בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה במוזיאון ויטני

האמן האמריקאי כזאב בודד

מיטב האמנות האמריקאית במחצית הראשונה של המאה ה־20 מוצגת בתערוכה מרתקת במוזיאון ויטני בניו יורק. אלכסנדר קאלדר, ג’ורג’יה אוקיף ואדוארד הופר הם רק כמה מהאמנים, שהושפעו מאירופה אך טענו את יצירתם ברוח אמריקאית מובהקת

6תגובות

מוזיאון ויטני הוא המוסד הניו־יורקי האמון על המארג המטורף של תולדות האמנות האמריקאית במחצית הראשונה של המאה ה־20, והתערוכה החדשה שלו, “אגדות אמריקאיות: מקאלדר עד אוקיף”, היא אחת הטובות שלו זה שנים. מוצגים בה 15 אמנים, וכל אחד מהם מיוצג במקבצים מרוכזים של עבודות שבמקרים מסוימים יוצרים מיני־רטרוספקטיבה. יחד הם משחזרים את העושר והחיות של האמנות בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה.

במקרה, מוצגת במקביל תערוכה מקיפה של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ‏(מומה‏), “המצאת המופשט: 1910־1925”, העוקבת אחר התפתחות הציור המופשט בצורתו הגיאומטרית, ברוב המקרים בידיהם של אמנים אירופים ורוסים שהרבו לעבוד בסגנונות דומים. לעומת המומה, התערוכה בוויטני היתה יכולה לשאת את כותרת המשנה “המצאת המודרניזם האמריקאי, סגנון אחר סגנון”.

ג'אופרי קלמנטס

התערוכה יוצרת את הרושם שהאמנים המוצגים בה הם זאבים בודדים ומוכשרים שחותרים לרעיונות מגוונים והרבה יותר מבולבלים. הם כמובן מושפעים מסגנונות אירופיים, אבל גם משחררים את עצמם מההשפעות האלה בתגובות אישיות מאוד למראות ולנושאים המיוחדים לארצות הברית - הגולמיות של הנופים, הצעקנות שבערים וכן האמנות העממית, הגינונים החברתיים והגזענות. לפעמים הם חותרים למופשט, לפעמים לא.

אצרה את התערוכה ברברה האסקל, אוצרת ותיקה במוזיאון. התערוכה תוצג במשך שנה ‏(עד סוף 2013‏), ויוחלפו בה ברוטציה הן האמנים והן היצירות. זו תערוכה יפה, אף שלפעמים חסרה בה רציפות. היא מיטיבה לנצל את אוספי המוזיאון וגם חושפת כמה מהפערים שבהם.


15האמנים המוצגים בתערוכה החלו לפעול לפני התקופה שבין שתי מלחמות העולם, או במהלכה, זמן רב לפני שהאקספרסיוניסטים האבסטרקטים האמריקאים החלו להציב רגל בזירה העולמית. התת־כותרת “מקאלדר עד אוקיף” מציבה זה לצד זה שניים מהשמות הפופולריים יותר, אך אלכסנדר קאלדר וג’ורג’יה אוקיף נולדו בהפרש של עשר שנים בלבד. למעשה הטווח הדורי של התערוכה מתפרש מאוסקר בלומנר ‏(1867־1938‏) ועד ג’ייקוב לורנס ‏(1917־2000‏), וביניהם מופיעים אמנים כגון ג’וזף קורינל, אלי נדלמן ורג’ינלד מארש.

שלושה אמנים מוצגים הן בתערוכה במומה והן בזו שבוויטני: אוקיף, שהנוף הסגפני בדרום־מערב אמריקה דחף אותה אל המופשט ב־1916, וכן ג’וזף סטלה ומרסדן הרטלי - שניהם שהו זמן מה באירופה וספגו רעיונות מתקדמים לפני מלחמת העולם הראשונה.
בוויטני השלושה מיוצגים ביצירות מופשטות וייצוגיות לסירוגין; הסגנון הייצוגי מרשים יותר במקרים רבים. הפרח המונומנטלי ב”פרח ספלול לבן” של אוקיף מ־1931 נראה כאילו הוא עומד לפרוץ את גבולות המסגרת. קיר של ארבעה מהנופים המאוחרים של הרטלי, שבמבט ראשון נראים איתנים אך מבט נוסף מגלה בהם זרמים פיוטיים מתחת לפני השטח, הוא אחת מנקודות השיא של התערוכה. סטלה במיטבו ב”לונה פארק” מ־1913, פרשנותו העתידנית־משהו לפארק השעשועים בקוני איילנד.

עוקץ על מדרכות ניו יורק

שלדן ס. קולינס

התערוכה “אגדות אמריקאיות” נפתחת באולם של עשרה ציורים ועבודות על נייר, הלקוחות מנקודות שונות בקריירה של סטיוארט דייוויס, שעבודתו, כזו של כל אמן אמריקאי, מבטלת את הרלוונטיות של הפער בין המופשט לייצוגי. מן היצירות עולה ניסיונו המתמיד לשוות לציוריו תקפות גדולה במובן המוחשי, החזותי ולפעמים אף המילולי ‏(כשמשולבות בהן אותיות ומלים‏). עבודתו התפתחה וניכרות בה השפעות רבות, מהג’ז והסלנג האמריקאי ועד חוף הים, רחובות העיר והשלטים במסצ’וסטס.

מקבץ היצירות של דייוויס נפתח ב”נוף בניו מקסיקו” מ־1923, ציור של גבעות ורודות ומסגרת מצוירת ומתפתלת, המזכירה גם נוף מתוך חלון לא מרובע של בית טיט. חותם את המקבץ “The Paris Bit” ‏(1959‏), ערבוביה קופצנית של צורות ומלים בשחור, לבן וכחול עמוק, בתוספת כמה נגיעות של אדום עז, לרבות במסגרת הצבועה, ובה המלים “lines thicken” ‏(קווים מתעבים‏). דייוויס ביסס את הציור על “כיכר פדלו”, ציור הרבה פחות מופשט, המתואר בקווים דקים יותר, של מלון ובניינים אחרים, שיצר בביקורו בפאריס ב־1929. הציור תלוי על אותו קיר בתערוכה.

האסקל שילבה בתערוכה רכישות חדשות ועבודות שלא הוצגו שנים. אחת היצירות החדשות היא רישום עיפרון גלוי לב ומקסים של צ’רלס דמות’, “שני גברים משתינים”, המשלים קיר שלם מהאקוורלים שלו. כמוהם הוא מעיד שהעבודות הצנועות יותר לכאורה של דמות’, ההומוארוטיות לפעמים, טובות יותר מרבים מציוריו הגדולים, כגון “מצרים שלי”, ששמו מרמז על השוואה בין הממגורות האמריקאיות לבין המונומנטים של העולם העתיק.

אחת היצירות המופיעות בתערוכה לאחר שזמן רב לא הוצגו לקהל היא “בית ועץ” של בלומנר מ־1917, שבה אפשר לראות את השלב ההתחלתי של הצורות עזות הצבע והפריזמטיות המופיעות בעבודותיו האחרות. היצירה המוקדמת, שלא הוצגה כמה עשרות שנים, מרשימה מאוד. נראים בה בית ועץ בכתמים רבועים, בגוונים של ארגמן לוהט שיש ביניהם ניגודים עדינים.

האסקל גם ניסתה למצוא דרכים חדשות לייצג את האמנים המופיעים בתערוכה. וכך זכינו לקבל לא רק את הציורים של מארש כגון “עשרה סנט לריקוד” - שאחת הרקדניות החושניות הבולטות בו היא בלונדינית המזכירה את השחקנית וסמל המין ג’ין הארלו, בשפתיים מטושטשות המבשרות את ציורי הנשים של וילם דה קונינג - אלא גם את התצלומים העוקצניים שמארש צילם בעיקר על מדרכות ניו יורק, תמונות שלא הוצגו רבות.

שלדן ס. קולינס

באולם הגדול המוקדש ליצירותיו של רלסטון קרופורד, התצלומים המובנים בקפידה בשחור־לבן שצילם במשך חלק ניכר מהקריירה שלו משכנעים יותר מרבים מציוריו.
המיני־סקירה של הקריירה של קאלדר - 18 עבודות מ־1926 עד 1956 - כוללת את “הקרקס” הקטן והפופולרי, אבל הוא מוצג מפורק. אמני הקרקס הזעירים, מאלפי החיות ובעלי החיים עצמם, כולם דמויי צעצועים, מוצגים אחד אחד על שורה של מדפים, וקל יותר לבחון אותם. הגישה החזותית הזאת מפחיתה מהמתיקות ומבליטה את כושר ההמצאה הפיסולי הפרוע של האמן. מוצג שם גם “בקבוק עץ עם שערות”, פסל עליז של קאלדר מ־1943, אחד הפסלים ההומוריסטיים ביותר שנוצרו אי פעם.

אדוארד הופר מיוצג בתשע יצירות ובהן “השכם בבוקר יום ראשון” הידוע. לצדו יצירות מוכרות פחות, בהן מראה משיי של ביסטרו פאריסאי תחת כיפת השמים ‏(1909‏), כמה בתים רעועים מהרובע האיטלקי בגלוסטר שבמסצ’וסטס ‏(1912‏) וחווה צרובת שמש ליד קייפ קוד ‏(1930־1933‏). זו מצוירת בישירות כה רבה עד שהיה אפשר לחשוב שזהו ציור טוב מהרגיל של הצייר הריאליסטי אנדרו וייאת.

ציוריו של הופר חולקים את האולם עם ארבעה אקוורלים מאת צ’רלס ברצ’פילד, וכך נוצר עימות בוטה בין המציאותיות של הופר לבין תיאורי הטבע המוגזמים והדמיוניים של ברצ’פילד, והעיסוק הכפייתי המנוגד של האמנים האלה באור מוצג בהבלטה. לא נכון לכנות את הופר ריאליסט גמור, אבל הוא בוודאי לא מוזר או מרחיק ראות כברצ’פילד.

לינץ’ עשוי גרפיט

ג'רי ל. תומפסון

בטקסט שעל הקיר בפתח התערוכה, האסקל מחלקת את האמנים המוצגים בה לריאליסטים ולמודרניסטים; הקבוצה השנייה כוללת את אלה שנטו למופשט יחסי בהתייחסותם לסביבתם. אבל ההבחנה הזאת אינה מוצלחת במיוחד משום שכולם התכוונו ליצור אמנות מודרנית מסוג כלשהו.

פול קדמוס, למשל, אולי עבד בסגנון ריאליסטי מזוקק ששורשיו נטועים ברנסנס, ואף השתמש בטמפרת ביצים, מדיום ישן עוד יותר; אבל הוא עסק בנושאים עכשוויים טעונים, בייחוד סוגיות מיניות, הטרוסקסואליות והומוסקסואליות כאחד, כפי שאפשר לראות ב”האמבט” מ־1951, ציור לוח קטן ומיוחד שבו שני גברים צעירים ושריריים מבצעים את טקסי רחצת הבוקר או הערב. הוא גם תקף עוולות על רקע גזעני, כמו במערבולת הבארוקית אך המחרידה של קורבן שחור ואספסוף לבן הממלאת את “אל הלינץ’!”, רישום גרפיט מ־1935.

בוויטני, ציוריו ורישומיו של קדמוס מוצגים בין “סדרת המלחמה” של לורנס, 14 ציורים קטנים המתארים את חוויותיהם של חיילים שחורים ולבנים במלחמת העולם השנייה, לבין מבחר נאה מהפסלים והרישומים המסוגננים של נדלמן, המבוססים על מקורות השראה רבים ומגוונים, מפסלים הלניסטיים ועד אמנות עממית. מזעזע לראות שלורנס מסוגנן לא פחות מנדלמן - מסוגנן עד כדי כך שהזרועות המושטות והראשים המורכנים של דמויותיו מזכירים את המחוות עזות המבע המאפיינות את עבודות הכוריאוגרפיה של מרתה גרהם. למבקרים בתערוכה מצפות עוד תובנות, מפתיעות לא פחות.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו