בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרידה קאלו - סודות ממעמקי המלתחה

60 שנה אחרי מותה נפתח ארונה של פרידה קאלו. הבגדים שנמצאו בו עומדים במרכזה של תערוכה חדשה במקסיקו סיטי, המגלה פרטים חדשים על חייה של הציירת מוכת האסונות

7תגובות

צעיף פרחוני ממשי שזור בין שתי צמות שחורות והדוקות, באמצען סיכת ראש משובצת אבנים; שרשרת זהב עם מדליון גדול; חולצת משי צהובה, בוהקת וקצרה, על גבי שמלה ארוכה תואמת; מגפי עקב מעוטרים בחרוזים: מלמעלה עד למטה, פרידה קאלו נראתה כמו מלכה כשיצאה בבוקר מחדר השינה שלה.

קאלו אהבה להתלבש. שני חדרים שלמים ב'בית הכחול' (Casa Azul) - היום המוזיאון על שמה ופעם ביתה ובית הוריה בשכונת קויואקן שבמקסיקו סיטי - שימשו אותה לאיחסון בגדים ואביזרים. למעשה, היא לא הסתפקה בלקשט רק את עצמה. כל הבית, אז וגם היום, נראה כמו בית בובות, צבעוני ומלא פרטים קטנים, עמוס בקישוטים שמחים ונוגעי לב. על הקיר במטבח, למשל, כתבה בצבע בגדול "דייגו ופרידה", כאילו חגגה לראווה את יחסיה עם דייגו ריוורה, האמן לו נישאה פעמיים בחייה.

אך יש מראות שמוליכים שולל. הקישוטים שעל הקיר לא תאמו את מציאות יחסיהם של ריוורה ושל קאלו, שהיו מלאים לא רק באהבה אלא גם בעצב, בגידות והפלות. כאלה היו למעשה גם בגדיה של האמנית המקסיקאית: מתחת לחולצה שלה היה מחוך אורטופדי עשוי שלבי מתכת שתמך בגבה החלש והמרוסק. מתחת לשמלתה הארוכה הייתה רגל תותבת שנקשרה למותניים באמצעות חגורות עור.

גיירמו קאלו

“מראה עיניים עשוי לתעתע: מלבושיה של פרידה קאלו", התערוכה החדשה שנפתחה בבית הכחול בנובמבר האחרון, בוחנת את הקשר ההדוק בין הנכות, האישיות והסגנון שהתגלו מחדש כשארון הבגדים של קאלו נפתח ונחקר לראשונה, כמעט 60 שנים אחרי מותה. “אפשר ללמוד כל כך הרבה מהלבוש", אומרת בראיון סירסה הנסטרוסה, אוצרת התערוכה וחוקרת אופנה מקסיקאית החיה היום בסינגפור ומנהלת שם את האקדמיה לאופנה (LASALLE-SIA).

“הסיפור של קאלו מסובך במיוחד”, היא מציינת. "זו אשה שהתמודדה עם בעיות בריאות מגיל צעיר. מאז שהייתה ילדה קטנה, היא למדה להשתמש באופנה כדי לאזן את עצמה ולהסתיר את כל מה שלא בסדר". בתוך הארון, אומרת הנסטרוסה, היו לא רק שמלות שמחות אלא גם הרבה פריטים קשים מנשוא. “חלק מהחוקרים בצוות האוצרות של התערוכה", היא מספרת, “לא היו מסוגלים לסבול את עוצמת הכאב. הארון היה סגור לגמרי במשך יותר מ-50 שנה. היה אפשר להריח את התרופות, את חיות המחמד, את הסיגריה האחרונה שהיא עישנה".

“לריוורה היתה כנראה תחושה שהוא לא יחיה הרבה אחרי מותה של קאלו", ממשיכה הנסטרוסה, “ועל כן הוא דאג להעמיד צוואה מפורטת מיד אחרי מותה, ב-1954. את ארון הבגדים שלה הוא השאיר באחריות דולורס אולמדו, שהיתה חברתם של הזוג ואספנית מרכזית של אמנות במקסיקו. ריוורה הורה שלא לפתוח את הארון במשך 15 שנים.

אולמדו, שניהלה את הבית הכחול במשך רוב שנותיה, החליטה להשאיר את הארון סגור כל עוד היא חיה. היא נפטרה ב-2002 וכך קרה שחלק כל כך חשוב מהאישיות של קאלו, שאפשר היה לחשוב כי הכל כבר נכתב ונאמר עליה - נפתח אל העולם רק לאחרונה".
ב-1913, כשהייתה בת שש, חלתה קאלו בשיתוק ילדים - מה שגרם לאחת מרגליה להיות קצרה יותר ומפותחת פחות. מחלת הפוליו היתה השלב הראשון בביוגרפיה מלאה בסבל וכאב, שהפכה בעשורים האחרונים לקאלט עבור קהל המעריצים של האמנית הידועה (בין השאר בעקבות הסרט העלילתי "פרידה" מ-2002, בבימויה של ג'ולי טיימור).

קאלו הילדה לבשה כמה זוגות גרביים על כף הרגל הקצרה ופיסלה לעצמה עקב קטן לנעל, כדי שתוכל להמשיך ללכת כרגיל. “השלב השני, והמכריע כנראה אף יותר, היתה התאונה הטראגית שקאלו עברה כשהיתה בת 18”, אומרת הנסטרוסה. "אוטובוס בו נסעה מבית הספר שלה לביתה התנגש ברכבת חשמלית. מוט ברזל שהתפרק מכלי הרכב חדר לרחם שלה, והיא הושלכה לקרקע מלאה ברסיסים ודם. היא אמנם ניצלה בנס, אבל החוויה היתה של אונס".

לאחר התאונה, שכבה קאלו כמו מומיה במיטתה במשך חודשים. בתקופה הזו החלה לצייר, בעיקר את עצמה בהתבוננות במראה. עם החלמתה, פנתה לריוורה בבקשה שיראה את עבודותיה ויגיב עליהן. ריוורה, איש גדול ומגושם, מבוגר ממנה בעשרים שנה, ביקר בבית הוריה של קאלו כדי לראות את הציורים, וביקורי הביקורת האלו הפכו במהרה לתחילת הרומן בין השניים. ב-1929 הם נישאו. נישואיה לריוורה, אמרה קאלו שנים אחר כך, היו "התאונה השנייה" שקרתה לה בחייה.

“למרות רוחות השינוי של אותה תקופה, קאלו היתה חריגה בהרבה מובנים", אומרת הנסטרוסה. “חשוב להבין שבשנות ה־30 היו מעט מאוד נשים שנודעו כאמניות. זו היתה חברה שנשלטה על ידי גברים, בייחוד בקרב המפלגה הקומוניסטית שקאלו וריוורה השתייכו אליה. השמלות שהיא בחרה ללבוש העמידו אותה באור אפילו חריג יותר: באותן שנים, האליטה הביטה לכיוון אירופה והוליווד מבחינת אופנה ותרבות; קאלו בחרה ללבוש שמלה שמקורה באזור טיחואנה שבצפון מקסיקו, והיתה לכך משמעות. ראשית, זו שמלה 'מקסיקאית' מאוד למראה. שנית, החברה הילידית של אזור טיחואנה היתה מיוחדת, חברה מטריארכלית. לכן, זו גם שמלה שמסמלת באופן מובהק את ההשקפה הפמיניסטית של קאלו".

לדברי הנסטרוסה, המחקר שקדם לתערוכה - והחל כתזה שהיא כתבה במכללת לונדון לאופנה - התייחס בעיקר לנקודה מגדרית זו. “אפשר לומר שתמיד היתה הילה 'סגנונית' סביב פרידה קאלו", היא מעידה, “וגם שמועות על כך שהיא הופיעה על שער מגזין 'ווג' הצרפתי בשנות ה-30. בדקתי, והסתבר שלשמועה הספציפית הזאת אין בסיס. מנגד, מצאתי כתבה מצולמת עליה ב’ווג’ האמריקאי מגיליון אוקטובר 1938. המראה שלה היה כל כך יוצא דופן שהוא צד את עינם של עורכי המגזין".

קאלו שהתה תקופה ממושכת בארצות הברית, כשליוותה את ריוורה במסע בין כמה בירות אמריקאיות. ריוורה, האמן המקסיקאי הידוע ביותר באותה התקופה ובין האמנים המרכזיים בעולם, הוזמן להכין ציורי קיר בדטרויט, סן פרנסיסקו וניו יורק, וכן הציג תערוכה רטרוספקטיבית במומה בניו יורק. “ריוורה היה האמן השני, אחרי אנרי מאטיס, שהציג רטרוספקטיבה במומה. אפשר לדמיין איזו קנאה דבר כזה יכול לעורר בלב של אשתו, שניסתה גם היא לפתח את עצמה כאמנית", אומרת הנסטרוסה. "קאלו ביטאה דחייה מובהקת מהתרבות האמריקאית, למרות שאחת התקופות החשובות בציור שלה היתה כששהתה בדטרויט. היא התעקשה לחזור למקסיקו, למשפחה שלה ולארץ שלה, אבל בו בזמן פיתחה קשרים משלה".

על פי הנרטיב המוכר יותר, זה המודגש בביוגרפיות השונות שנכתבו עליה, ריוורה היה בעיקר זה שבגד בקאלו, פרט לרומן אחד שהיא לא ניסתה להסתיר - עם המהפכן הקומוניסטי לאון טרוצקי, שהתארח בביתה ב-1937. ואולם, קאלו ניהלה לא פחות קשרים מחוץ למערכת היחסים המונוגמית שלה, עם גברים ועם נשים כאחד. “הטענה הרווחת היתה שקאלו לבשה שמלות 'מקסיקאיות' באופיין כדי לשמח את ריוורה, שדגל בחיזוק המסורת המקומית", מציינת הנסטרוסה. “אך גם הפעם זה תיאור שטחי למדי של המצב".

השראה לגוטייה וז’יוונשי

לצד פריטי הלבוש והאביזרים בתערוכה הנוכחית, כללה הנסטרוסה מספר מצומצם של עבודות אמנות של קאלו - מוכרות פחות, אך כאלה שנבחרו בקפידה. סדרה של כמה תצלומים ישנים, למשל, מראה דמויות שקאלו חתכה את ראשיהן ובמקום הראש השאירה ריבוע שחור. עבודות המצביעות אולי על רצונה לנתק את ראשה מגופה, כלומר, את מחשבתה ועשייתה מכאבה וסבלה. ברישום קטן אחר רשמה קאלו את עצמה כמו בתמונת רנטגן: סביב גופה צללית השמלות ומתחתן האביזרים האורטופדים להם הזדקקה.

מתוך מאות הפריטים שנמצאו בארונה של קאלו, בחרה הנסטרוסה כמה עשרות לתצוגה. ראויות לציון זוגות הנעליים החריגות, בעלות עקבים בגבהים שונים, כמו גם עשרות התכשיטים הכבדים והנוצצים, המוצגים בארון זכוכית כמו במוזיאון מדעי. “בשל מניעי שימור", אומרת הנסטרוסה, “נחליף את תצוגת השמלות בתערוכה מדי חודשיים. אפשר לומר שזה גם בגלל שיש כל כך הרבה מה להציג אבל אין מספיק מקום". הבית הכחול הוא אחרי הכל מוזיאון ביתי, מצומצם במרחביו.

גם צוואתו של ריוורה לא מותירה למה שנמצא היום במוזיאון לנדוד לחללי תצוגה אחרים, ולכן קטן הסיכוי שהתערוכה, שתסתיים במקום בסוף 2013, תוצג במקומות נוספים. “אני חושבת שקאלו היתה חשובה לא רק במקסיקו. היא השאירה חותם במיוחד על כמה ערים בהן ביקרה בחייה, כמו פאריס או סן פרנסיסקו, ואני בטוחה שהערים האלו ואחרות היו שמחות להציג את הממצאים החדשים. מעבר להשפעה של קאלו כאמנית על אמנים, יש לא מעט מעצבי אופנה ששאבו מהסגנון שלה השראה", אומרת הנסטרוסה.

את התערוכה מסכמים שני חדרים בהם מוצגים פריטי לבוש עכשוויים שנוצרו בהשראה ישירה או עקיפה של קאלו: כמה מערכות לבוש מרשימות שיצר ריקרדו טישי לבית האופנה ז'יוונשי; שמלה שעיצב ז'אן פול גוטייה ועוד אחת שעיצב ג'וניה ווטנבה לקום דה גרסון. “לאורך השנים אפשר לראות מקרים די ספורים של השפעה הדדית ישירה בין אופנה לאמנות", מודה הנסטרוסה, “כמו שמלת 'מונדריאן' המפורסמת של איב סאן לורן מ-1965 או הקולקציה שיצר מארק ג'ייקובס סביב האמנית היפנית יאייוי קוסאמה בבית האופנה לואי ויטון לאחרונה". עם זאת, התערוכה הנוכחית בבית הכחול זכתה לתמיכה נרחבת ממגזין “ווג-מקסיקו”, שגם הציב את קאלו על שער גיליון נובמבר האחרון.

“למרות סבלה הגדול, קאלו חיה את חייה באינטנסיביות”, מסכמת הנסטרוסה. "תקופה ארוכה היא היא חיה כאילו עמדה למות כל רגע. כל יום היה יום נוסף, בונוס. היא לא נתנה לנכות שלה להרוס את חייה. היא בנתה לעצמה למשל נעל פלטפורמה יפהפיה, מתוך מחשבה שאין שום סיבה שדבר כזה ייראה רע. גם קאלו וגם ריוורה הם חלק יסודי מהתרבות הוויזואלית במקסיקו, אבל קאלו הפכה לדמות כל כך איקונית בעולם, שאפשר לומר כי היום היא מפורסמת יותר מריוורה. לא רק האמנות שלה, כמובן, אלא גם בגלל הפרסונה שרבים כל כך מזדהים אתה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו