אורן אליאב מפרק את הכנסייה - אמנות - הארץ

אורן אליאב מפרק את הכנסייה

אורן אליאב, שכל אחד מציוריו מתאר רכיב אחר בכנסייה, מפרק לא רק את בית התפילה אלא גם את מבט הצופים ואת המניפולציות שנעשות עליו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב

אורן אליאב בנה קתדרלה. כלומר, פירק אותה. תערוכתו בגלריה ברוורמן מציגה שבעה ציורים גדולים, כל אחד מהם מתאר רכיב אדריכלי ועיצובי אחר בכנסייה. רצפה, תקרה, שני ויטראז'ים אורכיים ושלוש גרסאות של הורדה מהצלב, שתיים מהן על בסיס ציורים ואחת על בסיס תבליט. כל הציורים רוויי צבע מקצה לקצה, מועצמי מבע, מופרזים, מלודרמטיים, מפורטים להדהים בה במידה שהם גושיים, מלבני צבע דשן.

הרצפה מעוטרת בעיגולים ובאורנמנטיקה גיאומטרית ומעוקלת דמוית שיש. היא מצוירת בפורמט אורכי גדול, מתארת שדרה מרכזית רחבה המוליכה לאפסיס, מצוירת מנקודת המבט של הכניסה אך נדמה שצופים בה מלמעלה.

תקרת חדר המפות הכיפתית בוותיקן מצוירת בפרוטרוט מהמם, קשה לתפישה, מתיש, ושוכבת על צדה, כך שהיא נראית כמו קיר קעור, אזור במערה. צריך להרכין את הראש ימינה כדי לסדר בעבור העין את המנהרה-תקרה הזאת.

"תקרה", 2011

אחד משני הוויטראז'ים הירוקים, הזוהרים כמעט, מצויר הפוך על ראשו, כך שכיוון כניסת האור דרכו (האור המזויף, המצויר בשמן על בד, המשוחזר מצילום) אינו תקני. ההורדות מהצלב מצוירות בעיוות אנמורפוזי כך שאולי הן העלאות לצלב.

שיבוש הכיוונים מתרחש גם בקטע מציור מ 1605 של אמן הבארוק גואידו רני, המתאר את צליבת פטרוס שנתלה מרגליו, הפוך. אליאב הופך את הציור על צירו, משנה את הכוריאוגרפיה כך שהדמויות, העמלות על ההוצאה להורג והקורבן גם יחד, שוכבות צמודות, לפותות זו בזו.

ציור של תבליט קטן בוונציה, המתאר גם הוא הורדה מהצלב, צולם בכריעת ברך. זווית הצילום הפכה את הדימוי בנוצר לפיו לנסוג, תלת-ממדי באופן מוזר, מצוי בין הקצרה לישירות-מבט שטוחה. התוצאה המרהיבה והמפוארת היא בפירוש כנסייתית, משדרת סדרי גודל, הדר, מאמץ אדיר בשכנוע הצופה, בהכללתו בהיכל. העושר נבנה ממשחקי צבע ותאורה קיצוניים, עתירי נצנוצים וסנוורים, המגיעים כמעט לקצה הראייה, עד לשיבוש. והשיבוש הזה הוא הציר שעליו נשען המהלך הציורי של אליאב.

דז'ה-וו מוסט

מקטעי האדריכלות כמעט דומים לכנסייה שהיינו בה, מזכירים המון אתרי תיירות שנדמה לנו שראינו או מוצגים משיעורי מבוא לרנסנס שהספקנו לשכוח; אבל רובם מסרבים להיות מזוהים לגמרי, נשארים כרפרנס שעל קצה הלשון, מנוע מהצופה המבקש אחיזה. כך נשמרת הזרות המסוימת, הדרושה לכל ארוטיקה, למבט החומד, לפטישיזציה של תולדות האמנות הנהפכות לתיירות הנהפכת למזכרות. ההליך מבוסס על חצי אמנזיה, על עמעום הדעת לטובת ההטבעה החושית. המבט התיירותי הוא בפירוש נוסחת הבסיס שאליאב מבקש להתעלל בה. על תחושת הדז'ה-וו הזאת הוא סומך ואותה הוא מבקש להסיט.

"רצפה", 2012

לכאורה הוא משחזר בציוריו את סוג המבט שקתדרלה תובעת, המבט שהוא בה בעת מוקסם ומשתאה, ונחסם על ידי מערכת אידיאולוגית-אסתטית בכל כיוון ¬ מלמעלה זורחות אליו קרני אור צבעוניות כמנסרה אלוהית, מלמטה נפרשים למרגלותיו מעשי תשבץ, מכל הצדדים מסופרות עלילות וממול ממגנטת את המבט מערכת היחסים הבלתי-אפשרית וההכרחית עם הצלוב. גם בתערוכה יש אווירה כזו של עלייה לרגל, אלא שבמקום איקונוגרפיה מלומדת, היא מציעה את חקר המניפולציות על המבט.

"אני משתמש בדימויים הדתיים כי הם חלק בלתי נפרד מתולדות הציור", אומר אליאב. "ההורדה מהצלב, למשל, היא לא רק סיפור דתי אלא גם עניין של ייצור קואורדינטות. הנצרות היא תופעת לוואי בלתי נמנעת לעבודת הצייר. הן ארוגות זו בזו בצורה שלא ניתנת להפרדה אם מסתכלים אחורה עד מעבר לתקופת ההארה. בעצם, אפילו הציור המודרניסטי יכול להיקרא כריאקציה לציור הדתי. תנוחת התפילה העכשווית בקתדרלות היא הרמת הסמארטפון".

במבט מקרוב בציורים, מתפרק הדימוי המובח. הוא מתמוסס לכתמים מופשטים גסים, שברים ונזילות, מתזי צבע לבן המייצג סנוורי תאורה, מצוירת גם היא, תומכת באשליית העומק של הציור. בחלק מהציורים ההתקרבות לציורים נהפכת למשחק אופ-ארטי, הרשתית והידע התרבותי מתעתעים זה בזה.

קסם וחוסר סיפוק

Stained glass, 2012צילום: אלעד שריג

זו לא תערוכה הנשענת לגמרי על מלאכת התרגום המדיומלי. אליאב מצלם את האתרים המצוירים או משיג תצלומים שלהם הקיימים משכבר; את המניפולציות הוא מבצע הן על גבי הצילום והן בפעולת הציור, כך שההמרה ממדיום למדיום היא אינסטרומנטלית בלבד. אם כבר, התערוכה נשענת על בוגדנות תרגומית מסוימת, בעיוות קני המידה, זוויות ההתבוננות, הקואורדינאטות. "תרגום כאמצעי של שיבוש ולאו דווקא כאמצעי של תיאור", כתבה על היסוד הזה ביצירתו ורדה שטיינלאוף.

יש להפחית גם את המוטיבציה הרליגיוזית או התיאולוגית, שבבירור אינה לב העניין. בניגוד לרהב הנוצרי או להבדיל האימפרסיוניסטי נוסח אדוארד מונה, אליאב אינו מספק קתרזיס או קפיצת אמונה. במקומם מתפרק היקום המצויר למרכיביו בתודעתו ומול עיניו של הצופה המוקסם. אף שהחושים שבעו, רוו תענוג, נאלץ הצופה להישאר בלתי מסופק.

זו לא תערוכה היסטוריציסטית המשעינה את כובד משקלה על ידע מעמיק ומפורט בתולדות האמנות, כזו המעירה הערה מאוחרת עליהם או מתפקדת כמחווה לציירים כנסייתיים. "אני לא מתכחש לנוכחות של ההיסטוריה של הציור בעבודתי", אמר אליאב בשיחה עם לאה אביר שפורסמה בקטלוג תערוכת פרס רפפורט לאמן צעיר ב 2011, "אבל אני בהחלט לא היסטוריון של אמנות, ואני לא מנסה ליצור אמנות שמעירה הערה על סגנון מסוים, ממשיכה אותו או מציעה לו גרסה משופרת. כל ניסיון לקרוא בשם ל'סגנון' הציור שלי יוביל להתפוררות ההגדרה. זה לא בארוק, זה לא רוקוקו, לא רומנטיקה ולא רנסנס. דווקא משום שהדברים נראים היסטוריים אך בעצם הם לא, נוצר מרחב ביניים, לימבו בין עולמות".

ללימבו הטרנס-היסטורי הזה היה מי שטרח לקרוא פוסטמודרניזם. ציוריו של אליאב תואמים את רוב קווי המתאר של המושג: היפר-מציאות, צטטנות לא ספציפית, לקיחה חופשית ממקורות שונים וזרים, מנהרת זמן לא מחויבת, תרגום יוצר, אובדן נקודת המבט, האחדותיות והרצף וכיוצא באלה. כשהם משוללי הפעימה ההיסטורית, אלא מוצגים כמקטעים מחוסרי הקשר ומיקוד (תקופתי, אדריכלי), ובלא נאמנות למקורות (הגיאוגרפיים כמו הצילומיים), הם מעין פטה-מורגנות מהבהבות.

מהציורים נגזל אפילו ציר הצלב, שאותו מכנה אליאב "הפרה-פיגורציה של הגריד המודרני", המאפשר פרספקטיבה והתמצאות במרחב, נטיעת הרגליים בקרקע, ביסוס מרחק ואומדן. נשאר עקרון הספקטקל הציורי, המגיע לרמות קליידוסקופיות מבריקות ותזזיתיות במקצת הציורים, לקימורים כפופי גב באחרים. אלה ואלה מעוררי השתאות, מתגלים לעין הצופה כחיזיון וירטואוזי, כהזיה, ללא מערכת אמונית ממסגרת. כשהם כוללים מריחות של הדימוי בנוסח ריכטר, הסבתו לצדדים, קדימה ואחורה ועיוותיו החלקיים, צבעוניות בסיס חדה וזרחנית, משיכות נמסות וזולגות בירוק ויטראז'י רעיל ורצפות מתרוממות ומתקרבות לגוף ¬ הם יוצרים הבלחות חזותיות של טריפים.


אורן אליאב: "Call and Response". גלריה ברוורמן, השרון 12 תל אביב. שעות הפתיחה: ימים שלישי עד חמישי 11:00 19:00, שישי-שבת 11:00 14:00. עד8.2

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ