בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמן ישי חוסידמן מצייר את השואה ומעצבן את יד ושם

אמנות העוסקת בשואה לא אמורה להיות מופשטת, טוען האמן המקסיקאי-יהודי. בדרך להבהרת טיעונו הוא תוקף הסרט "רשימת שינדלר" ואת האמן אנסלם קיפר ומנסה להבין למה סירבו להציג אותו בישראל

21תגובות

בפברואר 2010 השיק המוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו רטרוספקטיבה אמריקאית ראשונה של הצייר הבלגי לוק טימנס, שכללה, בין השאר, את אחת מעבודותיו המפורסמות ביותר ¬ "תא גזים" מ 1986, ציור שמן של חדר ריק שהארכיטקטורה שלו מבוססת על תצלומים של תאי גזים במחנות ההשמדה הנאציים.

בין המבקרים בתערוכה היה גם האמן המקסיקאי-יהודי ישי חוסידמן, שהתעמק במיוחד בטקסט האוצרותי שנתלה על הקיר לצד הציור.

"כדי להימנע ממחלוקת", אומר חוסידמן, בן 49, "האוצרים טענו כי הציור של טימנס, שמאופיין במראה מחוספס ואפילו מטושטש, צויר במהירות וברישול מכוון ¬ מין בחירה אמנותית המבטאת את התפיסה שהשואה אינה ניתנת לייצוג, ובוודאי שלא לייצוג מימטי. במלים אחרות, הם השתמשו בטענה המוכרת שכל יצירת אמנות שמבקשת לעסוק בקטסטרופה ההיסטורית הזו חייבת להכיר בכך שלא ניתן להתייחס אליה בכלים הרגילים".

ביום שלישי הקרוב תיפתח בגלריה Americas Society באפר איסט סייד במנהטן תערוכתו החדשה של חוסידמן, "Memory After Representation ¬ Prussian Blue". בראיון לרגל האירוע הוא שב ומתעמת עם האופן בו נתפסה גישתו של טימנס. "הגישה האוצרותית לעבודותיו ¬ שאני בספק אם היא מייצגת נאמנה את טימנס עצמו ¬ מהדהדת את האמירה שחותמת את 'מאמר לוגי פילוסופי' של לודוויג ויטגנשטיין, ולפיה 'על מה לא ניתן לדבר, יש לשתוק'. כלומר, השואה שייכת לקטגוריה של מה שאינו ניתן לייצוג, ולכן אפשר להתייחס אליה, אם בכלל, רק במונחי מטפורה או הפשטה. זו כמובן לא הפעם הראשונה שנתקלתי בגישה הזו, אבל אני זוכר שהטקסט הספציפי הזה ממש קומם אותי, והרגשתי שאני רוצה להגיב עליו".

בעקבות החוויה הזו, החל חוסידמן ¬ שנולד וגדל בקהילה היהודית במקסיקו סיטי וחי בעשורים האחרונים בלוס אנג'לס עם אשתו הישראלית ושתי בנותיהן ¬ לעבוד על סדרת ציורים שתיחשף לראשונה בניו יורק ותוצג עד סוף מרץ. בתערוכת היחיד שלו, אותה אצרה גבריאלה רנגל, יוצגו 14 ציורים בגדלים שונים שכולם (למעט שניים) מתבססים על תצלומים של תאי הגזים במחנות ההשמדה אושוויץ, דכאו ומיידנק.

בניגוד לטכניקה האסתטית של טימנס, שמדגישה את המלאכותיות של הציור, חוסידמן התעקש לייצר העתקים כמעט מדויקים של התמונות המקוריות, באופן שגורם לצופה לתהות האם מדובר בציור, צילום או במעין הכלאה בין שני המדיומים. מעבר לנושא הטעון, גם הטכניקה של חוסידמן עלולה לעורר מחלוקת: הוא השתמש בציוריו בפיגמנט צביעה המכונה "כחול פרוסי", גוון בעל משמעויות מורכבות בהקשר השואה, שכן הוא נוצר כתוצאה מתגובה כימית בין הגז ציקלון בי, ששימש להשמדתם של היהודים, לבין הקירות של תאי ההשמדה. חוסידמן חקר את ההרכב הכימי המדויק של כתמים בצבע כחול פרוסי שנמצאו במחנה ההשמדה מיידנק, כדי לייצר את הצבע לעבודותיו.

בנוסף לכך, בעוד הציורים מציגים חללים ריקים מאדם, חוסידמן השתמש בגוונים המוגדרים כ"צבע עור" או "סומק" כדי להעניק לציוריו הכחולים גוון נוסף שרומז על ההשמדה של היהודים בתאים. התוצאה טורדת מנוחה: ציורים בגדלים שונים של דלתות, צינורות ו"פתחי אוורור" שהפכו את תאי הגזים לפס ייצור של רצח המוני ¬ והכל בכחול-אפור מונוכרומטי שטוען את העבודות באסתטיקה ייחודית ומהפנטת.

חייבים לנסות לייצג

למרות השימוש הישיר בחומרים היסטוריים, חוסידמן שב ומדגיש כי לא מדובר בתערוכה על השואה. "הציורים שלי לא עוסקים בשואה אלא באפשרויות הייצוג שלה", הוא אומר בראיון בלעדי ל"גלריה". "לכן בחרתי להציב בחלל הכניסה דווקא ציור שלא מראה תאי גזים, אלא את המבנה המרשים של הHaus Der Kunst- ¬ גלריה לאמנות במינכן שנבנתה כחלק ממערכת התעמולה הנאצית ב 1933. היה לי חשוב שהצופים יבינו שהם נכנסים לחלל שעוסק בבחינת הקשר בין אמנות, טראומה וזיכרון. זה מהלך שמתבסס על ההנחה שדווקא הדור הנוכחי, שנולד אחרי המלחמה ואין לו קשר ישיר למחנות ההשמדה, חייב לנסות לייצג את השואה ¬ אפילו אם הניסיון הזה נידון לכישלון".

במובן זה חוסידמן מנסה ליישם את טענותיה של חוקרת הספרות נעמי מנדל, אשר יצאה בספרה משנת 2007, "Against the Unspeakable" נגד ההנחה כי השואה (ובעיקר מחנה ההשמדה אושוויץ) אינה ניתנה לייצוג. אליבא דמנדל, באופן אירוני דווקא הטענה שאין אפשרות לבטא את עומק הזוועה באופן מילולי או אסתטי משמשת במקרים רבים כמכשיר רטורי שיוצר היררכיה מסוכנת של סבל ואסונות (לפיה חלק מהאסונות ניתנים לייצוג, וחלק מהם לא), ובמקביל מנציח את ההנחה שלקורבן אין ממילא אפשרות לגרום לאחר להבין את סבלו, ועל כן הוא נידון להיות אילם לנצח.

חלק מדיון סוער

התערוכה של חוסידמן, כמו ספרה של מנדל, הם חלק מדיון מורכב וסוער שמתנהל בעשורים האחרונים הן באקדמיה (ומתבטא, למשל, בוויכוח המתמשך בין התיאורטיקן הצרפתי ז'ורז' דידי הוברמן והבמאי קלוד לנצמן בנוגע לשימוש בתצלומים ומסמכים מתקופת השואה), והן בעולם האמנות. במסגרתו נוצר בעשורים האחרונים קורפוס מרשים של עבודות המתמודדות ¬ במדיומים שונים ובהם צילום, ציור, ספרות וקולנוע ¬ עם זיכרון השואה בעולם שבו, כפי שטען תיאודור אדורנו, "לכתוב שירה זו ברבריות".

בין העבודות מעוררות המחלוקת שהוצגו ברחבי העולם בשנים האחרונות ניתן למנות את "Him" של מאוריציו קטלן, פסל שבו מוצג היטלר כנער מתפלל; את "Stelen", עבודה של האמן האמריקאי מארק אדלמן שהוצגה לאחרונה במוזיאון היהודי בניו יורק, וכוללת כ 150 תמונות שבהן צעירים הומוסקסואליים צילמו את עצמם על רקע אנדרטת הזיכרון לשואה בברלין, והשתמשו בתמונות כחלק מהפרופיל שלהם באתר היכרויות גרמני; וכן התערוכה "אמא" של האמן הישראלי ניר הוד, שבמרכזה וריאציות שונות לתמונת אשה שצולמה ב 1943 בגטו ורשה.

ובכל זאת, למרות שלעתים נדמה כי כמעט כל אמן יוצר בשלב זה או אחר עבודה כלשהי על זיכרון השואה, חוסידמן מדגיש, ובצדק, כי דווקא ציירים נוטים להתרחק בדרך כלל מהתמודדות עם הקטסטרופה ההיסטורית של העם היהודי, וגם ציורים העוסקים בשואה הם אבסטרקטיים ולא ריאליסטיים. בתיק העיתונות שמלווה את התערוכה הוא כותב, כי "בעקבות פרימו לוי, גם אני הייתי רוצה למחוק את השימוש במטפורות".

כשהוא נשאל האם החללים הריקים שהוא מצייר אינם משמשים כמטפורה לתעשיית ההרג הנאצית בכללותה, הוא עונה בשלילה: "הם לא מייצגים את האירוע ההיסטורי אלא מבקשים לבטא את התחושות שלנו מול הזיכרון של האירוע הזה. אם חושבים, למשל, על 'יד ושם' ¬ יש שם עבודה של בוקי שוורץ שנקראת 'עמוד הגבורה'. למה קוראים לזה 'עמוד הגבורה' ולא 'עמוד הדיקטטורה', או 'עמוד ההשמדה'? התשובה היא ששוורץ החליט שהעמוד הוא מטפורה להרואיזם.

"לי זה נדמה אקראי ואפילו קפריזי, וזו אחת הבעיות שלי עם קריאות מטפוריות: כל דבר יכול לסמל כל דבר. אי אפשר להיפטר מהקריאות הללו לחלוטין, אבל אפשר לנסות להתקרב כמה שניתן למבע לא-מטפורי, וזה מה שניסיתי לעשות באמצעות השימוש בחומרים כמו 'כחול פרוסי', גוני 'עור' וכן חומצה ששימשה את הנאצים בתהליך של פיזור הגז. במובן זה תהליך היצירה משתמש באותם חומרים ששימשו להשמדה, ובכך אני מנסה לעורר דיון בשאלות של ייצוג ואינדקסיקליות של ציור לעומת צילום".

כעס ביד ושם

כפי שחוסידמן עצמו מזכיר, לא מעט אמנים ¬ ובהם אמנים ישראליים כדוגמת רועי רוזן, יעל ברתנא ובועז ארד ¬ ניסו לפרק את האופן שבו הונצחה השואה בעשורים האחרונים. ובכל זאת, יש משהו מפתיע בבחירה של צייר מקסיקאי לעסוק בתאי הגזים, ולהעלות תערוכה דווקא בגלריה ניו יורקית שמזוהה עם אמנות מאמריקה הלטינית. לדברי חוסידמן, "ההורים שלי נולדו במקסיקו, אבל ההורים שלהם הם יהודים שברחו מאירופה בגלל רדיפות. יש לי דודה שגרה בישראל, ולמדתי בבית ספר יהודי במקסיקו סיטי, כך שתמיד היה לי קשר לדת ולעברית. כנער הלכתי ל'שומר הצעיר' ואחרי התיכון גרתי חצי שנה בקיבוץ געש. מאז אני מבקר בישראל לא מעט. בכל מקרה, אני לא חושב שאמן צריך קשר ישיר לשואה כדי לעסוק בנושא".

חוסידמן, המנסה לחקור בתערוכתו גם את הציור כמדיום ולא רק את השואה, כבר הספיק בקריירה הארוכה שלו להקדיש תערוכה לדימויים של ליצנים, וב 2007 הוא הציג בניו יורק תערוכת יחיד בשם "The Economist Shuffle", שבה חקר את הקשר בין צילום לציור באמצעות סדרה של ציורים שהתבססו על תמונות מהמדור The World This Week של מגזין "האקונומיסט". "הרעיון הבסיסי", הוא אומר, " היה לקחת דימויים חדשותיים, שצצים בחיינו ונעלמים כמעט מיד, ולהעניק להם את הנצחיות של הציור".

הרעיון הזה שב ועולה בתערוכה כשחוסידמן מתרגם צילומים לציורים תוך שמירה מדוקדקת על הפרטים הקטנים ביותר. הוא רואה בטכניקה הזו תגובת נגד לשימוש בקיטש או במניפולציות רגשיות בעבודות שעוסקות בשואה: "ב 1993 ביקרתי בישראל, והלכתי ל'יד ושם' כמה שנים לאחר שהם חנכו את האנדרטה 'יד לילד', לזכר הילדים שנספו בשואה, שמשתמשת בנרות, מראות ומבוך של השתקפויות כדי לייצר תגובה רגשית חזקה. משהו באסתטיקה של האנדרטה הזו קומם אותי. חשבתי שמדובר באווירה סנטימנטלית ומניפולטיבית, ואני לא חושב שצריך להפעיל מניפולציות כדי שאנשים יזדהו עם מה שקרה בשואה. בעיני תמונה אחת של הסלקציה במחנות היא יותר משמעותית וחזקה מכל אנדרטה. במובן הזה אני חושב שהאמנות לא יכולה להתחרות בהיסטוריה. אני רוצה לגרום לצופים לעצור ולחשוב, אבל אני לא חושב שזה חייב להיות כרוך בתאורה מסוימת או במוסיקה עצובה כמו ב'רשימת שינדלר' של שפילברג ¬ זו הגישה של דיסנילנד. זו אסתטיקה של פארק שעשועים".

הביקור ב"יד ושם" הסעיר אותו כל כך, הוא מספר, עד שהוא כתב מאמר שיצא נגד האנדרטה עבור כתב-עת ישראלי לאמנות, אבל "בסופו של דבר הם בחרו לגנוז אותו, והוא התפרסם בכתבי עת באנגלית וכן באוסף מאמרים שהוצאתי לאחרונה. במאמר", הוא מפרט, "התייחסתי ל'יד ושם' כקומפלקס של זיכרון, ולא כאוסף של אנדרטות שניתן להתייחס אליהן בנפרד. כשייסדו אותו בשנות ה 50 הוא ביטא מדיניות מסוימת מאוד לגבי הנצחת השואה, שהכתיבה את יצירתן של אנדרטאות שהתמקדו בעיקר בנרטיב הגבורה וההתנגדות, ורק מאוחר יותר נוסף לכך הנרטיב של ההשמדה והנצחתם של הקורבנות. הפריע לי כששקראתי בזמנו שהאנדרטה לזכר הילדים 'משלימה' למעשה את תפקידו של מוסד ההנצחה. זו תפיסה שקשה לי לקבל: אני חושב שהנצחה היא תהליך אינסופי, משתנה, שלעולם לא 'יושלם' או יגיע לידי סיום".

למה וורהול מכר

עבודותיו של חוסידמן הוצגו במוזיאונים נחשבים כמו המומה בסן פרנסיסקו, המוזיאון לאמנות מודרנית במקסיקו סיטי וכן הביאנלה בוונציה ב 2001, אך לדבריו אוצרים ישראליים סירבו עד כה להציג עבודות שלו בארץ. "פניתי לאחרונה לרוב המוזיאונים הגדולים בישראל והצעתי להם להציג את התערוכה החדשה, אבל כולם סירבו. פניתי גם למוזיאון היהודי בניו יורק, ולמרות תגובה ראשונית חיובית בסופו של דבר זה לא יצא לפועל. לפי התגובות שקיבלתי אני מתרשם שבישראל יש תחושה של מיצוי בכל הנוגע לאמנות על השואה, גם בנוגע לציור ¬ כך שגם המדיום וגם הנושא הם בעיתיים כרגע".

ובכל זאת, מוזיאון תל אביב הקדיש בשנה שעברה תערוכה גדולה לאנסלם קיפר, שנחשב לאחד האמנים הבולטים שעוסקים בשואה - גם אם לא באופן ישיר.

"לפי דעתי ב 25 השנים האחרונות כל מה שקיפר עשה זה לשווק את עצמו: בסוף שנות ה 90 היתה לו תערוכה במקסיקו סיטי והיא היתה זהה לתערוכה שהוצגה לאחרונה במוזיאון תל אביב ¬ אבל במקום השואה הוא השתמש בקולוניאליזם האירופי. מעבר לנושא השונה, העבודות היו זהות".

אתה נוגע כאן גם בקשר הבעייתי בין אמנות לשיווק, באמנות כסחורה. האם אתה מרגיש חוסר נוחות מול האפשרות שמישהו יקנה ציור שלך של תאי הגזים ויתלה אותו בסלון?

"בהחלט. הגלריה שלי מאוד רצתה להראות את העבודות החדשות בגלריה מסחרית, אבל אני סירבתי בתוקף. הצייר הגרמני גרהרד ריכטר עשה את הסדרה שלו על כנופיית באדר-מיינהוף ("18 באוקטובר 1977", נ"א) והחליט לתרום את כל העבודות למוזיאון, כדי שהן תמיד יוצגו ביחד. אם תהיה לי אופציה כזו ¬ זה יהיה נהדר. מצד שני, אני לא בטוח אם הפנטזיה הזו תתממש, ולכן אני לא יכול להצהיר שאני לעולם לא אמכור אותן".

העבודה המפורסמת של אנדי וורהול, "תאונת דרכים בירוק", נמכרה לא מזמן בכ-70 מיליון דולר. למה אתה חושב שעבודות שעוסקות במוות, אלימות ורצח המוני מושכות אותנו כל כך?

"במקרה הספציפי הזה אני חושב שהאטרקציה המרכזית היא וורהול עצמו כמובן, והמוניטין שלו ושל העבודות הללו. אבל אני חייב גם להדגיש שעבודה שעוסקת בתאונת דרכים, למרות שהיא יכולה להיות מזעזעת, לא דומה לעבודה על השואה. במקרה שלי אני מרגיש שאני לא תמיד יכול לשלוט באופן ההצגה של העבודות שלי, ובתגובה של הקהל אליהן".

האם אתה חושב שיש אינפלציה בעבודות על השואה, או בשימוש בשואה בתרבות הפופולרית - בעיקר בקולנוע?

"אני לא יודע אם יש אינפלציה. אני חושב שהבנאליזציה של השואה היא משהו שצריך להיזהר ממנו. הדימוי של היטלר, למשל, נעשה מאוד נפוץ. הבנות שלי בבית ספר נדרשו לקרוא את 'מאוס' של ארט שפיגלמן (רומן גרפי פורץ דרך מ 1992, שבו היהודים והנאצים מיוצגים באמצעות עכברים וחתולים. נ"א) בכיתה ו' או ז', וזה ממש הכעיס אותי. זה הדבר הראשון שהן למדו על השואה! זה בעייתי כי אין שום אפשרות להעריך את ההישג של שפיגלמן בלי שרוכשים קודם בסיס היסטורי רחב. הייצוג שוב החליף את העובדות, והאתגר האמיתי של ימינו הוא הצורך להתמודד עם זה".

"יש אינספור דיונים על השואה ומחנות ההשמדה, ועד היום לא כולם מסכימים על העובדות. קיצוניות אחת היא מכחישי השואה, וקיצוניות שנייה היא מי שאומרים 'שישה מיליון מתו, ואין לנו שום צורך להוכיח את זה'. המספר עצמו - שישה מיליון - מעלה לא מעט סימני שאלה, ולמעשה אנחנו לא יודעים בוודאות ובאופן מדויק כמה בני אדם מתו במחנות. כשעבדתי על התערוכה ונסעתי לפולין ולגרמניה ניסיתי לברר כמה אנשים נרצחו בתאי הגזים בבירקנאו, ולא הצלחתי למצוא נתון חד משמעי".

"זה לא אומר כמובן שהשואה לא התרחשה. תרבות יהודית שלמה נמחקה מעל פני האדמה בגלל היטלר, ולא ניתן להתווכח על זה. אבל בגלל שמערכת ההשמדה היתה כל כך מתוחכמת אין לנו את כל העובדות, וזה משהו שצריך להזכיר אותו שוב ושוב".

ואכן, אחד הציורים בתערוכה של חוסידמן מתייחס באופן ישיר לשאלת ההוכחות: זהו ציור שמתבסס על אחת העדויות הבודדות לשימוש השיטתי שהנאצים עשו בתאי הגזים ¬ סדרה של ארבע תמונות שצולמו על ידי אסירים יהודיים מה"זונדרקומנדו" במחנה ההשמדה אושוויץ, והוברחו משם בתום המלחמה. חוסידמן בחר להתייחס בעבודתו דווקא לתצלום המטושטש והאניגמטי ביותר מבין הארבעה, שבו ניתן להבחין בצמרות של עצים, אבל אין בו שום עדות לבני אדם (בניגוד לשלושת התצלומים האחרים, שמתעדים אסירים יהודים בדרכם אל תאי הגזים). הציור של חוסידמן, שהוא אחת העבודות המרשימות והגדולות בתערוכה, הוא היצירה האחרונה שהמבקרים ייתקלו בה.

למרות שהציורים האחרים מציגים תיאור קונקרטי מאוד של הארכיטקטורה של תאי הגזים, דווקא הציור הזה, שנושא את הכותרת "בירקנאו", מצליח לעורר צמרמורת. הגוון הכחול של העצים, שככל הנראה היו הדבר האחרון שהאסירים ראו לפני מותם, והידיעה כי אנשים רבים סיכנו את חייהם כדי לצלם את התמונה המטושטשת הזו, ובהמשך להבריח אותה מחוץ לגרמניה ולפעול להפצתה, טוען את המושג "בלתי ניתן לייצוג" במשמעות חדשה ומורכבת.

כשחוסידמן נשאל האם הוא חושש מהתגובות לתערוכה, הוא עונה: "אני חושב שלא. אני סקרן לגביהן. אני אהיה מופתע אם מישהו ייפגע מהעבודות האלו. יש הרבה מאוד עבודות פרובוקטיביות על השואה, ואני לא חושב שהעבודות שלי שייכות לקטגוריה הזו. אני לא מתכוון לפגוע באף אחד, זה לא חלק מהאסטרטגיה שלי. האנשים היחידים שעלולים להיפגע הם אלו שטוענים שאסור לנסות ולייצג את השואה בשום מדיום אמנותי, ואתם כאמור אני מתקשה להסכים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו