בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"קארגו קאלט": ללא מטען חורג

“קארגו קאלט” במוזיאון בת ים, שרוב האמנים המשתתפים בה הם מבריה”מ לשעבר, היא תערוכה אינטליגנטית ומהנה, המדגימה אפשרות של תרבות שמסורת הציונות אינה נושפת בעורפה

8תגובות

שמה של התערוכה “קארגו קאלט” מתייחס “לפרקטיקה דתית הנפוצה בקרב קהילות שבטיות, כתוצאה מהמפגש שלהן עם תרבויות מתקדמות טכנולוגית”, כך נכתב בטקסט הנלווה לתערוכה המוצגת במוזיאון בת ים. “חסידי הדת מאמינים בהשגת העושר החומרי ‏(ה’קארגו’, המטען‏) של תרבויות מפותחות טכנולוגית שפלשו לשטחן, באמצעות קיום טקסי פולחן המתחקים אחר התנהגויות יום־יומיות של בעלי המטען הנחשק”.

התופעה נצפתה למשל אחרי מלחמת העולם השנייה, עת הזרימו האמריקאים והיפנים לאזור האוקיינוס השקט כמות גדולה של ציוד באמצעות מטוסים. משחזרו למקומותיהם, הקימו התושבים שדות תעופה מדומים, בנו משרדים מדומים, ציירו על גופם דרגות צבאיות, חיקו התנהלות צבאית וביורוקרטית ועוד.

במובן המטאפורי הביטוי קארגו קאלט משמש לתיאור יחסי חיקוי והתקה, המנסים לשחזר מוצרים ותוצאות של תרבות מעוררת הערכה או כזו המונחתת מלמעלה, דרך חיקוי הסממנים החיצוניים שלה. כזאת למשל תהיה התמה של פסטיבל “ברנינג־מן” הבא, שבמסגרתו תיבנה חללית חלל ענקית לצורך זימון חוצנים. התערוכה משרטטת קווים אפשריים לדמותה של התופעה בקרב אמנים מהגוש הסובייטי לשעבר, “משאילה את יחסי הסיבה והתוצאה של הקארגו קאלט ומשליכה אותם על השיטות, היישומים, השאיפות והעכבות של האמנות העכשווית” בקרב מי ש”מודלים מערביים של תרבות וכלכלת שוק הופיעה בפתאומיות” אצלו.

הכלכלן בריאן קפלן קרא לקומוניזם “הקארגו קאלט העצום ביותר בעולם”, בשל האסטרטגיה של אימוץ כמה מאפייני אקראי כלכליים של המדינות המפותחות. אבל מבחינה אמנותית, התערוכה בהחלט משכנעת שבני הדור הצעיר הפוסט־קומוניסטי, אמני הפרסטרויקה והגלסנוסט, הם קארגו־קאלטוריסטיים לעילא. איברס גרבלייס מציג סדרת צילומים וקבלות, בעצם דיפטיכונים המתעדים קניות, שלהם הוא קורא “דאדא צרכני”. הסידור וההצבה הטוריים מבוצעים לפי יופי, שימוש, או מחיר. אלה צילומים מלמעלה של המוצרים מאורגנים מחדש, חושפים צרכים ואורח חיים, לרבות אסתטיקת סופרמרקטים הכוללת מארזים, מבצעים וסיכומי ביניים.

קבוצת “קולקטיב” ‏(אנדריי לב, זויה צ’רקסקי, אנה לוקשבסקי ומקס לומברג שגם אצר את התערוכה‏) הזמינה אמנים שונים ליצור העתקים אולטרה־סגוליים של ציורי מיכאל גרובמן. התוצאה מוצגת בתבנית השוואתית, האחת עמומה והשנייה זוהרת. חברות קבוצת “ניאון־ברביזון” ‏(זויה צ’רקסקי, אנה לוקשבסקי, נטליה זורבובה, אולגה קונדינה ואסיה לוקין‏) מצהירות: “יצאנו מהסטודיות אל הג’ונגל העירוני. בעבודותינו אנחנו חוזרות למציאות שנותרה עזובה בידי האמנות העכשווית זה שנים רבות, נואשת לפרשנויות חדשות”. כמו אמני אסכולת ברביזון גם הן יוצאות אל “הטבע”, מציירות מהתבוננות במציאות ובעלות הדגש חברתי.

ציוריהן, מקצתם של אותם מושאים מאותה נקודת התבוננות כבשיעור רישום משותף, מוצגים בצפיפות על קיר גדול. התוצאה מהממת בצבעוניותה הדחוסה והאינטנסיבית, דומה יותר לתערוכת רבעון בית־ספרית מאשר לאופן התלייה המוזיאלי השגור, המדוד והמרווח. חוויית הקיר במלואו מתגמלת יותר מהכניסה המפורטת לפרטים, החושפים לא מעט חולשות ציוריות וסיפוריות וכן דומות גבוהה מדי בין הציורים והרישומים, היוצרת חזרתיות.

עיקר העניין של הניאו־ברביזונות הוא תיעוד רישומי זריז יחסית של טיפוסי שוליים, צעירים בעלי חזות וסטיילינג מבליטי תרבות. קעקועים, תספורות, סגנונות לבוש. זה, לצד סצינות וסיטואציות של יום־יום, יוצרים באופן אפקטיבי מופע של צווארון כחול עכשווי, שעטנזים בין לפטופים לאופניים, מספרה סודאנית בנוה שאנן בדרום תל אביב, התגודדויות גברים בחמארות, שוק ומאפיית אבולעפיה ביפו.

מרהיבים ציוריה של אולגה קונדינה, הבולטת בסגנונה הכתמי, על ציורי התחנה המרכזית החדשה המדכאים שלה, על היכל מקדונלדס והדרגנועים החותכים את הקומפוזיציות.
מקדולנלדס חוזרת גם אצל איליה מדבדב, וכך גם הלפטופ עם סימן התפוח בסדרת ציורים גדולים בסגנון איורי. ב”ארוחת ערב במקדונלדס” נראות שתי נערות סועדות, מאחוריהן חלון הנשקף לנוף עצים ובתי שכונה נמוכים. גם ב”הפועל הגדול” נראה חלון ענק מאחורי עובד משרד בקומה גבוהה, עיר מלאה גורדי שחקים נשקפת בו, כך שהוא בעצם דיוקן של סמל סטטוס, של קלישאת ה”משרד עם חלון”.

מק”מ הוא מקסים קומר־מישקין, שהוא הפסבדונים של המשורר יפים פופלבסקי שהקים את קבוצת “הקבורים־בחיים”. הוא מציג את הסדרה “פרנויה אסטרולוגית” ‏(2006–2008‏), ציורי גואש צרים ופנורמיים, המתארים קונסטלציות כוכבים מרהיבות, לבן על גבי כחול, היוצרים משפטים ברוסית כגון “שמים יהודים חולים ‏(קנוניית הרופאים‏)”, “מלך פולין מנקה זרמת סוס מירכה של קתרינה הגדולה”, “דיוקן עצמי ככוח שמימי”, “מלים אחרונות של עיתונאית שנרצחה ‏(דמעות ציטוט‏)”, “דברים בלתי נראים המועברים באוויר” ועוד.

בחיבורים שמק”מ יוצר בין מערכות אמונה ופחדים, אסונות פוליטיים ותפישת סובייקט חלולה וצינית, ויראליות ופטליזם, הסדרה מדגימה את הטענה האוצרותית שלפיה “קארגו קאלט הוא ביטוי של נקודת מבט המשלבת ניהיליזם ואמונה, פארודיה וריאליזם”.
סוג דומה של הומור, אירוני ומערבב תדרים תרבותיים שונים, נוקט אנדריי לב בסדרה “החורבה הבארוקית: ציורים למען ההומלסים” ‏(2012‏). כותרות הציורים הן “יצירתיות אנושית”, “פיקניק בשולי הדרך בים התיכון”, “ישראלים חוצים את לה מאנש” ועוד.

אלה רישומים עמוסים, פרטניים ויפהפיים וקולאז’ים דחוסים לא פחות, על קרטונים משומשים. אלה ואלה ממלאים את המשטח לגמרי בנוסח “פחד הריק”. לב מערבב שפות רישומיות וכתמיות, נע בין שרבוט ילדי לרישומיות קומיקסית או כזו המחקה תחריטים ומפות באמצעות עט כחול, משרטוטים טכניים ועד קוביזם סינתטי מתפרע.

“ערימה של זמרים ישראלים” היא קולאז’ים העשויים מעטיפות דיסקים ופרסומות להופעות של מוסיקה ובידור פופולריים - מרגלית צנעני, שלמה ארצי, “מסע הקסם היווני של דוד מרום ושמעון פרנס”, עומר אדם ושלום אסייג מודבקים בערבוביה כאוטית כשל לוח מודעות.

בתערוכה גם מוקרן קטע מהסרט “2 Mondo Cane"” של פאולו קאוורה, פרנקו פרוספרי וגוולטיארו ג’אקופטי מ־1963, המתעד פרקטיקות “ביזאריות” של תרבויות שונות. זהו אחד מהסרטים השוקומנטריים שרווחו בסיקסטיז, שמטרתם זעזוע הקהל הבורגני המערבי באמצעות ייצור ה”אחר” כאכזרי, לא מוסבר, תמהוני, פרימיטיבי או מסוכן. הקטעים שנבחרו להקרנה הם אלה המראים בני שבט בונים מטוס קרטון כאביזר פולחני, מקבלים בכריעה לחם קודש וכיוצא באלה.

הומאז’ לאוונגרד

אף שהתערוכה מתמקדת באמני הגוש הסובייטי לשעבר, היא מדגימה אפשרות של תרבות ללא מסורת הציונות הנושפת בעורפה, שאינה חבה דבר לאידיאולוגיית כור ההיתוך, אלא בוחנת אותה בעין ביקורתית ומשועשעת מעמדה נטולת הייסורים והשקרים של כור ההיתוך, ללא פיקציית הלאומיות והלאומנות. את מקומם של אלה מחליפה שמחת התרבות כמחלף בינכוכבי, מעשה שעטנז מלכתחילה, שאינו נדרש למגויסות ונאמנות ואינו דורש מעצמו התערות ואף לא בדלנות. זו עשיית תרבות מעמדת עירוב הסימנים, שמחת השפע, אנכרוניזמים ושיטוטים אידיאולוגיים ואינטלקטואליים במחוזות רחוקים זה מזה.

התערוכה כוללת שפע מחוות חצי מחויכות לנוסחי המאה ה–20, אנכרוניזמים ופסטישים, והיא מהנה ומתגמלת מאוד. שורים עליה רוח משחקית, חופש הלקיחה הנועזת, הלא־מהוגנת ולא שומרת אמונים, עם הרבה כבוד להשכלתו וחיבתו של הצופה. אשר לעניין הקבוצתיות והקולקטיבים, מלבד התחושה הלא־מופרכת שמדובר באותם שניים־שלושה אמנים המספחים אליהם כל פעם מצטרפים אחרים תחת כותרת אחרת, גם זה הומאז’ אנכרוניסטי משעשע לאמנות האוונגרד, לרוחה האידיאולוגית־מפלגתית של המאה הקודמת, שבה כל שיחת סלון, כך נדמה, כוננה אסכולה בדלנית.

האוצר לומברג הצליח לתזמר פאן אינטליגנטי השולח זרועות להמון אגפי תרבות, חברה, תולדות האמנות וביקורת, בלי עודפי צדקנות ובייחוד בלי אווירתה המתישה של ההגות החזותית שבה לוקה האמנות הפלסטית המקומית פעמים רבות. אין בתערוכה תחושת ההלעטה נשואת הפנים הרווחת באמנות הישראלית, המשלבת תדיר דידקטיות והתנשאות. עולה בעקבותיה המחשבה שקארגו קאלט הוא מגדיר אפשרי לאמנות עכשווית באשר היא, בהכרח תולדה של חיקוי סימפטומים, חצאי הטמעות של השפעות זרות, חיקוי מנהגי הדומיננטה התרבותית וההגמוניה כדי לזכות באבק כוכבי השפע החומרי שלה, תוצריה החומריים שהם פרי המאבק להצטרפות לאגף המצליחנות.

עוד אחד מההיבטים השוליים והנעימים לצפייה הוא שהתערוכה אחידה ברמת ההגשה שלה גם במובנים הכלכליים. כלומר, לא ניכר פער מעמדי בין פרויקטים שעלותם גבוהה לבין אלה שצוירו או הודבקו על קרטונים. מאחר שיש בתערוכה ריבוי עבודות גדולות, צבעוניות ואינטנסיביות, רוב הפרויקטים עוברים באותו טון רם־קול, משועשע, קצבי, באותה איכות שיחה.

“קארגו קאלט”. אוצר: מקס לומברג. מוזיאון בת ים ‏(רח’ סטרומה 6, רמת יוסף, בת ים‏). שעות הפתיחה: ימים שני, רביעי, שישי ושבת 10:00–14:00, שלישי וחמישי 16:00–20:00. עד 6.4



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו