צייר לי בועה: על שוק האמנות הפרוע בניו יורק - אמנות - הארץ

צייר לי בועה: על שוק האמנות הפרוע בניו יורק

הימנעות מציון מחיר, התמקחות מעושה של הכרוז מול נברשות במקום מול קונים, התמודדות מול קניינים שיש להם אינטרס להקפיץ את העלות. כך גרמו ליקויי פיקוח לניפוח המחירים בשוק האמנות בניו יורק

רובין פוגרבין וקווין פלין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רובין פוגרבין וקווין פלין

באביב יתכנסו כמה מהאנשים העשירים בעולם לאירועים הנוצצים של עונת המכירות הפומביות בניו יורק, ויוציאו מאות מיליוני דולרים בשוק אמנות שמתנהלות בו עסקות ללא שקיפות, ושהפיקוח החיצוני עליו מועט. במכירות פומביות גדולות, הצעות המחיר הראשונות המוכרזות על יצירה הן בדרך כלל פיקטיביות – מִספרים שמנהל המכירה מצץ מהאצבע כדי להתניע את ההתמחרות. האספנים עשויים לגלות, למשל, שגבר עליהם מישהו אשר תמורת הסכמתו מראש לשלם מחיר קבוע על עבודה מסוימת, מובטח לו נתח מכל סכום שמעבר למחיר המוסכם. והגלריות מתעלמות שוב ושוב מחוק בן 42 שנה, הקובע כי עליהן לפרסם את מחיריהן – ואינן נענשות על כך.

מכירות האמנות בניו יורק, בגלריות או במכירות פומביות, מכניסות על פי ההערכה שמונה מיליארד דולר בשנה. אך השינוי המשמעותי האחרון בתקנות העירוניות הנוגעות למכירות פומביות נכנס לתוקפו לפני 20 שנה, כשערך העסקות היה פחות ממחצית מערכו כיום. רבים בעולם האמנות אומרים נחרצות שאין צורך בפיקוח נוסף על שוק שלא מתעוררות בו תלונות רבות מצד הצרכנים, ושחשיבותו לכלכלת ניו יורק רבה כל כך. אך אחרים מהתחום מספרים על חשש הולך וגובר שהפיקוח אינו מדביק את הקצב, ושהיחס לאמנות כיום הוא כאל סחורה. "עולם האמנות מזכיר את שוק ההשקעות הפרטיות של שנות ה-80 ואת קרנות הגידור של שנות ה-90", אומר ג'יימס הדג'ס ה-4, אספן ואיש כספים ניו יורקי. "למעשה אין בו שום פיקוח או ויסות".

כמה מחברי בית המחוקקים במדינת ניו יורק ניסו לאסור את המנהג הידוע בשם "chandelier bidding" – הצעות מחיר מהנברשת – מעין הצגה של שוק האמנות, שבה הכרוז מעמיד פנים בפתיחת המכירה שהוא רואה מציעים בקהל, אך למעשה הוא מצביע על גופי התאורה ותו לא. "הגיע הזמן לוותר על הפיקציה שיש התמחרות אמיתית", אומר דייוויד נאש, בעל גלריה ששימש במשך 35 שנה בתפקיד ניהולי בכיר בסותביס.

אך תשע הצעות חוק לאסור את המנהג, שהוגשו במהלך השנים באולבני בירת ניו יורק, לא עברו. כיום, בעיר המבקשת לווסת את צריכת המשקאות הקלים, שיטת הנברשת עדיין חוקית לחלוטין. לפי החוק הכרוז רשאי להכריז על הצעות מחיר כאלה ובלבד שיפסיק לפני שיגיע למחיר המינימום של פריט מהמכירה, המחיר המינימלי החסוי שהמוכרים הסכימו לקבל. בתי המכירות אומרים ששיטת ההצעות הזאת אינה מזיקה, היא גלויה לחלוטין והאספנים מבינים כיצד היא מתנהלת. הם טוענים גם שהיא מגינה על המוכר, בין השאר בכך שהיא משמרת את הדרמה שמושכת קונים למכירה.

מכירת ציור של סזאן בסותביס ב-2006. המכירה השנתית בניו יורק עומדת על כשמונה מיליארד דולרצילום: NYT

"אנשים אוהבים להגיד שאין פיקוח על שוק האמנות", אומרת ג'יין לוין, סמנכ"לית בכירה הממונה על הציות לחוק בסותביס. "אין דבר רחוק יותר מהאמת. יש חוקים מיוחדים למכירות פומביות, שמתייחסים לשוק הזעיר הזה, ושולטים בתהליך המכירה". מצד המחלקה לצרכנות בעיריית ניו יורק, המפקחת על שוק האמנות, מדווח שאין תלונות רבות מקניינים או ממוכרים, ולטענת מנהלי המכירות, קיימות הגנות נוספות לצרכן, מתוקף הקוד המסחרי האחיד של מדינת ניו יורק.

בכירים בבתי המכירות אומרים, שרוב הביקורת המושמעת על דרכי הפעולה שלהם מגיעה מבעלי גלריות – יריביהם בענייני המכירות – שלדבריהם פועלים ללא פיקוח. "על הסוחרים אין שום רגולציה", אומרת פטרישיה המברכט, מנהלת בכירה לפיתוח עסקי בבית המכירות הפומביות פיליפס. ואכן, התפיסה של השוק כייחודי לקרובים לצלחת נובעת בחלקה מתביעות שהוגשו לאחרונה נגד גלריות, ובהן שלוש תביעות מטעם אספנים שהאשימו את גלריה קנודלר ושות' - שכבר אינה פועלת - בהונאה.

"האם יש בכלל סיבה לחשוב שפיקוח על שוק האמנות יהיה יעיל יותר מהפיקוח על השווקים הפיננסים?" מקשה ג'ונתן בראון, מרצה במכון לאמנות של אוניבריסטת ניו יורק. "הרי רבים מהמשתתפים הם אותם אנשים". אבל אחרים אומרים שבהתחשב בהיקף הכסף המעורב ובמספר הקונים העשירים, יש הכרח להחיל חוקים מחמירים יותר. "באופן אידיאלי, החמרת החוקים היתה עניין שבתי המכירות היו אוכפים על עצמם מרצונם", אומר מייקל פלאמר, לשעבר בכיר בכריסטיס, וכיום שותף בחברת ארטווסט, חברה לייעוץ בתחום האמנות. "לצערי אני לא חושב שהשווקים יפגינו משמעת ויעשו את זה".

בואו לא נהיה זולים

אווירת "היד הנעלמה" (לסה פייר) הרווחת בשוק האמנות ניכרת יותר מכל בזלזול שמפגינות הגלריות בחוק ה"אמת בתמחור" של העיר ניו יורק, הקובע שחובה להציג במקום בולט תגיות מחיר על פריטים המוצעים למכירה, לרבות יצירות אמנות. באף אחת מעשר גלריות שביקרנו בהן באקראי החודש, לא הוצגו תגיות מחיר, אף שכמה גלריות קטנות הציגו רשימת מחירים כשהתבקשו לעשות זאת. בגלריה דייוויד זווירנר בצ'לסי, האשה בדלפק הראשי התרגזה כשנשאלה אם יש לה רשימת מחירים.

"ממש לא", ענתה.

ב-1988 פשטו אנשי לשכת הצרכנות על גלריות שלא הציגו מחירים; נמצאו 19 מפירי חוק. "חשפנו את העניין ושמנו אותו על השולחן", אומר אנג'לו אפונטה, לשעבר מפקח לשכת הצרכנות. "זה עשה רעש גדול. לתעשייה הזאת יש הרבה כוח בניו יורק".

אבל בשנים האחרונות נדמה שלא נעשים ניסיונות דומים לאכוף את החוק. אנשי לשכת הצרכנות סירבו להתראיין וגם לא הסכימו לפרט אם בשנה האחרונה נתפסו גלריות שהפרו את חוק תגיות המחיר.

"עירום, עלים ירוקים ופסל חזה" של פיקסו. הערכת המינימום עמדה על 70 מיליון דולר, הציור נמכר ב-106 מיליון והערב גזר קופון שמןצילום: Via Bloomberg

אבל חוק התמחור כן נאכף נגד קמעונאים אחרים. תאגיד הרהיטים אדרי מברוקלין, למשל, נקנס בחמש מאות דולר ב-2011 כשנמצא ששרפרף אדום ושולחן קטן לא נשאו תגיות מחיר. סוחרי האמנות טוענים, שהצגת המחירים של יצירות יקרות ערך בגלריה פתוחה עלולה ליצור בעיות אבטחה, ושהאסתטיקה של התערוכה תיפגם אם היצירות יוצגו כמו סחורה.

"בעינינו זה זול", אומר ריצ'רד פייגן, סוחר ותיק.

אחרים אומרים שהצגת המחירים תחבל באווירת האליטיזם של השוק. גלריות, אומרים המומחים, בוחרות למי למכור ומעדיפות קונים טובים, בייחוד כאלה שיוסיפו זוהר לכוח השוק של האמן.

כששואלים סוחרי אמנות מה לדעתם מצריך פיקוח בשוק האמנות, רבים מהם מציינים את ערובות הצד השלישי. ערובה בתחום מכירות האמנות פועלת לרוב כמו בכל תחום – כשמישהו מציע יצירה למכירה, בית המכירות מוכן לפעמים לערוב לכך שהמוכר יקבל סכום כסף מינימלי, ומציע את היצירה למכירה לצד שלישי במחיר קבוע, שאינו נחשף לציבור, למקרה שלא תימכר במחיר גבוה יותר. בתמורה להתחייבותו מקבל, הערב, ששמו נותר חסוי, נתח מכל הכנסה הגבוהה מסכום הערבות. אם צד שלישי מתחייב למשל לערובה של עשרה מיליון דולר, והצעת המחיר מגיעה ל-12 מיליון דולר, הצד השלישי מקבל חלק (במקרים רבים: 30%-50%) מההפרש, שני מיליון דולר.

בתי המכירות כבר משתמשים כיום בערובות כדי להתחרות על פריטים נחשקים. מאחר שהם מרוויחים בעיקר מעמלות הקשורות למחירי המכירה, משתלם להם למשוך אליהם יצירות יקרות ערך. מאז השפל ב-2008, כשבתי המכירות הפסידו סכומים גדולים מיצירות שהם עצמם ערבו להן, הם פונים במקרים רבים לצד שלישי שיקבל על עצמו את הסיכון. כריסטיס, למשל, הצליחו למכור ב-2010 את "עירום, עלים ירוקים ופסל חזה" של פיקאסו אחרי שמצאו צד שלישי שהיה מוכן להתחייב לערובה, בסכום שלא נחשף. כשהציור, שהוערך במינימום 70 מיליון דולר, נמכר לבסוף ב-106.5 מיליון דולר – באותה תקופה המחיר הגבוה ביותר של יצירה שנמכרה במכירה פומבית – הצד הערב הרוויח בעסקה סכום נכבד.

הבעיה, לדברי כמה סוחרים, אספנים ויועצי אמנות, היא שהנייטרליות של המכירה הולכת לאיבוד כשהערבים רשאים להשתתף במכרז על יצירה שערבו לה. הם טוענים שלערבים יש אינטרס חסוי בתוצאה, ויתרון חשאי על פני המציעים האחרים, משום שקונה שמעוניין ביצירה עלול למצוא את עצמו מתמודד מול אדם שכל מטרתו היא להעלות את המחיר. "בשוק שמתיימר להיות שקוף ולחשוף ניגודי עניינים, זה לא משחק הוגן", אומר האספן הדג'ס.

בכריסטיס ופיליפס, שני בתי מכירות גדולים, גם אם הערב עצמו רוכש את היצירה בסופו של דבר - בכל זאת הוא משלם תמורתה פחות משהיה משלם עליה אדם אחר. למשל, אם הצעתו של ערב לשלם על יצירה מסוימת 12 מיליון דולר מתגלה כהצעה המנצחת, הערב לא ישלם את כל הסכום משום שהוא עדיין מקבל את הנתח שלו – שנקרא דמי מימון – מכל סכום שמעבר לערובה של עשרה מיליון דולר, למשל, שלה התחייב.

פירושו של דבר שלא תמיד המחירים במסמכי המכירה – המדד הראשי של התעשייה לאומדן ערך ליצירות – מדויקים. "אם המחיר אינו המחיר משום שהערב קנה אותו וקיבל הנחה, כבר אין שקיפות בשוק", אומר מייקל מוזס, מרצה בגמלאות מאוניברסיטת ניו יורק, שהחברה שלו, "ביוטיפול אסט אדווייזור", סוקרת את שוק האמנות.

בסותביס, לעומת זאת, מציינים שהם אינם מאפשרים לערב שזכה ביצירה להשתתף בדמי המימון. "הרי הערב לא מתמודד על היצירה באותם תנאים שהמציעים האחרים מתמודדים עליה", אומר ג'ונתן אולסוף, סמנכ"ל בכיר ומנהל משפטי בינלאומי בסותביס. כריסטיס ופיליפס מצדיקים את גישתם בטענה שאם לא ינהגו כך - הערבים עלולים שלא להשתתף בהתמחרות ובכך ימנעו מהמוכר להשיג את המחיר הטוב ביותר. הערובות, לדבריהם, יוצרות נזילות ומעניקות למוכרים את הביטחון להוציא לשוק יצירות חשובות. אם יש ניצול לרעה של העניין, לדבריהם, הבעיה היא התנהגות הערב, לא בהתנהגות שלהם.

את הערבים מוצאים בתי המכירות בדרך כלל מקרב אספנים עשירים וסוחרים פרטיים, שמסכימים לערוב משום שהדבר מאפשר להם לתרום לשימור ערכו של אמן שהשקיעו ביצירתו. אבל המציעים עצמם אינם יודעים לעולם מי מהיושבים באולם המכירות עשוי להיות ערב או איזה מחיר הובטח למוכר, אך הכרוז, כמתחייב בחוק, מגלה בתחילת כל מכירה שכמה מהיצירות יימכרו עם ערבויות, ומציין אותן בסמלים קטנים בקטלוג. בתי המכירות גם חושפים שהערבים עשויים להשתתף בהתמחרות, אך לדבריהם תקנות הצרכנים אינן מחייבות במפורש לציין זאת. "אנחנו בעד שקיפות", אומרת קארן גריי, היועצת הכללית של כריסטיס.

המחוקקים הגיבו בפיהוק

לדברי ריצ'רד ברודסקי, דמוקרט מווסצ'סטר, ניסיונותיו כחבר בבית המחוקקים במדינת ניו יורק בשנות ה-90 לפקח על מכירות בשוק האמנות במדינה, עוררו פיהוק מצד עמיתיו המחוקקים. רבים מהם ראו בעולם האמנות מקום זר שדרים בו אנשים עשירים שאינם זקוקים להגנה. אבל אם מנפחים מחירים באופן מלאכותי, הוא אומר, הרי מוסדות שבתמיכת משלמי המסים, כגון מוזיאונים, עלולים לגלות שאינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש יצירות חשובות. ב-1991 הוא הגיש אפוא הצגת חוק לאסור על "הצעות נברשת".

על פי החוק בעיר ניו יורק ובמקומות אחרים, מנהלי המכירות רשאים להמציא הצעות מחיר בתחילת מכירה ובלבד שיפסיקו להכריז על הצעות כאלה בטרם יגיע הכרוז למחיר המינימום החסוי, שעליו סוכם מראש. בתי המכירות אומרים ש"הצעות הנברשת" (הם מעדיפים את המונח "התמחרות רציפה", consecutive bidding) נחוצות כדי לשמור על חשאיות מחיר המינימום ולהגן על המוכר. בלעדיהן, הם אומרים, הצעות המחיר עשויות להתחיל במחיר המינימום, זה שהמוכר מסכים לו, וכך למעשה לגלות מהו. הם מדמים זאת לעסקות נדל"ן שבהן המוכרים אינם מגלים מה מחיר המינימום שהם מוכנים לקבל, כדי לשמור על מינוף כוחם במשא ומתן.

הצעת החוק שברודסקי ניסה להעביר חייבה את מנהל המכירה לחשוף הצעת מחיר מזויפת במילים "for the consignor" (עבור המוכר), למשל "יש לי הצעה של מיליון דולר for the consignor". לשכת הצרכנות תמכה בהצעת החוק, אך בתי המכירות טענו שדי בתקנות הקיימות בעיר ניו יורק. כריסטי'ס וסותבי'ס גייסו את סטנלי פינק, לשעבר דובר בית המחוקקים, לשמש שתדלן מטעמם. כשהצעת החוק של ברודסקי נכשלה, הוא שב והגיש אותה כמה פעמים. בניסיון התשיעי, ב-2007, היא עברה את בית המחוקקים, אבל נכשלה בסנאט.

ב-2008 מיתן ברודסקי את הצעת החוק, בדרכים שהרחיבו את תחולת התקנות העירוניות לעניין המכירות הפומביות למדינה כולה, אך למעשה הותירו את השימוש ב”הצעות נברשת” ללא שינוי. בתי המכירות הפומביות היו מרוצים מהשינויים ושלחו לו מכתב תמיכה, וב-2010 עברה ההצעה המתוקנת. היא מתקיימת עד היום. התומך שלה בסנאט, דניאל סקוודרון ממנהטן, אומר שעדיין יש לה ערך. מעבר להרחבת התחולה של החוק העירוני, היא תיתן בידי פרקליט המדינה את הכוח לאכוף את החוק על בתי המכירות.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגיות:

תגובות