בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התאבנות פוטוגנית: תערוכת צילום בברלין מימי גרמניה הקומוניסטית

שני דורות בולטים בתערוכת הצילום "החברה המוגפת", ודווקא העבודות המוקדמות והמקצועניות, שהמשטר המזרח-גרמני נוכח בהן משני צדי העדשה, מרתקות יותר מאלה של הצעירים שפנו מערבה

2תגובות

התערוכה "החברה המוגפת" ("The Shuttered Society") מבוססת על אוסף הצילום הענק של מוזיאון "הגלריה הברלינאית" (ברלינישה גלרי) בברלין, ומגוללת את סיפורם של צלמים מזרח-גרמניים החל מהעידן של אחרי המלחמה ועד נפילת החומה. האוצרים אולריך דומרוס, אוּוה ורנקה, טי-או אימיש וגבריאלה מושטר, התהלכו בגדולות - ארבעה עשורים ו-34 אמנים, בחלוקה לשלושה נושאי משנה: "ריאליזם, מעורבות, ביקורת";
"מונטאז', אקספרימנט וצורה"; ו"מדיום, סובייקט ורפלקציה".

מה שנראה בתחילה כמקשה אחת - מפעל צילום המחויב לריאליזם סוציאליסטי - מתברר כלקסיקון עשיר של סגנונות ואמצעי הבעה. זהו פרק היסטורי של קבוצת אמנים שכלל לא היו קבוצה. חלקם התפרנסו במגזין הממשלתי "Fotographie" שיצא לאור בין השנים 1947 - 1991 או הציגו בגלריות של אגודות אמנים שמימנו את תצלומיהם; אחרים נחשבו ביקורתיים מדי ועבדו מחוץ לשדה האמנות, יצרו למגירה. קצתם הושפעו עמוקות מתערוכת "משפחת האדם" המיתולוגית מ-1955 (שעוד הספיקו לראות במו עיניהם בטרם נבנתה החומה) ומרוברט פרנק. "קרטיה-ברסון היה סוג של אל", אומר האמן מתיאס הוך, שתיעד בצילומיו את הקומפוזיציות והאסתטיקות של אריחי הקרמיקה ברכבת התחתית, שלא ידוע מי הכריע אי פעם בעניינן.

בשנות ה-60 וה-70 הם הפכו למבודדים, מנותקים מהשפעות העולם החיצוני וזה מזה. באין סצינה פעילה ודיסקורסיבית, רובם ניזונו באופן אקראי משמועות, עצות, צילומים שנחשפו אליהם באופן מחתרתי, ידע כללי על הולדת הצילום ועל קלסיקונים אמריקאיים משנות ה-30, מתעדי האדם העובד.

באדיבות מוזיאון ברלינישה גלרי

המלה "השפעה" עצמה היא בהקשר הזה בעלת עוצמה מכרעת. כל מי שליקט משהו להישען עליו - נשען במלוא הכובד הרגשי והמקצועי, כעל אוטוריטה שתסדיר עבורו את היחסים בין עולמו הפנימי לבין החוץ. כך, כמה מהתצלומים הם תוצאה של מחקר מעמיק, כמעט זני, באגף או אספקט כלשהו של הצילום, וכמה אחרים הם חיקויים מוזרים של סגנונות. דווקא בגלל הבדלנות מצטיירת בתערוכה תמונה מרתקת של המדיום עצמו: תיעוד והשיקוף מובילים, מסתבר, כל אדם הנתון תחת דיכוי למסקנות דומות - לתשוקה לתעד מציאות פוליטית באופן חתרני, שיאפשר לצופה, גם אם מדומיין בלבד, לקרוא אותו בין השורות; לחתירה אחר אינדיבידואליות שכאן איננה מובנת מאליה, להתנסחות ייחודית.

אלה מתבטאים למשל בבוטות ובמפורשות של הצגת הגוף (כמו בסדרת התצלומים שיצר גונדולה שולצה אלדוֹוי, של אנשים עירומים בביתם, ללא הבדל גיל, נטיה ומין), ובצילומי אורבניות ריקה נוסח אולריך ווסט, שברלין שלו חפה מאדם, בנויה כולה, וצמחייה מופיעה רק בשולי הפריים או במרחק.

מרשימים במיוחד צילומיה של אורסולה ארנולד שבמרכזם הריק המת. באמצע שנות ה-60 היא פוטרה מעבודתה כצלמת עיתונות בשל מה שנראה כיום כצייתנות-יתר לאינדוקטרינציה ה"ריאליסטית". צילומיה היו אפורים וקודרים מדי ושידרו מורבידיות. בעיר הרדומה וחסרת הנשמה שלה צועדים האנשים כזומבים אדישים ומנותקים, כחותרים באפרוריות מעופשת.

העמדת היחיד המגומד והמאופס מול אדריכלות המבנים קיימת גם בסדרה "A Day in East Berlin" של קורט בוכוולד מ-1986 . מצולם בה שוב ושוב אדם במעיל פתוח כשהוא ניצב קרוב מדי למצלמה, כך שהוא מסתיר ככתם מצנזר את כל ההתרחשות האורבנית, משאיר בשוליו מעט בתי מגורים אפרוריים ועוברי אורח. מלבד כיסוי האתרים, עצם הפרהסיה של הפעולה הספונטנית, התהליכית, לא היתה מובנת מאליה. העיסוק במדיום עצמו כולל בין השאר את סוגיות הראייה והעיוורון, הצילום המטופל, המונטאז' והקולאז' כמייצגי מציאות קרועה ומפולשת; או צילומים אלבומיים, ליריים, המסגירים רצון עז לאינטימיות.

אדם אבוד במבנים

באדיבות עיזבון אורסולה ארנולד

כך נפרש בתערוכה גם אינוונטר מרהיב של טכניקות, טקטיקות ואסטרטגיות צילומיות, של תפישות עולם, זוויות ראייה, הבנות והבניות אמנותיות, פילוסופיות וכמובן טכנולוגיות. האדם, המצלמה והמשטר ארוגים זה בזה. בתוך כך מספרת התערוכה סיפור מרתק על מאבק בין דורי: הוויכוח העז בין דור הצלמים של שנות ה-50 (דור המדינה, אם תרצו) לבין צלמי שנות ה-80 הפוסט והנון-סוציאליסטים בשאלות כמו תפקיד הצילום ודרך השימוש בו, מהי המציאות הראויה לייצוג, אמצעי שיעתוק והפצה - ויכוח המגלם את כלל הוויכוח על הנאמנות האידאולוגית.

עד 1989, הושלמה הפניית העורף לאמנות החברתית. המתח המתמיד בין עוינות כלפי המפלגה להתלהבות מהמדיום ניכר ברוב עבודותיהם של בני הדור הצעיר, טוענת האוצרת גבריאלה מושטר במאמרה בקטלוג. זה היה קונפליקט כפול - גם מול המדיניות הרשמית וגם מול קודמיהם, מקצתם צלמים נערצים (כגון אוולין ריכטר וארנו פישר) ומקצתם קולגות שהפכו למתחרים ואף יריבים.

הצעירים המעודכנים, שבחלו במשטר, מאסו במקביל בצילום כמדיום מייצג ומשקף מציאות. ההתכנסות לעולם פרטי והסירוב לדוקומנטריות נתפשו אצלם כאי-כניעה לציווי, כחופש. עבור קודמיהם, שבראו יקומים ויזואליים שנשענים על המתח שבין היחיד לחברה, על המציאות והתעמולה, המלחמה הקרה והיומיום, נראו הצעירים כשרלטנים בעלי טכניקה זולה. ואפשר להבין למה. לעומת השכלתם של הוותיקים, רק חמישה מהצעירים הם בוגרי האקדמיה בלייפציג, בית הספר היחיד לצילום בגרמניה המזרחית, והשאר הם אוטודידקטים.

"האקדמיה לאמנות בדיסלדורף" - (שעם בוגריה נמנו בויס, הילה וברנרד בכר, גרהרד ריכטר, תומס רוף, אנדריאס גורסקי) - "היתה יעד החלומות של אמנות הזמן", כותבת מוסטר, "אבל היא היתה מחוץ להישג ידם". הם יצרו, אם כך, בקווים מקבילים שמעולם לא נפגשו עם האמנים שלעיל, לא המשיכו את מסורת קודמיהם וחלקם גם לא פעלו כצלמים באופן בלעדי.

לוץ דמבק למשל, לא קיבל את אישור אולפני הקולנוע המולאמים לסרטיו, ונאלץ להפוך אותם ב-1982 למיצב מולטימדיה אקספרימנטלי, "קונספט הרקולס" המורכב מצילומי הפסלים של ארנו ברקר, צילומי משפחה ושאר דיוקנאות. קלאוס אלה יצר צילום מודפס על קנבס שטופל בהדבקות והתזות חול. התוצאה היא נוף נפש עכור היכול להיתפש גם כתגובה לזיהום הסביבתי בלייפציג, אזור מגוריו. מיכה ברנדל, בעל רקע בתיאטרון ועיצוב במה, שעסק בפעולות ומיצגים במרחב הציבורי, התמקד בפעולות הקשורות לסיבולת גופנית ולהחצנת סבל וגועל. במיצג "Pleasureguard" הוא טמן את ראשו בחול, שפך עליו מים, וניסה להחזיק מעמד במשך ייבוש הבוץ שנוצר. הצילום שימש אותו כתיעוד הפעולה.

באופן לא צפוי, דווקא הצילומים המוקדמים של חברה ממושטרת ומצונזרת, בחלקה הראשון של התערוכה, מעניינים יותר מהמאוחרים, אלה הכמהים למערביות ליברלית. משום שהנוכחות הסמויה של המשטר קיימת משני צדי העדשה, הם מציעים אפשרויות פיענוח מורכבות יותר. ברובם דומיננטית תחושה של ביקורתיות דיאלקטית שאינה מובנת עד הסוף. לא תמיד ברור אם מראות הפרולטריון הלחוץ, התקוע בלימבו, באקס-טריטוריה, נוצרו מתוך כעס פוליטי או כתיעוד נאמן של העולם החדש.

SLUB / Deutsche Fotothek Dresde

למשל, תצלומי ריכרד פטר וקארל הינץ מאי הפותחים את התערוכה הם דיוקנאות של "נשות ההריסות" הבונות את דרזדן מחדש, לבנה אחרי לבנה. הן מישירות מבט למצלמה בין ההריסות. בתצלומי הנשים משנות ה-70 של אוולין ריכטר נראות נשים בכל הגילים, כולן עובדות, על פניהן הבעות מתח, חרדה ודאגה או הרהור נוגה. עיניהן מושפלות או קרועות ובוהות, הן לבדן, אבודות בחללי ייצור, שותקות באתרי רעש. "התחושה הכללית היתה של חוסר חיים, שהזמן עמד מלכת", מספר ארסמוס שרוטר, "וזו היתה סטגנציה פוטוגנית. הסיבה שרובנו צילמנו בשחור לבן היתה פשוטה ¬ הפילמים היו יקרים ובאיכות גרועה".

ינס רוטצ'ה תיעל את הקושי לצלם למעין היפר ריאליזם המתריס כלפי החגיגיות הממוסדת באירועים רשמיים, שהושג באמצעות צבעוניות סכרינית ותאורה מופרזת ומשטיחה. בצילום חג באיצטדיון הנוער העולמי, נראים בגדי הלייקרה הכחולים כחליפות חלל ממש.

ככל שמתקדמים בזמן, לעבר דור הצלמים החדש שפעל בתקופה של פתיחות יחסית למערב, מתחלף מופע האנחנו במופע האני. הצילומים הופכים למלודרמטיים יותר, פסיכולוגיסטיים, מושפעי תיאטרון ומיצג וכאלה העוסקים בהרחבת גבולות והגדרות המדיום, בבכורת העצמי האקספרסיבי הרואה ומביע. אלא שהאופן בו מנוסחת זעקתו של יחיד בעל עולם פנימי בוער במציאות מאורגנת יתר על המידה, אמצעי "פריעת הסדר" הסימבוליים - אלה חסרים את האיפוק המהוסה, את הדיאלקטיות של קודמיהם, וגם את המקצועיות. רובם מתקבלים כעת כגרסאות מגושמות, מאוחרות ופחות מוצלחות של מה שנעשה בעולם המערבי בתחום.

מלבד הנוסטלגיה שהתערוכה מעוררת, ומעבר למפגש עם כמה צלמים מעולים, היא מצליחה לפרוש גרסה של מודרניות שאינה מערבית-ליברלית. זו מודרניות שלמרות שעסקה באוטופיית השוויון האוניברסלי, מתקבלת כעת כהיסטוריה פריפריאלית מצומצמת ואקזוטית, כאי. התערוכה, לכן, משכנעת בהיבט נוסף - היא מוכיחה את היחס הישיר בין כל פריים ופריים לבין המשטר, הן מבחינת חופש הביטוי במובנו המושגי והן מבחינת זמינות הפילמים והמעבדות, אמצעי ההפצה והבנת חשיבותם של ארכיונים. השיעור על הקשר העמוק, הבלתי ניתן להכחשה, בין פריימים לבין המשטר, עדיין לא הסתיים.

:"החברה המוגפת - אמנות הצילום במזרח-גרמניה בשנים 1989-1949",
ברלינישה גלרי, ברלין. עד 28.1



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו