בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמניות אמריקאיות בודקות את הקשר הנשי

גרבונים וסמרטוטי רצפה הם רק כמה מהחומרים המשמשים את האמניות המציגות בתערוכה "קשר נשי" במדינת ניו יורק

תגובות

החלל של גלריה טרנספורם בניו רושל שבניו יורק הוא דו-שימושי: זהו למעשה אולם תצוגה למערכות הריהוט של חברת טרנספורם ¬ ובה בעת גם גלריה לאמנות, המארחת ארבע תערוכות בשנה. חדרים מרוהטים לדוגמה מספקים כאן את הרקע ליצירות האמנות. פסל ניצב לצד מתלה מעילים, למשל. תצלומים מקשטים חדר רחצה אלגנטי. ציור תלוי בין המדפים בחדר ארונות. חלל הגלריה, שנפתחה ב 2009, מתפרש על כ 280 מטרים רבועים.

כרגע החלל מארח תערוכה המתמקדת בנושא ספציפי במגוון של גישות, ובכותרת ארוכה מאוד: "ג'רלדין היא חברה של מארי, שזה עתה הכירה את מרי-אן ורוזמרי, נדמה לי: קשר נשי ¬ אמנות מנקודות מבט נשיות".

התערוכה, שתינעל ב 2 בפברואר, מציגה כמעט 70 יצירות מאת ארבע אמניות. פסלי קרמיקה ומוזאיקה, מבני סיבים וחפצים מן הנמצא (found objects), זכוכית מנופחת, הדפסים דיגיטליים ועבודות וידיאו מוצגים על הקירות, על המדפים ועל הדלפקים, מקצתם אף משתלשלים מהתקרה.

קארה אוניל, אוצרת התערוכה, אומרת שהכותרת מתייחסת לאינטראקציות המובהקות שנשים מקיימות זו עם זו, עם סביבתן ועם אמנותן. "זה הקשר הנשי שלהן", היא אומרת, "הקשר שהן יוצרות זו עם זו באופן אישי וגם עם החומרים שלהן ועם הדברים שמרתקים אותן".

את מרי אן לומונקו מרתקים סמרטוטי רצפה. לומונקו, בת 69, יוצרת את עבודותיה מחפצים מן הנמצא בטכניקות מעורבות. היא הופכת את סחבות הרצפה האמריקאיות, העשויות גדילים של כותנה לבנה, לחפצים שמזכירים תסרוקות, קישוטים לראש וכובעים. בתערוכה היא מציגה שש עבודות כאלה, כולן צבועות ומורכבות על מקלות צרים, ולכל אחת אופי משלה. אחת מהן, שצבעה חלודה, כמו אוחזת שני מוטות מעבודת חרוזים מורכבת. אחרת צבועה טורקיז עז, ואטבים ופינים מוחדרים בה באופן סימטרי משני הצדדים. בעבודה השלישית, בצבע פחם מנוקד באדום, תקועות נוצות. "כשחושבים על סחבה, חושבים על משהו מלוכלך, משהו שקשור לעבודה של נשים", אומרת לומונקו. "מרתק אותי הרעיון לעשות ממנו משהו יפה".

לומונקו מציגה גם יצירות אחרות בתערוכה, ובהן הדגל האמריקאי שהכוכבים בו עשויים ממכסי בקבוקים והפסים ארוגים מפחיות משקה, קולאז'ים מסובכים עשויים ממגזרות של תמונות מסחריות ו"מעיל אופרה" ¬ גלימה מלכותית בצבעי אדום עז ובעיטורים מחרוזים ומקצוות של עניבות משי צבעוניות. "אני רוצה שהעבודות שלי יגרמו לצופים לעמוד במקום חדש ולהתבונן בדברים שהם רואים כל יום כאילו זו הפעם הראשונה", היא אומרת.

בחדר הכביסה היוקרתי של אולם התצוגה המבקרים יכולים להתבונן בתצלומים ובפסלים של ג'רלדין מרסניאק. האמנית מצלמת בשחור-לבן במסעותיה הרבים. "התמונות שלי קשורות לעתים קרובות למזג האוויר", היא אומרת. "בדרך כלל אין בהן בני אדם". בפסליה היא חותכת אריחי קרמיקה לצורות קטנות מעוגלות והנדסיות, ועורכת את הפיסות בתצורות מעגליות שהיא מעצבת מחומר ומבטון. העבודות מזכירות סלעים והמאסיביות הכבדה שלהם כמו מזדקרת מבעד לרשת הפיסות והטיח. מרסניאק, בת 42, מספרת ששאבה את ההשראה לפסליה מחופשות הקיץ שבהן שהתה אצל הדוד שלה בקורסיקה. "הדוד שלי עשה פסיפסים", היא אומרת, "ואני הייתי מתבוננת בו שעות".

רוזמרי פראיולי, אמנית מולטימדיה, מציגה בתערוכה תמונות דיגיטליות ובמרכזן לילית, השדה המיתולוגית, ופרפרים וינשופים המסמלים אותה. האגדה מספרת שלילית ידעה לשנות את צורתה, ושנהגה לחנוק ילדים ולפתות גברים. על פי האגדה, היא היתה אשתו הראשונה של אדם הראשון ונהפכה לנחש שפיתה את חוה.

היבטים של הסיפורים האלה מופיעים בעבודותיה של פראיולי. במיצב המוצג בחדר השינה הוורוד והירוק של אולם התצוגה (חדר המיועד לנערה מתבגרת), מגזרות של פרפרים בהדפס דיגיטלי ערוכות כאילו הם מרפרפים סביב מראה. בשני הדפסים סמוכים נראה ינשוף שעשוי ממוטיבים של תחרה. במקום אחר פראיולי, בת 23, מגלמת את לילית בעצמה. בלנז'רי וגרבי רשת, תפוח בידה, היא מופיעה בווידיאו "לילית", בהדפסים שונים שנוצרו מתמונות סטילס מתוך הווידיאו ובדוגמה שנצרבה על בקבוקים מזכוכית מנופחת.

לוח הצבעים של פראיולי מתפרש על מנעד מוגבל של אפורים וסגולים, ההולמים את האפלולית של המיתוס. אבל הפרשנות שהיא מעניקה ללילית אינה שלילית. "לילית היא אובייקט שמתאים לסמל את נקודת המבט הפמיניסטית של נשים חזקות ועצמאיות, לא המין הכנוע", היא אומרת.

שלוש נשות האבן האקזוטיות שיצרה מארי אוג'יהארה בעבודת יד ניצבות על שידת עץ אגוז שאורכה כאורך הקיר ומזכירות מיתולוגיה אחרת. עיניהן עצומות, הבעתן שלווה וגופן מעוטר בזרמים של קווים ונקודות. שתיים מהן שוכבות על הבטן; השלישית כורעת על רגליים עדינות.

אוג'יהארה, פסלת בקרמיקה, נמשכת לחומר בגלל הדמיון בינו לבין עור האדם ¬ ובייחוד עור האשה. היא צובעת את הפסלים במכחול אוויר מבעד לגרבונים מעוטרים בדוגמאות שונות. בדמויות הנשים שלה היא מותירה אזורים גדולים לבנים, ודוגמאות הגרבונים נכרכות סביב גופן כנחשים. "מצעד הרגליים" שלה, המוצג כאן במרכזו של שולחן אוכל, מציג חמש רגליים של בובות ראווה, מגולפות ומעוטרות בדוגמאות גרבונים שונות. "מעניין אותי להתאים בין פני השטח לבין הצורה", אומרת אוג'יהארה, בת 31. "ניסיתי טכניקות אחרות, כמו חריטה בסילון חול, אבל הגרבונים הם הפתרון הפשוט ביותר וגם המדויק ביותר. זה החומר היחיד שמתמתח וחובק את קווי המתאר של הצורה במדויק". על הגרבונים שבהם עשתה שימוש אמנותי היא אומרת בחיוך: "אני קונה את אלה שאף אחת לא מוכנה ללבוש".

זו הפעם הראשונה שהאמניות מציגות את עבודותיהן באווירה של אולם תצוגה מסחרי, אבל הן נהנות מהחוויה. "האווירה כאן קונקרטית יותר", אומרת מרסניאק. "החלל עוזר למבקרים לדמיין איך תיראה העבודה כשייקחו אותה הביתה".
מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו