האמן ניק וופלינגטון מצלם את נעוריו - אמנות - הארץ
תערוכה

האמן ניק וופלינגטון מצלם את נעוריו

ניק וופלינגטון מתעד בתצלומיו את רגעיו האחרונים של אביו, אבל מבקש למעשה לשוב אל ימי נעוריו מתוך תחושת נוסטלגיה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב

קיימים לפחות שני תקדימים עיקריים לחזרתו של בן מבוגר, צלם, לבית הוריו ולשכונת ילדותו, שנהפכה לסדרת תצלומים חושפנית המצליחה להיות, מלבד ממואר חזותי, גם עדות לתקופה, לפוליטיקה שלה.

האחד הוא מיטש אפשטין, שנאלץ לעזוב את ניו יורק ולחזור להוליוק מסצ'וסטס לאחר שבניין בבעלות אביו נפרץ על ידי ילדים והוצת. האש התפשטה, כילתה כנסיה מהמאה ה-19 ובלוק בניינים שלם. תביעה על סך 15 מליון דולר הוגשה וחיי הוריו של אפשטיין עמדו להיהרס משום שלא היה להם ביטוח מספק. סדרת התצלומים “FAMILY BUSSINES” תיעדה את התקופה המתוחה שבה התמודדה המשפחה עם השלכות המקרה כמו גם את ההרס עצמו, מתברר בה השינוי הסוציו-דמוגרפי האדיר שעבר האזור מאז שנות ה-70, מות המרכז המסחרי עם הולדת הקניונים וגלי המהגרים שהפכו את העיר להיספנית, פערי תרבות ומעמד מהדהדים בין האב היהודי הלבן הבורגני האמיד לבין דייריו ועובדיו.

ניק וופלינגטון, “אבא מת בחדר שלי”, 2009 צילום: ניק וופלינגטוןצילום: none

השני הוא סדרת התצלומים המופתית של ריצרד בילינגהם “Ray's A Laugh”, המתעדת את המשפחה הלא-תפקודית והענייה שלו, האם אלימה ובולמית, האח נושר ואבוד, ובייחוד את האב האלכוהוליסט, בסנאפשוטים שפותחו בחנות המקומית וזיכו אותו בהכרה בינלאומית. לצד שניהם יש להזכיר גם את מיצג הענק של ג'רמי דלר, שחזור ההתנגשות בין משמרות המחאה של כורי הפחם לבין המשטרה ביורק שייר 1984, על פי כל כללי מסורת שחזורי הקרבות.

קבצנים וגדרות תיל

בין כל אלה מתמקם הפרויקט של ניק וופלינגטון, גם הוא צלם שזכה להכרה בעקבות סדרת "THE LIVING ROOM" שלו במסגרתה תיעד חיי משפחות לא תפקודיות ממעמד הפועלים בנוטינגהם. וופלינגטון חזר לווקינג, סוראי, עם גסיסתו של אביו, והפך את תיעוד הגסיסה, למסע זיכרון בנעוריו שלו, מעין דיוקן מורחב של תקופת תאצ'ר, על השביתות, המחאות, הכאוס הפוליטי, תת-התרבות, המוסיקה ותנועת ההתנגדות הקשורים בה. "המקבילות בין העולם העכשווי לבין הזכרונות שלי מתחילת עידן תאצ'ר ב-1979 מעסיקות אותי מזה זמן”, הוא כותב בטקסט הנלווה, "וככל שאני חושב על התקופה ההיא יותר, היא מתקרבת להווה".

וופלינגטון מציג בגלריה אינדי אוסף פוסטרים של הופעות וכרטיסי כניסה, עטיפות תקליטים, צילומי סטיילינג של להקות, פתקים, פנזינים, הזמנות לאירועים, ממורביליית זירוקס המלווה צילומי שביתות, התנגשויות ואלימות מצד שוטרים והתפרעויות. ביניהם הפנזינים “Tongue in cheek 3”, “פרופגנדה”, “F for fake”, המעורבבים עם תצלומי הופעות של מוריסי, תסרוקות התקופה, רחבות כניסה להופעות, כרטיסי הופעות של “אקו והבנימן”, עטיפות או הזמנות של “קברט וולטיר”, “קרייסיס”, “The Crumps”, “דד קנדיז”, צילומי הכניסה לבניין הוועידה השמרנית, שלט רחוב שבו הוצהר ש'מפגינים נגד ההתחמשות הגרעינית לא יקבלו שירות, שלטי "Police shoot women" בהפגנה, סמלים אנרכיסטיים, ססמאות ולוגואים, ותצלומי רחוב של מיואשים, קבצנים ומחפשי מזון בסוף יום בשוק, גדרות תיל ואלות.

מכל אלה יצר וופלינגטון טפט שאותו הוא פורש על קירות הגלריה, מעליו מוצמדים תצלומי צבע עכשוויים, רובם נוף מדושא ומיוער או צילום ים, אזורי טבע נטול אדם. האספנות החביונית של הנער המתבגר, שנוהלה בעיקר בין 1984-1979, חזקה במיוחד כשזוכרים שהיא מחליפה את צבירת הרכוש, שהיא מפלטו של הפרולטר מעיר השינה בתקופת תאצ'ר. כך, הארכיון מצטבר כנשק של העניים, הוכחה לכך שגם הם, אפילו הם, התקיימו לצד החזקים, אלה שכותבים את ההיסטוריה.

אבל זה גם סיפורו של האב, שבחר למות ב-2009 בחדר הנעורים של בנו, במיטתו, מקדש שאליו אסור היה לו להיכנס שנים רבות, במקום בהוספיס. האב היה מדען בתעשייה הגרעינית, האמין במדע כאמת האולטימטיבית ובקידמה ולעג לכל אפשרות חיים אחרת, "השכלה, ידע ופריצות דרך מדעיות היו המדד שלו להישגי האנושות", מספר וופלינגטון הבן. בגיל 59 הוא גסס מסרטן ככל עמיתיו לעבודה, ופנה עורף לרפואה הקונבנציונלית. רגע לאחר מותו, בבוקר יום ראשון, צילם אותו בנו, "צילום אחרון, מבט אחרון באדם, בזמן ובמקום".

"הפגנה נגד האפרטהייד בכיכר טרפלגר", 1980צילום: none

כך שכמו אפשטיין ובילינגהם, גם וופלינגטון פורש כאן מחווה מלאת צער וחרדה לדמות הסמכותית שירדה מגדולתה, שאיבדה את עולמה. כשהוא יושב לצד מיטת אביו הוא נזכר בסוף שנות ה-70 ומבין ש"לחורף של 2009 היתה תחושה דומה: עובדיי תעשיית הנפט שבתו והמיתון החל להתבסס. כמו ב-1979 גם הפעם הממשלה התחלפה ממפלגת הלייבור למפלגה השמרנית והכל הרגיש עגום" .

בית הספר נסגר כי לא היה כסף לחימום כך שבגיל 14 וופלינגטון עסק בסקיטבורדינג בשעות היום ובנסיעות להופעות בלונדון בערבים. הוא היה נער עם אובססיית מוסיקה, תפס את תקופת הפאנק בזנבה ואת האינדי הפוליטי בעיצומו, "מהבאנשיז ובאזקוקס עברתי למה שנחשב בעיני כפוליטיקה רדיקלית", הוא מספר. רוק נגד גזענות, מצעדים וקמפיינים לפירוק הנשק הגרעיני, "תקופה של התנגדות ומרד בסקווטים, קמפוסים, ואפילו בחדרי שינה של מתבגרי המעמד הבינוני", כלשונו. המוסיקה הקיצונית היתה פעולת התנגדות כשלעצמה, שנפרדותה מהפוליטי היתה עמומה לכל הפחות, אם לא מעורבת בכוונה.

פסקול התקופה

וופלינגטון מקים לתחיה זיכרון מוחשי, הורמונלי, של תקופה מתודלקת יצרים ויאוש, שמחה וזעם, ברובה סביב הפאנק, הפוסט-פאנק והאינדי הבריטי אבל לא רק. מול קצביות התצוגה, מהמסד עד הטפחות, בערבוביה צפופה ועשירת פונטים וסמלים גרפיים, הצופה אינו יכול שלא להשלים את הפסקול בראשו. אבל מה כל זה מספר ומספק לנו היום, מלבד אמצעי להתרפקות?

בעיקרה זו תערוכת נוסטלגיה מהנה ותוגת המוות השורה עליה רק מגבירה את הסנטימנט. כמו קודמיו, גם וופלינגטון מצליח לקשר בין סיפורו הפרטי, הזכרונות המתוקים-חמוצים, לבין הפוליטיקה של התקופה, על גזרותיה. עם זאת, הארכיון האישי שלו, מקור חומרי מחולל זיכרון, מצליח רק לרגעים להיחלץ ממעמדו כאלבום תמונות מעורר חיבה לעבר הצהרה פוליטית. באין תיארוכים ושיוכים מובהקים בחלק מהתצלומים (האם ההשתוללות הנראית בתצלומים היא הפגנת עובדי בתי הזיקוק או של מחלקת הניקיון העירוני – לא ידוע), נשארת רק סמכותן השנויה במחלוקת ממילא של הלהקות, כמעין רשימת מצאי פוסט מורטם. ואלה, מפיקות געגוע בלתי אמצעי והיסחפות לא מבוקרת, אבל לא מתבססות כתחליף לסיפור האב.

בניגוד לקודמיו, וופלינגטון לא מצליח לשזור את סצינת המוסיקה של נעוריו, ואת גסיסת ומות האב, בהקשר חברתי-פוליטי עמוק. זו פשוט היתה ההזדמנות המתבקשת לעשות מן סיכום-ביניים, להעלות זכרונות. הקישור שהוא עושה בין התאצ'ריזם להווה נשאר מילולי בלבד, בתערוכה הנשענת כולה על אתיקה ואסתטיקה שנעלמו זה מכבר.

בסופו של דבר זו תערוכת חשיפת טעם, סגנון, השתייכות לסצינה, שבגיל ההתבגרות יש להם עוצמה מכוננת זהות, אבל חסר בה הממד הבוגר המתבונן על כך מבחוץ ותורם תובנה מאוחרת. וולינגטון, כך נדמה, נשאר נער מעריץ להקות. כך נוצר מן זמן אבוד, כרוניקה ריקה, ארכיון אלטרנטיבי של יתמות שהוא גם שיר קינה לנעורים.

ניק וופלינגטון - Made Glorious Summer. גלריה אינדי (יהודה הלוי 57, תל אביב). שעות פעילות: ב’-ה’ 14:00-11:00, 19:00-16:00; ו’-שבת 14:00-11:00. עד ה-19 פברואר 2013.

תגיות:

תגובות