שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ג'ודית מאקרל
גרדיאן
ג'ודית מאקרל
גרדיאן

בפברואר 1968 אירח אמן האוונגרד האגדי מרסל דושאן בניו יורק חבורה של אמנים מקומיים לארוחה לא רשמית בביתו. בחבורה היו המלחין ג'ון קייג', הכוריאוגרף מרס קנינגהם וגם הצייר ג'ספר ג'ונס, שבאותו לילה אזר אומץ לבקש מדושאן טובה. הוא רצה לעצב תפאורה למחול של קנינגהם, תוך שימוש בתמונות מעבודתו של דושאן מ-1923 "הזכוכית הגדולה" (הידועה גם בשם "הכלה מופשטת על ידי הרווקים, אפילו").

כל הנוכחים, חוץ מג'ונס, כבר אינם אתנו. אבל לפני כמה שנים, כששאלתי את קנינגהם על העניין, הוא זכר את הרגע במדויק: "ג'ון שיחק שחמט עם אשתו של מרסל, טיני, ומרסל עישן סיגר וצפה במשחק. ג'ספר ניגש למרסל ושאל אם הוא מוכן שהוא יעצב את התפאורה, ומרסל אמר, 'כן, אבל מי יעשה את כל העבודה?' ג'ספר ענה, 'אני'".

עבודה של מרס קנינגהם וג'ספר ג'ונס בהשראת מרסל דושאן, 1968צילום: ג'יימס קלוסטי

תיאורו של קנינגהם היה דיווח מאופק, כהרגלו, של סצינה שהיתה מעוררת יראת כבוד בלבבות רבים. ב-1968 חוללו הוא, קייג' וג'ונס מהפכה באמנות המיצג. שיתופי הפעולה שלהם, במסורת הדאדא שדושאן תרם ליצירתה, היו שילוב פורץ דרך של מחול, מוסיקה ועיצוב. רבים האמנים שהושפעו מהם, ובהם כוריאוגרפים כגון איבון ריינר ולוסינדה צ'יילדס. כפי שאומרת צ'יילדס, "הם היו בעינינו ענקים".

התפאורה שעיצב ג'ונס בהשראת דושאן ליוותה את "Walkaround Time" - מחול בעל יופי פועם ומוזר, שבו תמונות פנטסיה הלקוחות מ"הזכוכית הגדולה" הוטבעו על שבעה מלבני ויניל מתנפחים. אך המתנפחים עצמם, שהיו פזורים על הבמה, היו גדולים, ולא יכלו לשמש מסגרת לכוריאוגרפיה; הם היו אפוא למעין מבוך שהרקדנים נאלצו לנווט בו. מעולם לא נראה משהו דומה על הבמה. ההד המתמשך של העבודה הזאת הוא אחד המרכיבים הרבים ב"Dancing Around the Bride" (לרקוד סביב הכלה), תערוכה העוסקת בזרמי ההשפעה המצטלבים בין דושאן לבין האמנים הניו־יורקים האלה. התערוכה מוצגת בימים אלה במוזיאון פילדלפיה לאמנות, ותעבור בחודש הבא למוזיאון ברביקן שבלונדון (מ-14 בפברואר עד 9 ביוני).

אחד הסיפורים המתועדים בתערוכה התרחש ב-1942. קנינגהם וקייג', שהיה אז בן זוגו, החלו לעבוד יחד ולערוך ניסויים בעבודות המשלבות סוגי מדיה, שעסקו בגבולות בין האמנות לבין המציאות. שני הגברים שילבו בעליזות חפצים, צלילים ותנועות הלקוחים מחיי היום־יום, הוסיפו להם רכיבים של מקריות וגורל – הטלת מטבעות או התייעצות עם ספר התמורות איי צ'ינג – ויצרו מהם את עבודותיהם. בין היצירות וכתבי היד הרבים המוצגים בתערוכה מופיעים הרשימות והתרשימים שהכין קנינגהם ליצירתו "סוויטה לחמישה" מ-1956, בתיאור מלא חיים של סערת הרעיונות והדחפים שהובילה ליצירתה.

בתחילת שנות ה-50 התהדק הקשר בין שני הגברים לבין ג'ונס והצייר רוברט ראושנברג, שהיה אז בן זוגו. הרביעייה הזאת שיתפה פעולה רבות ב-40 השנים הבאות, במסגרת להקת המחול שהקים קנינגהם ב-1953; אחד הדברים שהופך את התערוכה לתיעוד רענן ונבון של הקשר ביניהם הוא התפקיד החשוב שממלאת בה ההופעה החיה. חדר מרכזי גדול מכיל במה, וביום שבו ביקרתי בתערוכה ראיתי את דניאל סקווייר, לשעבר חבר הלהקה, מבצע ריקוד סולו שליקט מקטעים מהרפרטואר של קנינגהם. כשסקווייר מסתחרר, מטה את גופו ומרפרף בין התנועות המדויקות, הוא מדגים את השילוב היוצא דופן בין הקלאסי לבין הבלתי צפוי – תמונות שהופכות את גופו בן רגע מספורטאי שמיימי להולך רגל היסטרי, או ליצור שנראה כמו ציפור ארוכת רגליים המבוססת בבוץ. לא רחוק משם מפיק פסנתר דיסקלאוויר אוטומטי קקופוניה פיוטית: קטע מתוך יצירה מוסיקלית של קייג', בעלת היגיון מתוק ומופרע משלה.

סביב מוצגות עבודות מאת ג'ונס וראושנברג; לא רק התפאורה של "Walkaround Time" (זמן הרונדו) אלא גם מיצב הכיסאות וגלגלי האופניים שראושנברג עיצב לעבודתו של קנינגהם "Travelogue" מ-1977, וכן מחיצות העץ והעיתון שהכין ל"Minutiae" מ-1954. על הקיר תלוי "Express" של ראושנברג, קולאז' מ-1963 ובו בין השאר תצלום של להקתו של קנינגהם. בשל נוכחות הרקדנים בקולאז' נדמה כאילו סקווייר רוקד עם רוחות הרפאים של קנינגהם וחבריו הטובים.

ג'ון קייג', חוטים 1-20, 1980צילום: עיזבון ג'ון קייג'

קייג' פגש את דושאן לראשונה במסיבה שערכו מקס ארנסט ופגי גוגנהיים ב-1942, אף שבאותם ימים היתה עבודתו של האמן ידועה רק למעטים. רוב האנשים הכירו אותו בתור שחקן שחמט מקצועי, כפי שהיה בשנות ה-20. קייג' רקם קשרי ידידות אמיצים עם דושאן באמצעות משחקי שחמט סדירים; שניהם היו מוקסמים מהאסטרטגיות המורכבות של השחמט, וראו בהן ערוץ תקשורת שימושי. הניו־יורקים גילו טיפין טיפין עד כמה הקדים אותם דושאן, שניסה רבים מהתהליכים האקספרימנטליים שלהם זמן רב לפניהם. כפי שציין קייג' בעוקצנות ב-1950, "מרסל השתמש בשיטת המקריות בשנה שבה אני נולדתי".

למעשה, עוד ב-1913 חיבר דושאן מוסיקה באמצעות כתיבת תווים נפרדים על פיסות נייר ושליפתן מתוך כובע. ידוע שהציב משתנה בגלריה וכינה אותה "מזרקה": וב-1919 הוא הציג רפרודוקציה של המונה ליזה עם שפם וזקנקן תיש, בכותרת .L.H.O.O.Q – בצרפתית הפירוש הפונטי של האותיות האלה הוא "יש לה תחת לוהט".

מעשי ההתרסה והחדשנות של דושאן העניקו השראה לדורות הבאים. אחת התגליות בתערוכה היא הופעתם התכופה של מוטיבים של דושאן בעבודותיהם של ארבעת הניו־יורקים. היצירה המרכזית בתערוכה היא "הכלה" של דושאן, קנווס מוזר שצויר ב-1912 – אשה בצורת מכונה קוביסטית. הציור הופיע שוב ב"הזכוכית הגדולה" וראושנברג וג'ונס הוקסמו ממנו ועסקו בו באובססיביות. ג'ונס לא רק שיחזר אותו ב"Walkaround Time", אלא חזר אליו גם בכמה יצירות נוספות.

בדומה לכך, כשקנינגהם יצר את הכוריאוגרפיה ל"Walkaround Time", הוא כלל בה קטע "סטריפטיז" שובבי במעין אזכור לעבודה הקוביסטית של דושאן מ-1912, "עירום יורד במדרגות"; הקצב השליו של המחול גם הוא היה אזכור לאמן. "מרסל הצטייר תמיד כאדם שליו", אמר פעם קנינגהם, "כאילו ימים יכולים לחלוף, דקות יכולות לחלוף".

סוד ההצלחה של התערוכה הזאת טמון בדרך שבה היא לוכדת את זרם האנרגיה היצירתית החיה שעבר בין הגברים האלה. האוצר שלה, קרלוס בזואלדו, שאב השראה מ"אירוע" המחול בן ארבע השעות שהועלה בניו יורק זמן קצר לאחר מותו של קנינגהם, ובו ביצעו רקדניו לשעבר קטעים מעבודותיו ואף הוסיפו להן. בלונדון ירקדו רקדנים מקומיים את עבודות המחול שלו, ובהם חברים מלהקת המחול ריצ'רד אלסטון.

בזואלדו הזמין גם את האמן הצרפתי פיליפ פארנו (יוצר שותף של הסרט עטור השבחים מ-2006, "זידאן: דיוקן המאה ה־21") כדי להכניס חיים בחלל גם כשאין בו רקדנים; הוא עושה זאת באמצעות צלילים ואור. אני נוכחת ברגע נפלא כזה כשאל הצלילים המוזרים מהמוסיקה לפסנתר של קייג' מצטרפים צלילים מוקלטים של רגליים רוקדות, ובה בעת מנגנון בלתי נראה פותח את תריסי החלונות ואור היום נוהר אל הגלריה ואתו גל של רעשי הרחוב.

רוברט, ראושנברג, "Express", 1936צילום: מוזיאון טירסן בונרמיזה, ספרד

זה קסם מקרי בדיוק מהסוג שהאמנים האלה כיוונו אליו, זמן רב לפני שעבודותיהם נהפכו למוצגים מוזיאוניים יקרי ערך. אני נזכרת בסיפור נוסף שסיפר לי קנינגהם, על ביצוע מחודש ל"Minutiae" באירופה. התנאי לשימוש בתפאורת העץ והעיתון של ראושנברג, שאז כבר היתה יקרת ערך, היה שהיא תועבר בוואן מרופד במיוחד וממוזג – בניגוד בולט לשנות ה-50, שאז האמנים פשוט קשרו את התפאורה ברצועות לגג הפולקסווגן המסחרית החבוטה שלהם. "פשוט קיווינו שלא יירד גשם", אמר קנינגהם.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ