בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפי דאגלס גורדון, תערוכה היא כמו מעצר

התערוכה החדשה של דאגלס גורדון מסמנת עידן חדש ועדכני במוזיאון תל אביב. בראיון עמו מספר האמן הסקוטי המצליח מה משך אותו ליצור סרט על הכדורגלן זינאדין זידאן

8תגובות

"אף פעם אין לדעת מה יקרה. זו יכולה להיות התערוכה האחרונה שלי" - כך מצהיר בדרמטיות האמן הסקוטי המצליח דאגלס גורדון, שתערוכתו תיפתח הערב במוזיאון תל אביב. "גם באמנות וגם בחיים, לפעמים נחוץ לחשוב שהיום הוא הוא היום האחרון. זו פרובוקציה לנשמה“, הוא מסביר. מעבר להומור השחור המאפיין אותו ואף ניכר ביצירותיו, אפשר להבחין גם בנימה של התרגשות בדבריו כשהוא נעצר לרגע מעבודת ההקמה האינטנסיבית והמורכבת שאליה נשאב בשבועיים האחרונים. 

גורדון, יליד 1966, הציג תערוכות מקיפות במוסדות האמנות הגדולים בעולם וזכה בפרסים יוקרתיים, בהם פרס טרנר ופרס קתה קולוויץ. הוא מיוצג על ידי הגלריות היוקרתיות גגוזיאן בניו יורק ואיבון למבר בפאריס, ומחירי עבודותיו מאמירים למאות אלפי דולרים. הוא יוצר במגוון של סוגי מדיה, בהם וידיאו וצילום, מוסיקה ופיסול.

זה יותר מ-15 שנים הוא מנהל רומן מורכב עם ישראל: מהשתתפותו בתערוכה בירושלים ב-1996, רגע לפני פריצתו הגדולה עם זכייתו בפרס טרנר, דרך עבודתו השוטפת עם גלריה דביר התל אביבית מאז 1998 ועד הזוגיות שלו עם זמרת הסופרן הישראלית רות רוזנפלד, אם בתו לילי, שעמה הוא חי כיום בברלין. לישראל, הוא אומר, יש חשיבות רבה מבחינתו. הוא גדל בגלזגו שבסקוטלנד למשפחה דתית של עדי יהוה, ולמיטב זיכרונו, אמו החזיקה ליד מיטתה שני ספרים בלבד: התנ"ך והביוגרפיה של גולדה מאיר. "זו מיטה מוזרה מאוד לישון בה", הוא צוחק.

שם התערוכה בתל אביב - "אני גם... דאגלס גורדון" - מדגיש את עיסוקו הבולט בזהויות. הוא נמשך לדמויות איקוניות כמו מרילין מונרו וג'קלין קנדי כפי שנשקפו מבעד לעיניו של האמן אנדי וורהול וכן לזהויות חצויות ולמצבי נפש קיצוניים. התערוכה החדשה מאגדת דרכי ביטוי אלו וניכרת בה זיקה לשני ספרים העוסקים בנושאים דומים: המוכר בהם הוא "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" מאת רוברט לואיס סטיבנסון והשני "זיכרונותיו הכמוסים של חוטא ישר” מאת ג'יימס הוג, המתאר מפגש של אדם עם כפילו שהוא השטן בתחפושת.

"אני מניח שאחת הסיבות שרציתי להציג תערוכה בתל אביב היא שיש בישראל קונפליקט של זהויות”, אומר גורדון. “חשבתי שיכול להיות לי כאן קהל מבין“. יותר מאשר לסיפור של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד הוא מייחס חשיבות לספרו של הוג, שאף הקדים את יצירתו של סטיבנסון ושימש לה מקור השראה. "זה ספר שנכתב לפי הזיכרון הפרטי של חוטא והוא קרוב יותר לקונפליקט של זהות“, הוא מסביר. הוא התוודע אליו במקרה, בטקסט אקדמי על ספרו של סטיבנסון. הוג, מספר גורדון, “פירסם את הנובלה באנונימיות, ללא שמו, אך טרח לספר לכל אדם ברחוב שהוא כתב את הספר. הספר לא זכה להכרה אז - רק מאוחר יותר - וזה הרס את חייו“. הוא מזדהה עם הפעולה הכפולה של שמירה על אנונימיות ועשיית פומבי ליצירה גם יחד, שלדבריו מאפיינת גם את תערוכתו.

מפל של אור וטקסט

זוהי ככל הנראה אחת התערוכות הגדולות ביותר שהציג גורדון עד כה. והיא ללא ספק התערוכה הגדולה ביותר שהתקיימה בישראל לאמן בשיעור קומתו בזמן אמת ולא באיחור ניכר. מפתיע איפוא ללמוד שדווקא פרופ' מרדכי עומר המנוח, מנהל המוזיאון ואוצרו הראשי לשעבר, היה הראשון שהציע לגורדון להציג תערוכה מוזיאלית; שכן עומר לא הרבה לקיים תערוכות של אמנים עכשוויים.

סוזן לנדאו, שהחליפה את עומר בתפקיד לאחר מותו, אימצה את רעיון התערוכה לגורדון ופיתחה אותו. במידה רבה זהו צעד ראשון במימוש החזון שהציגה עם כניסתה לתפקיד. היא מכירה את גורדון שנים רבות ומספרת שחשבה על הצגת תערוכה שלו בארץ עוד בהיותה האוצרת הראשית לאמנויות במוזיאון ישראל בירושלים. "חשוב לתת את הקרדיט הראשוני למרדכי עומר”, אומרת לנדאו, “אך הקונצפט של התערוכה הנוכחית חדש ואחר. רציתי שתהיה לה נוכחות ועוצמה". 

ינאי יחיאל

ואכן, התערוכה לא רק כוללת מספר רב של עבודות אלא גם מוצבת בנדיבות ברחבי המוזיאון, בשני בנייניו השונים בתכלית, ובמידה רבה מחברת ביניהם. היא גם ניזונה ומושפעת מהארכיטקטורה במקום, אם זה בשימוש בחללים החדשים והגדולים ואם בעבודות הטקסט המותקנות על מפל האור שגובהו 27 מטרים.

אוצר התערוכה הוא עמי ברק, שהוזמן על ידי גורדון עצמו לאור היכרותם רבת השנים. ברק מתגורר בדרום צרפת; את ישראל עזב לאחר מלחמת לבנון הראשונה. הוא עובד במשך שנים כאוצר עצמאי וכמבקר אמנות, אצר תערוכות בעולם וכן כמה בישראל, בהן תערוכה באירוע “ארט פוקוס” השני ב-1996, אז הציג לראשונה את דאגלס גורדון בישראל.

"הכרנו במקרה בפאריס ב-1992, כשהוא היה 'מיסטר נובאדי'“, אומר ברק. לדבריו, היתה ביניהם כימיה נהדרת וגורדון הזמין אותו לבקרו בגלזגו. שם, מספר האוצר, הוא חווה חוויה בלתי רגילה. סצינת האמנות בעיר הסקוטית היתה סוערת ביותר באותן שנים. גורדון חלק דירה אז עם קטרינה בראון, כיום אוצרת בולטת, באותו רחוב התגוררו גם האמנים ריצ'רד רייט, מרטין בויס, רודריק בוקאנן, קרייג' ריצ'רדסון, ג'ולי רוברטס, סיימון סטרלינג וצ'ארלס אשה, כיום מנהל מוזיאון ואן אבה בהולנד.

בביקורו בגלזגו גם ראה ברק לראשונה את העבודה הקאנונית של גורדון "פסיכו ב-24 שעות: זוהי גרסה מואטת של סרטו הנודע של היצ'קוק מ-1960, המוקרנת בקצב של שני פריימים לשנייה במקום הפורמט הקולנועי הרגיל (24 פריימים לשנייה) ונמשכת 24 שעות. „ממש נפלתי על התחת. זו היתה בעיני יצירת מופת. ובכלל התאהבתי בבחור ובעבודה שלו“, נזכר ברק. בזמנו אף שימש יועץ לאוסף בדרום צרפת והמליץ על רכישת העבודה.

“24 פסיכו” הוצגה ב-1993 בחלל טרמוויי בגלזגו, ב-KW בברלין ובתערוכה החשובה “Migrateurs” במוזיאון לאמנות מודרנית בפאריס. ב-1996 הציג גורדון במוזיאון טייט הלונדוני במסגרת תחרות פרס טרנר וכעבור שנה ייצג את בריטניה בביאנלה בוונציה. עוד הציג, בין השאר, בניאו נשיונל גאלרי בברלין ובמרכז דיה לאמנויות בניו יורק ב-1999, בגוגנהיים ניו יורק ב-2001 ובמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (מומה) ב-2006. ב-2012 הוצגה תערוכה מיצירותיו במוזיאון לאמנות מודרנית בפרנקפורט.

השוער אלבר קאמי

ב-1996 הציג עמי ברק בירושלים את עבודתו המזעזעת של גורדון "10ms“ - הקרנת וידיאו על מסך, המורכבת מקטעים של סרט רפואי ממלחמת העולם הראשונה המתעד את ניסיונותיו של חייל הלוקה בפוסט-טראומה להתרומם וללכת. "את יכולה להבין למה רציתי להציג את העבודה הזאת בישראל”, אומר האוצר. לדבריו, חוויותיו של גורדון מאותו ביקור היו מורכבות אך גם חיוביות: "הוא הלך לאמריקן קולוני והתלהב מאוד. הוא התרשם מחיילות הנושאות נשק“. גורדון לעומתו תיאר את החוויה מעט אחרת בראיון עבר: "אחרי הביקור ההוא בירושלים לא חשבתי שאחזור לישראל. האווירה היתה קשה מאוד באותה תקופה“.

עם זאת, שניהם מספרים כי באותו ביקור נולדה אחת העבודות המפורסמות והחשובות של גורדון, שאף היא מוצגת עתה בתל אביב, בהקרנה מוזיאלית. זוהי "זידאן: דיוקן למאה ה-21“, אשר נעשתה בשיתוף פעולה עם האמן הצרפתי-אלג'יראי פיליפ פארנו.

התערוכה בירושלים ב-1996 התקיימה סמוך לאיצטדיון טדי. לאחר שגמרו להקימה השתעממו האמנים, הלכו לקנות כדור והחלו לשחק על הדשא. היו שם גורדון, פארנו ואולאפור אליאסון. אז החל להירקם הרעיון: עבודה של 90 דקות, המתעדת משחק כדורגל בספרד בין ריאל מדריד, קבוצתו של אגדת הכדורגל זינדין זידאן, לבין קבוצת וילאריאל. היא צולמה במקביל ב-17 מצלמות בעלות איכויות שונות שמוקמו בזוויות שונות.

"לצפות בזידאן בפעולה באופן כזה, זו חוויה יוצאת דופן", כתב המבקר פול מאיירסקף באותה שנה. "‘זידאן’ הוא חגיגה של הגוף בתנועה והכרה בתענוג שלנו לצפות בגוף בתנועה“, כתב מבקרת הקולנוע מנהולה דארגיס כעבור שנתיים, ב-2008. פיטר בראדשו כתב ב”גרדיאן”: "סרט חובה לכל מי שמתעניין בכדורגל, ולכל מי שמתעניין באופן שבו קולנוע יכול לתפוס סטילס ודיוקן". פיליפ פרנץ' כתב באותו עיתון: "עבודת האמנות הזאת מהפנטת וממכרת".

„זה לא אמור להיות דיוקן של שחקן כדורגל, אלא של אדם שבמקרה הוא שחקן כדורגל“, מבהיר גורדון. "שחקני כדורגל נתונים במצב מיוחד, תחשבי שהם פורשים בגיל 30 ומשהו, ואני חושב שאם מסתכלים בסרט רואים את המקום של האאוטסיידר בתוך הקבוצה. יש בזה משהו חזק מאוד“.

גם הבחירה בזידאן כמושא היצירה קשורה לעיסוק בזהויות. "מעבר לכך שהוא דגם לחיקוי בשבילנו, בחרנו בו גם משום הקונפליקט שלו בתוך הזהות הצרפתית“, מסביר גורדון. זידאן, בן 41, נולד למהגרים אלג'יראים שעברו לצרפת לפני המלחמה וגדל באזור מוכה עוני ופשע במרסיי. "הוא אפילו לא ידע שהסופר אלבר קאמי היה גם שוער נבחרת אלג'יריה“, מציין גורדון.

מרד הנעורים של הנרי

בנוסף לעבודות אלה מוצג בתערוכה גם "טקסט של 30 שניות" מ1993-, עבודת מפתח של האמן: טקסט לבן מופיע על קיר שחור, ונורה המופעלת באמצעות טיימר מאירה אותו במשך 30 שניות, כך שאפשר לקרוא בטקסט אך לא את כולו. בעבודה מצמררת זו מתואר ניסוי שביצע רופא צרפתי בתחילת המאה ה-20 ובו ניסה לתקשר עם ראשו של פושע שהוצא להורג מיד לאחר שנערף בגיליוטינה. במשך 25-30 דקות, דיווח הרופא, המשיך הראש הכרות להגיב במצמוץ על הקריאה בשמו, וזהו משך העבודה.

בחלל שבו מוצגת העבודה "24 פסיכו" נראית גם העבודה השנונה והכובשת "Play Dead; Real Time“ מ-2003. יצירה נוספת, מ-2011, היא "הנרי המורד" בכיכובו של השחקן הנרי הופר. עבודה זו, המוקרנת על שני מסכים, אחד על גבי השני, מבוססת על סצינות שמעולם לא צולמו לסרטו של ניקולס ריי "מרד הנעורים", שבו שיחק דניס הופר, אביו של הנרי, לצד ג'יימס דין. היא נוצרה במיוחד לפרויקט שיזם השחקן ג'יימס פרנקו. „יום אחד הוא מצלצל אלי: אני רוצה שתעשה משהו עם הסרט הזה מ-1955, ‘מרד הנעורים’, לתערוכה שישתתפו בה גם אד רושה, פול ודיימון מקארתי, ארון יאנג, הרמוני קורין וטרי ריצ'רדסון“, כותב גורדון בקטלוג התערוכה. „לא יכולתי לסרב. זה היה מרתק", הוא מוסיף.

בחדר זה גם מוצב "קצה הציוויליזציה" מ-2012 – מיצב וידיאו של שלוש הקרנות, בליווי סאונד, המתאר פסנתר כנף נשרף ומתכלה בנופי קמבריה, על הגבול בין אנגליה לסקוטלנד. באזור אחר בתערוכה מוצגת העבודה "פסנתר כנף בייבי שרוף" - מעין מיצב פיסול. עוד מוצגת העבודה “K.364” מ-2010, מעין סרט מסע שבו עוקב האמן אחר שני נגנים ישראלים ברכבת מברלין לוורשה דרך פוזנן שבפולין - אחד מהם הוא בעלה לשעבר של זוגתו, אברי לויתן - הנוסעים לבצע את הסימפוניה הקונצרטנטית של מוצרט בשם זה לכינור, ויולה ותזמורת.

בתערוכה גם ייצוג ניכר של חומרים אישיים עוד הרבה יותר, החושפים לא רק את חיי האמן, משפחתו וחבריו אלא גם את תהליכי המחשבה שלו, את המקורות ליצירתו ואת יצר האספנות והאגירה שלו. כך, לדוגמה, בעבודה "I Am Also Hyde“ מ-2011 מוצגים יחד 360 תצלומים ממוסגרים, חלקם מבוימים וחלקם לא, המציגים את חייו האינטימיים של האמן כמעין יומן המתפרש על כמה שנים וכמה ארצות; בהם גם תצלומים שצולמו בביקוריו הרבים בתל אביב. על עבודה זו כותב ברק בקטלוג: "גורדון, בדיוקן עצמי המשתבר בין נקודות מבט שונות ובין זיכרון קולקטיבי ופרטי, מעמיד בסימן שאלה את יכולתנו לראות את עצמנו נכוחה ושופך אור על הצד האפל של הקיום האנושי".

studio lost but found

דוגמה נוספת לחשיפה, אם גם מסוג שונה, מתקיימת בעבודה "No Way Back“, אף היא מ-2011. זוהי שידת אדריכלים ישנה עשויה מגירות עץ, חלקן חסרות, חלקן שבורות, ובתוכן מונחים בערבוביה חפצים שונים ששמר גורדון: תצלומים, גזירי עיתון, כלי חרס, נעליים, גולגולות ועוד."אוסף אישי של מקורות חזותיים וחומרי גלם למחקר", כותב עליה ברק.

גורדון מסכים לטענה כי בתערוכה זו הוא נחשף יותר מבעבר. בכלל, הוא אומר, עשיית תערוכה מזכירה לו הליך אחר לגמרי: "כשעוצרים אותך, הדבר הראשון שמבקשים ממך לעשות הוא להוציא כל מה שיש לך בכיסים. מה שתוציאי יהיה הבסיס לשיפוט האישיות שהם יעשו לך. אני מנסה להסתובב בלי כיסים או להחביא אותם היטב, אך תערוכה היא מטאפורה למעצר - חייבים להוציא את הדברים מהכיסים“.

לדבריו, אחת הסיבות לחשיפה האישית הנרחבת בתערוכה נעוצה בנסיבות טכניות שהשפיעו על יצירתו לאחרונה. לאחר שנים שבהן בילה בנסיעות וגר למשך תקופות בערים שונות - גלזגו, לונדון, פאריס, האנובר, ניו יורק - התיישב בברלין, שם הכיר את רות רוזנפלד. דרך מקרה, הוא מספר, זכה לקנות בית בעיר שהיה בעבר אולפן סרטים ובמאים כמו האנס ריכטר יצרו את סרטיהם הראשונים. “אני מטייל מאז 1996, ובכל עיר שעברתי בה וצברתי מעט רכוש שכרתי מחסן. לראשונה הבאתי הכל לאותו מקום. הכל הגיע יחד - אני מדבר על מאות אובייקטים, על ציורים שעשיתי בסוף שנות ה-80, מכתבי אהבה ישנים שקיבלתי ועוד. התחלתי לעבור על הדברים, ניסיתי להבין למה שמרתי כל דבר, מה הוא מייצג בשבילי, מה הייחוד שלו, וניסיתי למצוא משמעות לדברים“.

אתה קצת צעיר בשביל מבט רטרוספקטיבי, זה נשמע כמו פעולת סיכום.

“לאחרונה יש לי חברים לא מעטים שהחלו לחלות, ההורים שלנו מזדקנים, ואני מתחיל לחשוב על הסופיות של החיים בכלל ושל החיים שלי. גם עצם היותי הורה לשני ילדים (יש לו גם ילד מבת זוג קודמת, המתגורר בארצות הברית, אע"א) גורמת לי לחשוב מה בדיוק אני משאיר מאחורי. ובכלל אני חושב שזה מאתגר”.

תרבות משתנה

בין מוצגי התערוכה שתי יחידות רטרוספקטיביות - האחת היא מיצב הטקסט ששמו "פחות או יותר כל מלה שנכתבה, נאמרה או נשמעה, בכוונה או באקראי, מאז 1989“, המוצג במפל האור שבמוזיאון כמעין אנתולוגיה של כ-100 עבודות טקסט משנים שונות. והשנייה - "פחות או יותר כל עבודת פילם או וידיאו שנוצרה מ-1992 בקירוב עד היום", שהיא מעין רטרוספקטיבה של עבודותיו. הקבץ זה מוצג בחלל כמיצב מרובה-מוניטורים המוצבים בגבהים שונים. הסאונד כמו הדימויים מתגבשים לערבוביה קקופונית ומרתקת. יש שם תיעוד עבודות מיצג מוקדמות של גורדון לצד סרטים מאוחרים יותר וגם עבודות חדשות המוצגות בתנאים אחרים בתערוכה זו.

בתערוכה ניתן להתחקות אחר העניין והשימוש שלך בטלוויזיה ובקולנוע במשך השנים. מה ההבדלים בין סוגי המדיה האלה מבחינתך ואיזה שימוש אתה עושה בכל אחד מהם?

“כנער גדלתי לתרבות של מיקסינג ורה-מיקסינג. רק התחילו לסמפל מטלוויזיה ולעשות קולאז' אודיו-ויזואלי. לפני כן הייתי נוסע לארכיונים ומבלה ימים שלמים בשביל למצוא משהו. באמצע שנות העשרים לחיי הגיע גם האינטרנט והחלה ההצפה, שכיום היא קצת יותר מדי. העבודה ‘פחות או יותר’ של עבודות הווידיאו גדלה לכדי מהלך היסטורי המצביע על האופן שבו התרבות עצמה השתנתה. התרבות שלי, מאז היצירה הראשונה - נגיד 'סטאר טרק' - ועד העבודות החדשות“.

האוצר ברק מסביר ש"סטאר טרק", שדאגלס יצר ב-1995 בהשראתה של סדרת המדע הבדיוני בשם זה (בעברית “מסע בין כוכבים”), היא עבודת מפתח שלו. וזאת לא רק בשל השימוש המדיומלי, אלא משום סוג ההתערבות: "בעבודה זו הרי הקפטן הוא לא הקפטן, הוא נשלט על ידי דמות רעה. יש לו אותו המראה, אך במקום להיות נחמד לאחות היפה, הוא רוצה לאנוס אותה".

תשוקה לאנונימיות

גם כיום, אף שהשתקע בברלין עם משפחתו, גורדון מרבה בנסיעות. כשצילם את זידאן, למשל, נעדר מהבית במשך כשנה. „אני עדיין לא יודע איפה הבית”, הוא אומר. “אני בבית בניו יורק, בתל אביב, בברלין, בפאריס ובגלזגו. אני מניח שהמפה של העיר האידיאלית תתחיל בשדרות רוטשילד, תמשיך ברחובות גלזגו ומשם לרחוב לאפייט בפאריס ורחובות בניו יורק”.

מה אתה אוהב בברלין?

“יש בדרך כלל תשוקה להיות אנונימי. ניו יורק, שהיא גדולה מאוד, סיפקה לי זאת במשך תקופה, עד שבשלב מסוים, בעקבות תערוכות שהצגתי, איבדתי את האנונימיות. התאהבתי בישראלית בברלין, וגם היא מספיק גדולה כדי להיעלם בה. דבר נוסף שאני אוהב בעיר הוא שהיא מלאה ברוחות. יש רוחות מעבר לכל פינה”.

יש בתערוכה עבודות מונומנטליות שנהפכו במהרה לקאנוניות: “24 פסיכו”, “זידאן” ועוד. מה הופך עבודות מסוימות לכאלה בעוד שאחרות נשארות מינוריות?

“זה מחוץ לשליטתי. במידה מסוימת כל העבודות שלי הן כמו ילדים. לפעמים הילד השובב מאוד חשוב. זה כמו לקרוא טקסט עם הערות שוליים; הערות שוליים צריכות את הטקסט בשביל להתקיים ולהיפך. ‘24 פסיכו’ לא היתה יכולה להתקיים ללא ‘סטאר טרק’. ואף אחת מהן לא היתה מתקיימת אם לא הייתי עושה עבודות פרפורמנס במשך הלימודים בגלזגו. וסביר להניח שלא הייתי עושה פרפורמנס לולא עדי יהווה”.

אז הכל חוזר לאלוהים?

"כן“, הוא משיב וצוחק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו