בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם מספיק להיות עשיר כדי שדיוקן שלך יוצג במוזיאון תל אביב?

דיוקן הגלריסט רוני פורר, שצייר דוד ניפו, הוא עדות חזותית בוטה לפעולתם של מנגנוני כוח, דריסת רגל גסה של המגזר העסקי הפרטי המאדיר את שמו באובססיביות בתוך המרחב הציבורי

128תגובות

ב-2011 צייר דוד ניפו דיוקן של הגלריסט שעמו הוא עובד, רוני פורר. הדיוקן הושאל לאגף האולד-מאסטרס במוזיאון תל אביב ביוזמת אוצר התחום, דורון לוריא. במקביל הפיק פורר ספר אמן לכבוד הציור, "סיפורו של דיוקן" שמו. אורי דסאו כתב בו מסה פרשנית קצרה תחת הכותרת "דיוקן רונלד פורר: שמונה מבטים".

לכאורה אירוע מצוין: ציור עשוי לעילא, שחריגותו בנוף המקומי זוהתה בזמן אמת, שהופק בעבורו קטלוג נדיב עם טקסט פרשני מפורט. ממש תחושה של עשיית צדק, המופיע מיד.

זהו גם סיפור רב-שלבי בעל יסוד ציני כה משונה עד שקשה לא להיות מרותקים אליו. יש בו מלאכת תצרף של ארבעה שחברו יחד לצורך פיאור שמו והדרו של פורר, קצתם בונים לו מוניטין, קצתם מתארים את זה הקיים משכבר. ארבעתם מגויסים למטרה כמכורים, לא דופקים חשבון. כל אחד ביצע מהלך עצמאי לכאורה ומנותק ממשנהו והם מתארים, כל אחד בדרכו ולשיטתו, את נסיבות ציור הדיוקן והעברתו למוזיאון כאירועים מגנטיים, כתנופה ספונטנית הלופתת בקסמיה הכריזמטיים המובהקים, כאיכות מפילה בשבי.

מדוע בעצם צייר ניפו את דיוקן הגלריסט שלו ועוד בנוסח כה מופרז, ניצב בעמידה טווסית כמצביא עייף עם שוך קרבות עלומים, ובהבעה מלומדת-מסוגרת של הוגה דעות או חוקר טבע? מדוע ניצת דורון לוריא כזיקוק למראה הדיוקן וזירז אותו למוזיאון, תוך חתירה עליזה תחת כובד המשקל ההיסטורי המחייב את הכותרת "אולד-מאסטרס"? ומדוע שכח אורי דסאו שב 2012 כבר פחות נהוג לצייר ציור חצרני שכזה את בעלי ההון, ועוד כאלה המוצאים דרכם דרך פלא לחלל הציבורי?

הציור הוא במידה רבה סיפורה של ראייה פריבילגית, דיוקנה של מודעות עצמית לפעולת הראייה. "חפץ המעיד על התמסרותו של פורר עצמו למבט של הצופה", כותב עליו דסאו. במקום משקפי מולטיפוקל, גם במובנם המטפורי, הזכוכית המגדלת המשתלשלת על חזהו החשוף של פורר כמו היה עובד קפדן בשירות הבולאי, בלש ארכאי או חוקר רמשים, מתפקדת כאמבלמה קורצת לצופה. עין אחת רואה, אחת עיוורת (שאלה קטנונית מתבקשת: איזו אמנות עכשווית מצריכה שימוש בזכוכית מגדלת?).

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והסיפורים ישירות אליכם

"טקס הנראות" של "תיאטרון האני" מכנה לאה דובב את מסורת דיוקנאות השררה בספרה המופתי "אמנות בשדות הכוח, היסטוריה קטנה של ציות ומרד". במסגרתו היא מתארת משטר ייצוג של הסדר החברתי שטיפח תרבות-עין מובהקת וקיצונית, "בעלת ערנות גבוהה למצבים של היות רואה והיות נראה, של היות מביט והיות מובט. הפיקוח על מצבים אלה, וכן התזמון והמינון שלהם, מילאו תפקיד מרכזי".

התפקיד הוא כמובן פוליטי ¬ תוצרי תרבות-העין אישרו את לגיטימיות שלטון היחיד מכוח סימולו את ערכי התרבות החילונית, הכוללת תדיר "חומרים יקרים וטכניקות עבודה משוכללות".

מה מאשר הדיוקן הנוכחי, איזו לגיטימציה הוא מארגן ובעבור מי? ערכו של מי הושבח כאן? של מי לא.

כי הוא רצה

כשהוא נתלה בהצהרה של ניפו, שביקש "לא לצייר את פורר אלא להיות פורר", מדלג דסאו בקלילות מעל מכשלת "המשמעויות שהציור מעלה על הקשר בין אמן לגלריסט שלו", יחסי העברה הוא קורא להם, וטוען שאין זה מופרך להתבונן בציור כבדיוקן עצמי. מכאן קצרה הדרך להשוואה עם הדיוקן העצמי של אלברכט דירר בצווארון פרווה מ -1500. כך הוחטאה מלכתחילה פרשנות הציור כשייך למסורת של דיוקנאות האדון, הריבון, והתאפשר גיוס "הפנים" של עמנואל לוינס בלי שיח האחריות שלו.

"בדיוקן שלפנינו", כותב דסאו, "פורר נעשה הזולת האולטימטיבי". הוא מזכיר בחטף את הנסיבות הרווחות של דיוקנאות כאלה (הזמנה מטעם ובתשלום, עריכה ובימוי חד צדדיים או בתנאי כניעה, ובכל מקרה ¬ ייצור מתוך הכרח הצייתנות לכללים, לעתים תוך חתירה תחתיהם). הוא מעלה את שמעם מתוקף תמיהה אינטלקטואלית, כאופציה שאין לרדת לחקרה, כשאלה פתוחה הנזרית לרוח, תהייה המחמיאה לתוהה.

מתוקף אי-האבחנות המקדמיות האלה בין האמן לגלריסט, כתיבתו מתפקדת בעצם כממיסת עוקצים, כמייפת כוח. כך הוא מבטל בחטף את מה שברור לעין ¬ אנו ניצבים מול עדות חזותית בוטה לפעולתם של מנגנוני כוח, לנוכח שרשור כמו ספונטני של עוצמתם מורחבת עד לתוך הציור עצמו, לתכניו, לקומפוזיציה, לתאורה, לבחירה ב"שמן על בד" המסורתית, המייפה את "הרשות הנתונה" הציורית מצדו של סובייקט ריבוני, האמן.

זה מצדו חד חידות מתוך עולמו המסוגר (מעשה האמנות הוא "תחליף לתקשורת ישירה, עקיפה של מגבלות הדיבור" מצוטט ניפו בספר) ומקשה על הפרשן, שאצה דרכו לטהר את מופעי השררה הגסים ביותר, להפוך את הוולגרי לדיאלקטי.

מול התהייה של דסאו, משנשאל ניפו עצמו בפשטות למה צייר את דיוקן פורר, ענה: "כי הוא רצה". הוא מתאר את המהלך כיוזמה של הגלריסט שהוא, לאחר הפצרות, נענה לה, ציור שאינו "עבודה מוזמנת" במובן הכספי אלא כזה שהוענק במתנה ליוזם.

דסאו, כותב רב כישרון, מתאר את הדיוקן במונחים ארוטיים-אופנתיים. "פורר לבוש סוודר אנגורה בצבע חציל עם פס ורוד-אפור שמחשופו מגלה חזה חשוף", הוא מתאר. "כל אחד מכפתורי הסוודר עשוי מחומר אחר בצבע שונה: פנינה, שני, נחושת. זכוכית מגדלת עגולה, תלויה על שרשרת, שמוטה על שריריו הנפוחים של החזה החלק, ה'מעוצב' היטב אך בה בעת נראה חשוף ופגיע"; "את התלבושת משלימים מכנסי ציידים מזמש בצבע חום צהבהב".

אף על פי שהוא מזהה כל אחד מהאביזרים המצוירים כאטריבוטים סימבוליים ומוסכמים של ייצוג השררה, הוא מונה אותם מבלי לנסח את התבנית תאבת האדנות שהם מארגנים. למשל, את המונוגרמה בפינה השמאלית העליונה של הציור ¬ סמלה של גולקונדה שהיא גם הגלריה בבעלות פורר וגם נסיכות בהודו, "מקומם של מכרות היהלומים הראשונים והחשובים בתבל" כלשונו ¬ הוא מתאר כ"מאזכר לוגואים מפורסמים אחרים המוכרים מתולדות האמנות, של בתי מלוכה או שושלות אצולה"; אך אין הוא תוהה מדוע נזקק גלריסט שנות האלפיים למונוגרמה מלוכנית כזו. ומדוע כולל אותה ניפו בציור.

באופן כללי הוא טוען שהופעתו של פורר נטענת ב"היבטים מיתולוגיים התלושים מזמן ומקום ממשיים" ומעבה היטב את התלישות הזאת, על אפקטי הנצחיות שלה. עוד הוא מאזכר את "תמונתו של דוריאן גריי" וכותב: "אנחנו עדים למתח בין הסימן 'רונלד פורר' המופיע באותיות לטיניות בפינה השמאלית העליונה של הציור, לבין האדם העונה לשם רונלד פורר".

כדורים לציורים

וכמובן ¬ המעיל. "הגברת אסתר הוכולי הזמינה עבורי את המעיל כאות תודה על דבר מה אישי שעשיתי עבורה", כותב פורר בפתח הקטלוג.

"היום שבו הגיע פורר לסטודיו של ניפו כדי לדגמן לפניו היה גשום מאוד, באופן יוצא דופן באותה שנה שחונה", מספר על המעיל דסאו, הערני מבחינה אקלימית. לוריא משווה אותו, בין השאר, לדיוקן ג'ים מוריסון ואומר עליו: "זהו גבר עם מעיל פרווה אנכרוניסטי, אולי כמו של דירר או של מאפיוזו או כמו גנרלים שמצטלמים עם המעיל בתנוחת לסת וצוואר של עשיתי את זה, ניצחתי".

הקטלוג משופע ליקוקים הדדיים, מפגן טקסטואלי של חנופה. דסאו מתאר את פורר כ"גלריסט מוביל בשדה האמנות הישראלית" ואילו פורר מודה לדסאו על "מאמרו המבריק". בנוסף לכך הוא כותב בפתח הדבר: "כשהזמנתי את האוצרת ורדה שטיינלאוף ממוזיאון תל אביב לביקור נימוסין בגלריה כאות הוקרה על עבודתה הנפלאה באצירת תערוכתו של ערן רשף במוזיאון, לא שיערתי שתספר על הדיוקן שראתה לד"ר דורון לוריא ¬ ושזה, בתורו, ימהר לגלריה כדי לראותו. ואיש לא פילל שלוריא יעבור חוויה חזקה כל כך לנוכח הדיוקן ויבקשו לתצוגת הקבע". מוטב לא להרע לתמימים, הם אינם יודעים מדוע.

לוריא מצדו מצוטט אצל דסאו: "כשראיתי לראשונה את הדיוקן (ואני מאמין באותנטיות של תחושות ראשוניות), עיני נישאו לווריד המאיים להתפוצץ ברקתו הימנית של פורר וחשבתי להוציא מכיסי כדור להורדת לחץ דם ולתת לו אותו. רק אז נזכרתי שזו בכלל תמונה ולא האיש עצמו. במלים אחרות: לרגע חוויתי בלבול של 'חילופי זהויות' בין הציור לבין האיש המצויר. בשלב זה הבנתי שהדיוקן פשוט כבש אותי". כמה אנושית ההתאהבות של לוריא מוכה הברק. מי יעז לדרוש שיקול דעת ציבורי מגחמן המציע כדורים לציורים.

יש כאן, כמובן, שערורייה זוטא, המתוארת על ידי עושיה במונחים של הליך פלאי, כאלכימיה שחברה לספונטניות, רגישות ואקראי, מסתורין, התמזלות וזולתנות מועצמת, שיצרו בצוותא דיוקן אותנטי פנומנלי. המעשה כל כך לא במקומו, מניעיו ויצריו חשופים באופן כה גולמי, שהוא מרתק. כל המהלכים שננקטו בעניינו ¬ מצד לוריא, פורר ובעיקר דסאו, הנוהג כעט להשכיר המחליק את דרכו של האלפיון למוזיאון ¬ חוטאים למה שעשוי היה להיות קריקטורה פוליטית מבריקה, מעמעמים אותה, מציגים אותה כעניין הגון ואף גבוה, לא דריסת רגל גסה של המגזר העסקי הפרטי המאדיר את שמו באובססיביות בתוך המרחב הציבורי. נותרנו עם דיוקן יוצא דופן, שמן על בד מוצמד לעץ, המוצג במוזיאון תל אביב כשלצדו הכיתוב "באדיבות נאמנות גולקונדה, ליכטנשטיין".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו