האם השפע בספרי אמן ובקטלוגים טוב לאמנות? - אמנות - הארץ

האם השפע בספרי אמן ובקטלוגים טוב לאמנות?

מאז הימים שבהם כרכו יחדיו ארבעה דפים ועד מהדורות מהודרות ומעוצבות - התמורות הטכנולוגיות והכלכליות הביאו לפריחה גדולה בתחום ספרי האמן והקטלוגים. האם השפע הזה טוב לאמנות?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלי ערמון אזולאי

“הגיעה העת להכריז: יש, סוף־כל־סוף, מדף ספרים ראוי לאמנות הישראלית”, כך הצהיר ב–2006 ההיסטוריון והאוצר ד”ר גדעון עפרת בפתח אחת מרשימותיו. מאז חלפו עוד כמה שנים, ולמדף הספרים הזה הצטרפו עוד קטלוגים וספרי אמן רבים ומגוונים.

השינויים הטכנולוגיים והכלכליים וטישטוש הגבולות בין ספר אמן לקטלוג, מעוררים הרבה שאלות לגבי התחום הזה, ולגבי השפעתו על עולם האמנות. נשאלת השאלה, אלו קטלוגים שרדו את מבחן הזמן, מהם הטקסטים המכוננים שפורסמו בקטלוגים, ומי הם האנשים או המוסדות הבולטים בתחום?

“במנגנונים ההיררכיים של עולם האמנות קטלוג הוא פשוט משהו שצריך לעשות, כדי לעשות, כדי לראות את עצמך על כרומו ‏(או עדיף על מט איכותי ויקר שכמו כרומו משמר את עומק הצבע אבל בלי חלילה להיראות זול‏)”, כתב המעצב מושון זר אביב בבלוג שלו “אנטייטלד” לפני כמה חודשים, “אין חשיבה על מודל עסקי שישיב לאמן את הוצאותיו, אין חשיבה אסטרטגית עמוקה על אימפקט לטווח ארוך, אין מחקר של קהלי יעד, של שינוי תרבותי, אין הפעלה שיטתית של אפיקי ומנגנוני הפצה, אין אפשרות ללמוד מסיפורי הצלחה ולשחזר אותם וכמעט אף פעם אין הוצאה מחודשת”.

4 מתוך 4 |
מתוך "ספר הפעילויות, המושגים והאובייקטים 1970-2000", ספר אמן של פנחס כהן גן, 2012
1 מתוך 4 |
מתוך "ארדון", 1963
2 מתוך 4 |
מתוך קטלוג תערוכה של ואן גוך שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, 1963

זר אביב צודק וטועה גם יחד. ישנה קלות ראש מסוימת בהוצאת קטלוג. בשפע הקטלוגים שיוצאים כיום מעטים מצליחים לבלוט ולהשפיע, להיהפך למכוננים. הוא גם צודק באומרו שאין שיח או מחקר על התופעה. יש רק מעט טקסטים העוסקים בנושא, בהם: “הקטלוג לכשעצמו”, מאמר של יונה פישר בקטלוג תערוכתו של המעצב מיכאל גורדון במוזיאון ת”א ‏(2003, באוצרות משותפת של פישר ומשה ניניו‏); וכן בטקסט של גדעון עפרת מתוך ספר המאמרים “וושינגטון חוצה את הנהר” ‏(הוצאת הספרייה הציונית, 2008‏).

מצד שני ראוי לעמוד על התפתחות התחום מאז הימים שבהם הופקו קטלוגים דלים ביותר, אשר קשה ללמוד מהם דבר וחצי דבר על התערוכה שליוו, על האמן, העבודות המוצגות, הגישה האוצרותית וכו’.

“כשהתחלתי לעצב ספרים וקטלוגים באמצע שנות ה–80, השוק היה מאוד מצומצם”, נזכר גורדון. “הפרסומים רובם נעשו במחלקות הפרסום של שני המוזיאונים הגדולים, וכן על ידי כמה מעצבים עצמאיים שעסקו בעיצוב קטלוגים בנוסף לעיסוקם העיקרי בשוק, פרסום, תדמיות לחברות מסחריות, כרזות וכדומה. כנראה הייתי הראשון שהחל לעסוק כעצמאי אך ורק בתחום של האמנות העכשווית. רבים שאלו אותי אם ‘נפלתי על הראש’ והאם יש עבודה, האם אוכל להתקיים. חשבתי שכאשר יהיו עוד מעצבים שיידעו לעשות, ייווצר השוק, וזה התברר כנכון”.

הקטלוג העברי נולד מעט אחרי תקומת המוזיאונים: בית הנכות הלאומי בצלאל בירושלים ‏(לימים מוזיאון ישראל‏) הוקם ב–1925 ואילו מוזיאון ת”א ב–1932, תחילה בבית דיזינגוף. הקטלוגים בשנים אלה היו מיניאטוריים ‏(10x15 ס”מ‏), מנו ארבעה דפים ורשימה קטלוגית בלבד. אף בלי דימוי אחד. במאמרו מציין עפרת את ראובן רובין שהצליח ב–1932–1933 להשיג מימון נוסף ולהוסיף גם שני תצלומים בשחור־לבן. “אך שום מבוא, שום היסטוריה”, הוא מציין.

ב–1927 יצא לרובין קטלוג, מתקדם לשעתו, לתערוכתו במגדל דוד. הקטלוג היה עשוי נייר משי שקוף על מעטפת־הנייר הנושאת דיוקן עצמי בשחור לבן, וכלל מבוא בן שלושה עמודים של ביאליק, שני תצלומים בשחור־לבן ורשימה קטלוגית. “עד אמצע שנות ה–40 הקטלוג הארצ־ישראלי אינו אלא כמה גליונות של נייר עיתון, מקופלים ומחוברים במקרה הטוב בסיכה, ובהם רשימת מוצגים”, מסביר גדעון עפרת.

בשנות ה–50 ניכרת מגמת עיבוי. הקטלוג “חמישים שנות ציור צרפתי”, בהוצאת איגוד המוזיאונים בישראל מ–1953, אשר ליווה את התערוכה שנדדה ממוזיאון ת”א לבית הנכות, למשכן לאמנות בעין חרוד ולמוזיאון העירוני בחיפה, מציג כבר מידע נדיב יותר על האמנים המציגים, רשימת עבודות ורפרודוקציות של עבודות בשחור לבן. העיצוב דל לחלוטין והכריכה פשוטה.

עפרת מציין את התערוכה “צורה היום” שאצר יונה פישר בבית הנכות ב–1963, אשר לוותה בקטלוג שלדבריו הוא “בעל תפנית קטלוגית מעניינת”, ובו דברי ספרות, שירה, ציור, איור ומבואות קצרים. “ברור שהקטלוג ביקש להוות יחידה תרבותי לעצמה”, הוא אומר, “ולא רק מראה אסתטית מיניאטורית המשקפת את האוריגינל המונומנטלי”.

קטלוג יוצא דופן לשנים אלה הוא קטלוג רטרוספקטיבי של האמנית קטה אפרים מרכוס, שיצא בהוצאת מסדה ב–1960–1961. הספר לא ליווה אף תערוכה אך היווה רטרוספקטיבה לגוף עבודותיה של האמנית והופיע בפורמט גדול במיוחד ‏(54 עמודים!‏), מלבני ומאורך בעל כריכה קשה. דיוקנה העצמי המצויר של האמנית הודפס בצבע והודבק ידנית בכריכה הפנימית. הספר מהוקצע, יש לו עריכה גרפית ‏(בנו רותנברג ורות אורון‏), תצלומים רבים בשחור־לבן וצבע, דברי פתיחה מאת קרל שוורץ ופרקי חיים שנכתבו ע”י האמנית עצמה: “עתה מונח לפני הספר, המשקף חלק מיצירת חיי ואני שואלת את עצמי: כיצד יתבוננו בה, ביצירה זו, בני הדור הזה”, היא כותבת.

קטלוגים מעניינים נוספים משנות ה–60 הם קטלוגים לתערוכות הנודדות שהגיעו לישראל בזו אחר זו, של ואן גוך, פיקסו, רודן, פול קליי והנרי מור. הן הוצגו בביתן הלנה רובינשטיין ומשם נדדו לירושלים וחיפה. קטלוגים אלה מהווים עדות לרגע היסטורי שבו נעשה מאמץ כביר להביא ארצה תערוכות שכאלה. היום זה כמעט בלתי אפשרי.

את אחד המהפכים באמנות הקטלוגים תולה האוצר וחוקר התרבות החזותית גלעד מלצר במינויה של שרה בריטברג סמל לאוצרת במוזיאון ת”א בשנות ה–70. “זה משהו שעלה הרבה בשיחותינו, אחד הדברים שהיא עמדה עליו עם כניסתה הוא שתערוכות ילוו בקטלוגים. שרה היתה אוצרת טובה וידעה להתנסח מצוין”.

בין הקטלוגים החשובים של בריטברג אפשר לציין קטלוגים שליוו תערוכות יחיד של אמנים כמו אביבה אורי, מיכל נאמן, רפי לביא, אריה ארוך ועוד. לצד תערוכות קבוצתיות שחשיבותן עד היום היא בשל הקטלוגים שליוו אותן, בהן: אמן, חברה אמן” מ–1978, “רוח אחרת” ב–1981, וכמובן “דלות החומר” מ–1986, שהתזה במרכזו נהפכה לתזה מכוננת באמנות הישראלית. קטלוג נפלא נוסף באצירתה הוא של דליה אמוץ.

גבולות מטושטשים

לאחרונה יצאו לאור שני ספרים העוסקים ביצירתו של פנחס כהן גן, בעיצובו של מיכאל גורדון. האחד הוא קטלוג תערוכתו המקיפה של האמן במוזיאון ת”א, “אנצור דמעתי עם בוא גאולתי: עבודות 1970–2012”, והשני הוא ספר אמן חדש המקבץ יחד “פעילויות” של פנחס כהן גן מ–1970 ועד 2000 ושמו “ספר הפעילויות, המושגים והאובייקטים 1970–2000”.

הקטלוג, פרט לעיצובו המוקפד, אינו שונה בהרבה מקטלוגים מוכרים. הוא כולל תוכן עניינים, פתח דבר מאת האוצרת הראשית ומנכ”לית המוזיאון סוזן לנדאו, שני טקסטים מאת האוצרת גליה בר־אור, טקסט מאת הכותבת האורחת נעמי אביב, ומבחר מניפסטים מאת האמן. כהן גן, מעבר להיותו אמן פורה ביותר, הוא אחד מאמני הספר הבולטים ביותר. הן התערוכה והן הקטלוג מתייחסים גם להיבט זה.

“הגבולות היום מטושטשים, כמו בכל תחום”, אומר גורדון על ההבדל בין ספר האמן לקטלוג. “ספר האמן בהגדרתו הקלאסית הוא ספר שהאמן עושה בעצמו, הוא אינו נעזר במעצב. זוהי יצירה עצמאית במדיום הספר ובמסגרת כלליו המאפשרים ביטוי אחר מהאמצעים ‘הקלאסיים’ של האמנות. זאת כמובן בתנאי שהאמן מכיר היטב את המסורות של הספר. אשר לקטלוג, הרי שהקטלוג המודרני עשה דרך ארוכה מתפקידו כמוסר מידע בלבד לרשות המבקר בתערוכה, ואפשרויות הביטוי מגווונות. מכל מקום, בדרך כלל המעצב הוא זה שמייצר את הסינתזה של תוכני העבודה לכלל אמירה בקטלוג”.

עדנה מושנזון, אוצרת עצמאית כיום, אשר עבדה מאז אמצע שנות ה–70 ועד 2006 כאוצרת במוזיאון ת”א, מסכימה עם טענתו של גורדון. “יש בלבול גדול בין שני התחומים. אני מאמינה שזה קשור לשינויים בטכנולוגיה - בתחילת המאה ה–20 ספר אמן היה נעשה בטכניקה אורגינלית, במהדורה מוגבלת. העבודות היו נעשות על ידי הדפסי אבן או תחריטים, שמהם אי אפשר להדפיס יותר מדי היות והפלטות נשחקות. כמו כן הדגש על הטיפוגרפיה, הכריכה, הפך את הספר אמן לאובייקט אמנותי לכל דבר”.

מושנזון עצמה היתה שותפה להוצאת ספרי אמן לכמה אמנים במסגרת תפקידה. עם גרשוני, למשל, היא הוציאה ספר אמן הכולל 13 עבודות המתייחסות לשירי ביאליק בליווי טקסט של דן מירון. “זו היתה מהדורה מוגבלת”, היא אומרת, “כריכה מהודרת וטיפוגרפיה הזהה לשירי ביאליק בהוצאה המקורית שלהם. העבודות של גרשוני לא היו אילוסטרטיביות בכלל, וניתן היה לעמוד על המוטיבים וההקשרים שחזרו בעבודתו כמו סימני השאלה, הקריאה, הדמויות המכונפות ולראות כיצד כמעט וצמחו מספרי ביאליק”. ספר אמן נוסף שהוציאה לגרשוני עסק בשיר “קדיש” של אלן גינזברג בתרגומו של נתן זך.

מושנזון מציינת כמה מוסדות ואנשים שהם דמויות מפתח בהוצאת ספרי אמן: סדנת ההדפס הוותיקה בירושלים בניהולו של אריק קילמניק, סדנת הראל ביפו וסדנת התחריט ע”ש גוטסמן בקיבוץ כברי. “הם אלה ששומרים על המבנה והצורה המסורתית של ספרי האמן”, היא אומרת.

ספרי אמן מסוג אחר הם אלה שפירסמו יגאל תומרקין, בן דורו של כהן גן, ויצחק דנציגר המבוגר יותר. ספרי האמן האלה אינם מתאפיינים באיכויות אסתטיות או בערך כלכלי, אלא מהווים סיכום מסוים, שאינו היסטוריוני מלומד, לפעילות פוליטית־חברתית הנעשית במרחב הציבורי, הרחק מהגלריות ומוסדות האמנות.

ספרי האמן של דנציגר הם “שיקום מחצבת נשר” מ–1972, ו”מקום” משנת 1982 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ‏(שיצא לאחר מותו ב–1977‏), ולתומרקין יש איסנפור דוגמאות כאלה, בהן: “עצים אבנים ובדים ברוח”, שאמנם יצא בהוצאת מסדה, אך כולו פרי ידיו של האמן. דוגמה אחרת היא “ארץ הזית”, שיצא בסיוע גלריה נעמי גבעון שייצגה אותו אז, אך כולו מעשה ידיו, וכמובן “I תומרקין” בהוצאת מסדה שהוא הכלאה בין ספר אמן לספר אוטוביוגרפי.

בזמן אמת

“גרשוני גדול עלינו, זה מה שהתחוור לי במהלך הכתיבה. אי אפשר לאלף אותו אל תוך ספר אחד, אל תוך אולם במוזיאון”, כותבת שרה בריטברג־סמל בפתח הספר “גרשוני”, שליווה את תערוכתו הרטרוספקטיבית של האמן משה גרשוני שנערכה ב–2010 במוזיאון ת”א.

הספר, כמו התערוכה, הינו רחב היקף - יותר מ–450 עמודים בפורמט גדול של 28*22 ס”מ, בכריכה קשה. הוא יוצא דופן לא רק בשל המאפיינים החיצוניים כמו גודלו, עיצובו המדויק ‏(בידי מיכל סהר וקובי לוי, “הליגה”‏), איכות ההדפסה וריבוי הדימויים, אלא בשל היותו פרויקט חיים, של האמן אך גם של האוצרת.

גרשוני ובריטברג־סמל עבדו על הספר, ביחד ולחוד, יותר מעשר שנים. “כל טקסט שלי בספר כתוב ממרחק אחר ובמעורבות אחרת”, אומרת בריטברג־סמל; “ממואר, מחקר, סיפור היסטורי, שיחה, כל פעם השתנות שמחזיקה את החיות של הדבר”.

הספר היפה והנדיב הזה, אינו רק עדות קשיחה לתערוכה החשובה, אלא גם לגוף יצירתו של אחד האמנים הפוריים בישראל. הטקסטים שבריטברג־סמל כתבה לקטלוג מחולקים לארבעה פרקים ראשיים, בכל אחד מהם תת־פרקים שונים. “הטקסט בספר הזה הוא בין הטקסטים הכי מרגשים, שאני חושב שכל אמן ירצה שיכתבו עליו”, אומר הצלם ובעלי גלריה גורדון הוותיקה, אמון יריב.

קטלוג שונה בתכלית, שיצא לפני חודשים מעטים, הוא “אופקים רחבים: 120 שנות אמנות ישראלית מאוסף עפרת לאוסף לוין/עבודות נבחרות”. כמו רבים מספריו של עפרת, גם ספר זה אינו מוזמן ע”י מוסד אלא נעשה ביוזמתו ‏(לעתים גם בהוצאה עצמית‏), במקרה זה בסיוע קרן וינה־ירושלים לאמנות ישראלית.

בשונה מספריו הקודמים, המציגים מחקר של סוגיות והיבטים באמנות יהודית וישראלית או מקבצי מאמרים, ספר זה אישי יותר ויש בו מאפיינים קטלוגיים מסורתיים - כלומר קיטלוג, אינוונטר, במקרה זה חזותי ומילולי. הספר אינו מלווה תערוכה אלא מציג את אוספו של עפרת שהתגבש במשך יותר מ–40 שנה.

המבט האינרטוספקטיבי והצורך בתיעוד והנכחה של העבודות שנאספו התעורר לקראת פרידה מהאוסף. עפרת מכר את כל האוסף שלו לאספן צעיר, ישראלי לשעבר המתגורר בווינה, אשר “הנו בעל מחויבות עמוקה לתרבות הישראלית, שידאג לרווחתן ולהפרייתן”.

קטלוג מסוג אחר הוא “2012”, בהוצאת עצמית של גלריה גורדון. זהו הקטלוג הראשון שיצא מאז שהחלה גלריה גורדון 2 הקטנה לפעול ברחוב נתן החכם בת”א. אם קטלוגים אחרים של הגלריה הוותיקה שימשו ליווי לתערוכה מסוימת, הרי שהקטלוג הזה מנסה להצביע על רגע משמעותי בתולדות הגלריה, בזמן אמת.

ספר זה יוצא לאור בשלהי 2012, עוד בטרם מלאה שנה לגורדון 2, והוא מציג את אמני הגלריה החדשים ומעט מהפעילות שהתקיימה בגלריה בתקופה זו. “לכאורה הוצאת קטלוג בשלב זה מנוגדת לכל מה שאני מקווה לעשות”, כותב יריב בפתח הקטלוג, “לקיים מקום אשר יראה יותר מכפי שיכולות תערוכה כזאת או אחרת, ויאפשר מבט על עבודתם של האמנים שאנו מייצגים ועל הכוונות שלנו”.

בהמשך הטקסט הוא מסכם “אחרי כל אחד מהאמנים שעבודתם נכללת בספר זה, עקבתי במשך זמן ממושך לעתים כמה שנים. תחילה בקטלוגים, לאחר מכן בתערוכות בגלריות ובמוזיאונים ולבסוף גם בביקורי סטודיו. אני בוחר באמנים שבעבודתם אני שומע פעימה פנימית חזקה, החורגת מהפרטי. אני משתדל להציג עבודות בעלות כושר עמידה וכאשר אני מרגיש שמאוחרי העבודות עומד אדם שארצה לעבוד אתו זמן ממושך. זה לא צירוף נפוץ”.

צוהר למחשבות

יש כמובן עוד דוגמאות לקטלוגים, אך נדמה כי בעשורים האחרונים, לבטח ב–20 השנים האחרונות, תחום ספרי האמן נדחק ואילו תחום הקטלוגים זכה לתנופה כבירה. נדמה כי לכל אמן, צעיר או מבוגר, יוצא קטלוג, בין שהוא קשור לתערוכה בגלריה אלטרנטיבית, לתערוכה מוזיאלית, או משמש כמעין סיכום גוף עבודה.

לצד התופעה הזו יש לציין כי עדיין מתפרסמים ספרי אמן עכשווים הנאמנים בפורמט, בתוכן, או בכוונה להגדרה המסורתית של ספרי אמן, בהם: “השראה חוזרת לתיקונה” של הצייר והאמן פסח סלבוסקי ‏(בהוצאת בצלאל, 1989‏) אשר אמנם נטול דימויים אך מהווה צוהר לראשו ותהליכי מחשבותיו של האמן; “נאה דורש” של יעקב מישורי מ–2004 ‏(הוצאת ByArt Project‏); “המעבר בתעלות הדמע תקין” לנעה צדקה ‏(ושתי לרסלינג, 2009‏), הכולל תצלומים וטקסטים מאת האמנית שגם עיצבה את הספר; “השד המוזנח” ‏(בהוצאת אשדוד, 2011‏) של יונתן ויניצקי, המשחזר במדויק את הקטלוג של פאול קלי מ–1974 ושותל בתוכו רפרנטים חזותיים משלו ‏(על העיצוב חתומים מעצב הקטלוג המקורי וגילה קפלן ועומר זיו‏); קטלוג “אל־ליד” של האמן דור גז, שיצא במקביל לתערוכה בשם זה ב KW בברלין בעיצוב “הליגה”, ובו מובא לראשונה הארכיון הערבי־נוצרי שהוא בונה זה כמה שנים.

כמו כן, ישנם שני ספרי האמן של הצלם אורי גרשוני: המארז הכפול “יום ולילה” מ–2009, המציג גוף דיוקנאות המחולק לשתי יחידות, ו”השמש של אתמול” מ–2012, המאגד את מסעו של הצלם לביתו של טלבוט בכפר ללקוק שבדרום אנגליה כדי להתחקות אחר רגעיו הראשונים של הצילום ולמצוא בהם משמעות לעשייה הנוכחית שלו ‏(שניהם בעיצובה של גילה קפלן‏).

“כחוקר תרבות אני מברך שיש יותר, שיש הצפה”, אומר מלצר, “עדיף שפע מחוסר. קטלוג זה מה שנשאר. התערוכה לא נשארת. בעוד עשר שנים נדבר עליה דרך קטלוג. זה מה שנשאר לדורות הבאים ולמחקר. זה מה שישאיר חותם ועל כן הוא מחויב באחריות גדולה מתערוכה”.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ