גם כן.

גם אצל לאה גולדה הולטרמן יש וילון אחורי, הפעם הוא מתקבל כמסך מנטרל מציאות, מקנה לסיטואציה המצולמת הוד דיוקנאי הסותר את עליבות חדר הכיתה, חפציה ורהיטיה. אצלה יושב המורה, הרב דוד גרוסמן העבדקן והשב, בעל המבט חמור הסבר, על כיסא התלמיד. לפניו שני שולחנות כיתה מחוברים יחד, סביבו 15 ילדים, ארבעה יושבים לצדו, שניים מכל צד והשאר עומדים מאחוריהם. הם מצולמים באותו מישור, מצופפים יחד, מיושרים למשטח השולחנות, מותאמי קנה-מידה כך שהפער הגילאי הוא לב העניין ("ללא כותרת (כיתה)", 2012). בצילום נוסף, מהמם מסוגו, נראה הרב מנשק מצחו של ילד שמוט זרועות, מברך אותו ("הנשיקה", 2012).

דיוקנאות נוספים הם של אתי שוורץ שצילמה את שלוש המורות של ילדיה - מירי שטיינברג אבן, נאוה נגל ושיר מוסק שלו - במסדרונות בית הספר. המורות מצולמות ממרחק, עומדות בעומק המסדרון, קטנות, אבודות, כנשים בודדות בסבך מוסדי, כשותפות לדאגה אחת. שניר קציר מציג את "פאריד ותלמידי בית הספר" מ-2012, צילום חוץ של העמדה קבוצתית - המורה בחזית הצילום, קרוב למצלמה, מאחוריו נמתחות עד מחוץ לפריים שתי שורות אלכסוניות של תלמידים בחולצות צהובות זהות, האחת של הבנים והשנייה של הבנות. כך נוצר ראש חץ, פאריד בראשו.

מישל פייפר כפיקציה

בית הספר הישראלי מתקבל מתוך כך כתיאטרון קליפה דל בסך הכל, די חוזר על עצמו - המראה החיצוני של מופע ההוראה, על הסטינג הקבוע והמייאש (שולחנות מסודרים ופונים למוקד אחד, לוח), מראה שכר-המינימום של המורות (אין אף פרויקט בכיוון של "לו רק היית קצת פחות המורה שלי"), והתלמידים, המוצגים בכל אחת מהעבודות כעגלים שמתים לינוק, צמאי ידע, שקטים ואסירי תודה. אותם יחסי כוח עלובים בין מתפרנסת-בקושי לקהל שבוי, המוצגים כ'שליחות'.

חורגת מעט מסדר זה רונית שני, המציגה את "סטודנטים לצילום 1978  - 2012", סדרת תצלומים הצוברת כוח טיפולוגי, שנוצרה מכורח המציאות. זהו ארכיון צילומי הסטודנטים החדשים מדי תחילת שנת לימודים, שנמשך על פני 30 שנה. "זה התחיל כהחלטה פרקטית שנבעה מן הצורך לזכור את שמות התלמידים, והפך ברבות השנים לגוף עבודה בפני עצמו", היא כותבת על כך.

בסדרה נראות הצבות ענייניות של קבוצות סטודנטים, על גבי התצלום חצים ושמותיהם כתובים בטושים. תצלומי שחור-לבן אנלוגיים לצד תצלומי צבע דיגיטליים, חלקם הפכו לקולאז'ים עם הצטרפות סטודנט אחרי אירוע הצילום. זאת סדרה כיפית, על שינויי האופנה והטיפוסים שהיא מראה, צעירים לנצח, ויש בה מן הכנות והישירות של ההוראה כיום-עבודה. חבל שנוספו לה טקסטים ליריים המתפקדים כהסבר יתר למפעל צילומי בעל עוצמה.

במערך המנומס, הקיטשי, הסנטימנטלי והדידקטי של התערוכה בולט הפרויקט המוצלח של נמרוד אלכסנדר גרשוני. "בניתי תוכנה שמשתמשת במחסן חומרים - במקרה הזה, בסרטי קולנוע באורך מלא" הוא כותב בטקסט הנלווה. "התוכנה מנגנת אותם יחד ומייצרת פלט יחיד ודינאמי שנערך ב'לייב' אקראי אל מול הצופה. הסרטים מתנגנים בלופ כך שהמקטעים שנוצרים ביניהם משתנים במשך התצוגה ובונים תחבירים חדשים לאורך הפעולה המתמשכת".

הסרטים שנבחרו הם סרטי הוראה הוליוודיים משנות ה-60 ואילך, מיטב הקיטש המציג למשל את הצלת נשמתו של צעיר שחור בהארלם מציפורני הסמים והפשע על ידי מישל פייפר. הפירוק שלהם למקטעים חושף את הקלישאות, הג'סטות, המנטרות, הטונים, המשחק הגס והלא משכנע, התקווה הכוזבת, הסכמטיות, ומעל לכל - את הפיקציה.

גם רון עמיר מציג סדרת תצלומים צנועה ונפלאה, שהולכת לאיבוד בהמולת מעשה החינוך הצעקני הכולל. עמיר סרק מדגם מארכיון השקופיות הלימודיות העצום של אביו המנוח, אליעזר עמיר, מורה לטבע, לביולוגיה ולידיעת הארץ, שצילם למעלה מ-40 שנה. הוא פועל בארכיון כאוצר המייצר קטגוריות של חי, צומח וגיאולוגיה וכולל גם שקופיות "מקולקלות". מלבד המיון מחדש, עולה מהסדרה גם התבוננות באביזרי ובחפצי קני המידה שהוצמדו לנושאי הצילום. חומט וגפרור מונחים על משטח עץ, כובע טמבל כחול על מאובן ייחודי בהר רחבעם, עט פרקר מונח על עלה ענק בחורבת כליל, ועוד. כך נוצר יקום סוריאליסטי סמי מסתורי המורכב כולו משני אברי מציאות מסדרים שונים, כשחפצי האומדן גוברים לעתים על מופעי הזנים, הגיאולוגיה והביולוגיה.

יש משהו מביך בחלל ענק שופע יצירות של 27 אמנים שאוהבים חינוך. ואוהבים מורים, נזכרים בהם בנוסטלגיה ובהוקרה. ואוהבים להיות מורים בעצמם, כמעבירי לפיד. אמנים שאינם ניגשים לכל זה מעמדת "הבעיה של החינוך". התערוכה מתקבלת כ"יד-למורה" או כפרפומנס רב משתתפים של אהבת מסגרות ומרות. הפנטזיה שמופרעי הכיתה, הלא מסתדרים, בעלי סעיף ההסתגלות, יתבררו ברבות השנים כאמנים, מתבדה.

מספיק להשוות לרגע את התערוכה הנוכחית ל"בריסטולים" שאצרו לפני כשנה טלי תמיר ומאיר טאטי במוזיאון בת ים, כדי להבין את ההבדלים בין פעולת הוקרה דידקטית ולועסת מסרים, לבין בחינה אינטלקטואלית באמצעות תרבות חזותית. תמיר וטאטי ביקשו להתבונן בבית הספר כ"סביבה אידיאולוגית, המבקשת לעצב את התלמיד במידותיה, על פי אמות המידה של התרבות השלטת". לעומת קודמתה, התערוכה הנוכחית היא מופע צייתנות ואהבת הצייתנות על שלל הנמקותיה הרגשניות. על מרד אין מה לדבר. אם לוקחים בחשבון שהיא מוצגת בתום (אבל ממש לא בתום) שלטונו של גדעון סער במשרד החינוך, היא מתקבלת כמנותקת עד משת"פית.

"דרך מורה", אוצר ראשי: אבי סבג. ניהול פרויקט ואוצרת התערוכה: איילת השחר כהן. "חלל פעילה", רח' עמיעד 12, שוק הפשפשים, יפו. שעות פעילות: יום שלישי: 10:00 16:00; חמישי: 12:00 19:00; שישי-שבת: 17:00-11:00. עד 15.1
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו