בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה קרה לקארל אנדרה, מענקי האמנות המודרנית, מאז שהואשם ברצח אשתו

עם פתיחת תערוכה מיצירותיו בבריטניה מדבר קארל אנדרה, ממייסדי המינימליזם, על החושניות בפלדה וגם על הדרמה שהתחוללה בחייו

2תגובות

קארל אנדרה הוא חובב גרוטאות. בימי שישי בערב, לפני ששיפצו את השכונה שבה גר 30 שנה, הוא נהג לשוטט ברחובות ולאסוף פיסות מתכת מחוץ לחנויות של מכונות. מפעם לפעם עצרה אותו המשטרה. "אלה גרוטאות", היה אומר כששאלו אותו לפשר מעשיו. "אין לזה שום ערך". לזה ענה פעם אחד משוטרי ניו יורק, כאילו היה דמות ממחזה של בקט, "אם אין לזה שום ערך, למה אתה רוצה את זה?"

"זה היה שוטר חכם מאוד", צוחק אנדרה.

הוא רצה את פיסת המתכת כדי לפסל, וסחב אותה לדירתו, בקומה ה-34 במנהטן, שנכנסים אליה מתוך מסדרון אפלולי, ואז צצות בראש שתי מחשבות: שנוף העיר הנשקף מהחלון עוצר נשימה, ושמדהים שאנדרה עדיין גר כאן. האמן, בן 77, התגורר בדירה הזאת ב-1985, כשאשתו, אנה מנדיאטה, אף היא אמנית, נפלה מהחלון. אנדרה הואשם ברצח, וב-1988 זוכה מאשמה, אחרי משפט מתוקשר מאוד.

Courtesy of Carl Andre. DACS, Lo

אנחנו נפגשים לשוחח על "Mass & Matter" (מסה וחומר), תערוכה מיצירותיו שתוצג במוזיאון טרנר לאמנות עכשווית במרגייט שבקנט, מ-1 בפברואר עד 6 במאי. זו התערוכה החשובה הראשונה שלו בבריטניה לאחר יותר מעשר שנים, ויוצגו בה שמונה פסלים שיצר בשנים 1967-1983 וכן כמה מהשירים המודפסים שלו מאותה תקופה (מלות השירים ערוכות בדפוסים בולטים על הנייר, כמעט כמו פסלים קטנים). במרומי הקומה השלושים וארבע מתפתח דיון מרתק על האבולוציה של אנדרה כאמן, אבל כל אותו זמן, כמו משהו שתלוי באוויר, אני עסוקה במה שקרה בחדר הזה לפני שלושים שנה ותוהה אם יש דרך כלשהי לדבר על כך.

אנדרה ידידותי ודברן, ונוטה לאמירות גלויות על פגמים באישיותו. הוא אומר שהוא מרוכז בעצמו, שהוא שמן (לכן הוא לובש תמיד סרבלים) ושהוא חסר תקנה בכל הנוגע לרישום. "אני אדם יהיר מאוד", הוא אומר, ואולי בשל כך אינו מוכן להצטלם לכתבה. הוא מגחך ומסביר שבתחילת דרכו בשנות ה-50 בניו יורק היתה לו החוצפה לצאת כנגד מבקרי האמנות הגדולים, שזילזלו ביצירתו ואמרו שהיא חסרת משמעות. זה בדיוק המסר שאנדרה ניסה להעביר. הוא תויג בתור מינימליסט - תווית שהוא מסוגל לחיות אתה בשלום - וכקונצפטואליסט, ואת זה הוא לא מוכן לקבל. סידורי העץ, הפלדה והלבנים שלו (הלבנים הן המפורסמות ביותר) נועדו להתריס כנגד המשמעות. ב-1976 קידם ה”דיילי מירור” את פניהן של כמה מיצירות הלבנים של האמן האמריקאי בכותרת בעמוד הראשי: "שטויות במיץ עגבניות". הזעם שלו מוצא לו ביטוי חלקי בתערוכה במרגייט.

"תמיד נאבקתי בעליית האמנות הקונצפטואלית", הוא אומר. "ג'וזף קוסות' אמר, 'האמנות-כרעיון כרעיון'. ואני אמרתי שרעיון בראש הוא לא יצירת אמנות. יצירת אמנות נמצאת בעולם, היא מציאות שאפשר לגעת בה". הוא מוסיף: "העבודה שלי לא נולדת מרעיונות – העבודה שלי נולדת מתשוקות".

ASSOCIATED PRESS

יושבים בפה פתוח

התשוקות האלה התבררו בשלב מוקדם, כשגדל בקווינסי שבמסצ'וסטס, והסתובב במחצבות הגרניט הנטושות ובמספנה שאביו עבד בה בתור שרטט. אנדרה זוכר ביראת כבוד "את גושי הגרניט הענקיים הפסולים שהיו שם"; במספנה, הוא אומר, "היו על האדמה בחוץ גיליונות פלדה שהחלידו מפגעי מזג האוויר".

בהמשך היו הזיכרונות האלה מוצאים את ביטוים בדחף ליצור אמנות. בקולג' הפרטי שבו למד במלגה היה חוג אמנות טוב, אך ניסיונותיו הראשוניים של אנדרה לא נראו מבטיחים. "אני צייר גרוע", הוא אומר. "ממש נורא. אני גם לא יודע לרשום. מישהו פעם אמר לי שאני לא יודע לרשום אפילו חשבונית".

בסופו של דבר התגלגל לפיסול ועקר לניו יורק, לעסוק באמנות. הוא היה חסר כל ומצא עבודה במוסך רכבות, נהג בקטרים וסילק משם פיסות מתכת ליצירותיו. כשקיבל את ההזדמנות הראשונה שלו, הצעה מגלריה טיבור דה נאג'י להציג כמה מיצירותיו, הוא ביקש מהסוחר לתת לו 600 דולר לחומרים; התוצאה היתה יצירה מקורות קלקר. הוא עבר לעבוד בפלדה, וחקר את האופי ה"חושני" שלה, אך הכחיש שיש בזה משהו מעבר לכך. "אמרתי, 'אין שום רעיונות מאחורי הפלטות האלה! אלה פלטות פלדה ותו לא!'" כשאמרו לו שערימת אבנים אינה יכולה להיחשב יצירת אמנות, הוא הביא כראיה את סטונהנג'.

עבודתו היתה נוקשה, מלהיבה ומרגשת באופן מוזר, ואנדרה נהפך לאחד מענקי האמנות המודרנית האמריקאית, ולאחד ממייסדי המינימליזם. הוא משתמש ברעיונות של חוסר משמעות ומביע בעזרתם את דעתו על האובססיה המבעיתה של התרבות למשמעות מילולית; אבל קצת דרמטי מצדו לומר שעבודתו נטולת משמעות לחלוטין. ועם זאת הוא אומר שהגישה הגסה לאמנות היא לשאול: מה זה אומר? "אנחנו חיים בתרבות לשונית, כל דבר צריך ליהפך לשפה. אנשים לא מבינים שום דבר עד שמסבירים להם מה פירושו". זו מין אטימות חזותית, כך הוא סבור, שנובעת מהגדילה על ברכי הטלוויזיה – "שפשוט מקהה את הדמיון ומקהה את החושים. אתה פשוט יושב מול המכשיר בפה פתוח".

מליסה, אשתו של אנדרה, יושבת אתנו ליד השולחן. היא אומרת: "מאז שאני מכירה את קארל, לא אכפת לו מה חושבים אנשים אחרים". זה נכון הן בנוגע לעמיתיו והן בנוגע למבקריו. "אמנים מזדעזעים מקארל בין השאר משום שאין לו שום עניין בקשרים חברתיים".

"זה לא נכון", הוא אומר. "פעם הייתי מבלה ב'ארט בר' ומתחיל עם בחורות. אבל לא אהבתי ללכת לפתיחות אלא אם כן היה שם הרבה אלכוהול". אני שואלת אם חוג ידידיו הצטמצם לאחר מות אשתו. "לא, לא, לא, זה היה כך מההתחלה. האנטי, השליליות, עוד הלכו והתגברו ככל שההצלחה שלי גדלה".

אבל בתוך חוג קטן, אני אומרת לו, דיברו בגנותך, תקופה קצרה לפחות.

"לא חוג קטן", הוא אומר. "הכותרת בדיילי מירור!"

לא – אני מתכוונת למה שקרה כשהועמדת למשפט.

Courtesy of stichting kröller-m

"אה", אומר אנדרה. "גם זה הגיע לכותרות". הוא מביט בי בשלווה.

האם אנשים התרחקו ממך עד שזוכית?

"לא, זה לא נפסק גם כשזוכיתי. לא זוכיתי בתקשורת. הם רק אמרו, 'הוא הצליח לחמוק מעונש'. הדעות עדיין חלוקות בעניין שלי".

מליסה מכחכחת בגרונה. "עדיין יש... במשך השנים, קיבלתי כמה מכתבים שאמרו, 'איך את מסוגלת להיות בקשר עם קארל?'"

אני אידיוט כשאני שיכור

אנדרה אמר בעבר שאנה הלכה לישון לבדה, וכעבור זמן, כשנכנס לחדר, החלון היה פתוח והיא לא היתה שם. אבל התביעה תיארה אותו בתור שונא נשים, וטענה שאשתו נפלה מהחלון לאחר ויכוח שהתעורר ביניהם כשהיא איימה להתגרש ממנו בעקבות בגידותיו הרבות. זה היה לא הוגן במיוחד, הוא אומר, "משום שתמיד ראיתי בעצמי פמיניסט. כמו רוב הגברים, אני נמשך לנשים; אבל אני אוהב נשים, ורוב הגברים לא אוהבים נשים. הם מעדיפים ללכת לפאב ולבלות עם החברים שלהם".

"כשהתחלנו להיות בקשר", אומרת מליסה, "כל פעם שיצאנו לבלות, יצאנו קארל ואני והמון נשים. רק לעתים נדירות היה לנו ידיד גבר". מי שהכיר אותו נשאר נאמן לו, אבל אנדרה גם איבד חברים. "לא חברים קרובים, אבל מכרים, שלא מוכנים לדבר אתי, שמתחמקים ממני וכן הלאה".

ואז תלתה קבוצת האקטיביסטיות הפמיניסטית "גרילה גירלז" ברחבי העיר כרזות ועליהן תמונות של או-ג'יי סימפסון ושל אנדרה, בכותרת "מבוקש". איך הגיב על כך?

"אני אדם פלגמטי למדי. טיפוס שליו. למדתי לקח כשהייתי ילד, היו מציקים לי לפעמים. הייתי ילד שמן. לא ספורטאי, חביב המורות ודברים כאלה, ולפעמים הציקו לי. למדתי לא להילחם אתם. זה בלבל אותם. הייתי פשוט אומר, 'לא, לא, לא, אני לא עושה פרובוקציות'. כמו ספנסר טרייסי ב"Bad Day at Black Rock".

Martin Ries / Gannett Ries Digit

נופלת שתיקה. אני מתפלאת שלא עברת דירה, אני אומרת. "אין שום סיבה להתפלא", הוא אומר. "תסתכלי על הנוף".

"קארל לא אוהב שינויים", אומרת מליסה. "ולמען האמת – מאחר שהקדשתי לעניין מחשבה עמוקה – אני חושבת שאילו הוא היה עובר דירה, זה היה נתפס כהודאה באשמה". "לא חשבתי על זה ככה", הוא אומר. "אני פשוט אוהב לגור כאן".

הדיווח בתקשורת רמז שמשפחתה של אשתו התנגדה לו מאוד באותה תקופה. "לאו דווקא", הוא אומר. "היה מקרה ספציפי – ויכוח גדול בשאלה למי צריכה להיות חזקה על השרידים של אנה. בית המשפט קבע שלמשפחה תהיה חזקה על השרידים שלה והם היו ממונים על סידורי הלוויה וכן הלאה. חתמתי על שטר ויתור בנוגע לנכסים של אנה, כדי שלא יחשבו שאני מרוויח באיזושהי צורה מהמוות של אנה. עשיתי כל שביכולתי כדי לקדם את העבודות שלה, כי אני חושב שהיא היתה אמנית טובה".

הוא מוסיף בשקט: "אנה היתה אשה מאוד גלויה. היא היתה קטנה וחמת מזג, והיא אמרה לאנשים מה דעתה במפורש, ברגע שהמחשבה עלתה בדעתה, ולפעמים זה היה מוגזם".

אם כך, היתה ביניכם התאמה, מאחר שאתה כל כך שליו.

הוא משתתק לרגע. "לצערי אני נעשה חמום מזג ואידיוט כשאני שיכור מאוד. אנה היתה לוחמנית מטבעה. ו..." הוא נאנח בשקט. "היא הכתה אותי יותר מפעם אחת. היא היתה משהו".

האם התכוננת לאפשרות שבית המשפט יפסוק שאתה אשם?

"אני – מה אומר? אסיר נכנע לגורלו. תמיד נמשכתי לדאואיזם. הפילוסופיה שלהם היא שיש דרך אמיתית, ואף אחד לא יודע מהי. כל אחד צריך לגלות את הדרך האמיתית שלו... כמו שטיפות מים יכולות לשחוק הרים, דברים כאלה. לא שיש כוח בחולשה, אלא שהכוח הוא לא הכל".

את מליסה הוא פגש ב-1995, וההיכרות אתה שינתה את חייו, הוא אומר. "לא יכולתי להשתכר כל ערב כשמליסה, האשה שאני אוהב, נמצאת לידי. הבנתי שאני מבייש את עצמי ואותה". הם מביטים זה בזה משני צדי שולחן האוכל. "כשפגשתי את מליסה, הבנתי אחרי זמן קצר שאני בבית", הוא אומר.

מליסה מחייכת. "הוא חכם", היא אומרת.

 

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו