נבט יצחק מסתירה לאום כלתום את הפנים - אמנות - הארץ
תערוכה

נבט יצחק מסתירה לאום כלתום את הפנים

בתערוכה חדשה יצרה נבט יצחק הומאז’ לא פשטני לאום כלתום. זה מהלך מינורי המתמודד עם הזמרת בשפה עכשווית, בלי הערצה, מתוך ידיעה שהציפייה לא תתממש

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב

תערוכתה המצוינת של נבט יצחק, "שמש של סוף יום", מורכבת משלוש עבודות בלבד - שתי עבודות מדיה מוקרנות ומיצב סאונד. יש בכך ביטחון עצמי רב, להישען על מעט עדין. וזה עובד. היחס בין יתרי המשולש שבנתה יצחק מתפעל את החלל, את הרגש, את המדומיין הקולקטיבי, בהצלחה.

"אלו הן עבודות שנגזרו מחומרי גלם מקוריים (found footage), אסמבלז'ים של דימוי וסאונד שנוצרו באמצעות מניפולציות דיגיטליות”, כותבת האוצרת סאלי הפטל-נווה, "פעולות מינוריות של חיתוך וחיבור, עריכה ואנימציה המשבשות מודלים אסתטיים מסורתיים ויוצרות קומפוזיציות חדשות".

אחרי שיצרה דיוקן מוקרן ותיאטרלי של פריד אל אטרש, עסקה במוסיקה כורדית ("שפה לנאמנים" מ-2011) ובעבודות הבנייה של היכל התרבות בשנות ה-50, יצחק שוב משתמשת בחומרי ארכיון כנקודת מוצא לבדיקת היחסים בין סאונד לווידיאו. הפעם בהופעותיה המצולמות של אום כלתום, גם מהן היא מחסירה רכיבים מסוימים, משכפלת ומכניסה ללולאה אלמנטים אחרים. כך היא מאבדת-מעבדת את המופע במקור, משחזרת אותו מעצם האלתור החופשי עליו, המשתמש בו כבחומר גלם.

2012 "star quality" צילום: נבט יצחק

העבודה החזקה מבין השלוש היא “Star Quality“, פריים שנלקח מתוך קונצרט מיתולוגי ששודר בטלוויזיה. נוקתה ממנו הלהקה היושבת מאחור, המוזיקה והשירה, נשארה הדמות הכריזמטית של אום כלתום מליטה פניה במטפחת המפורסמת. הרגע הזה מוקרן בחלל בגדול, חוזר על עצמו בשידור מעגלי כך שהוא בעצם מונצח כמעט ללא תזוזה, הופך לנצח קטן שבו האשה ההרואית, הפרפורמרית המובילה את העם, הסמלית כמוזה, האמא של האומה, כתר המזרח, מתועדת כאן כשפניה חסרות, ברגע חלש, בהפוגה, עומדת כמבוישת מול הקהל באולם, בעולם. זהו רדי-מייד ויזואלי מדויק, היוצר את דיוקנה של הדיווה כמנותקת, נוכחת חסרה.

בבידוד ובקיטוע של פרגמנט מהופעתה של אום כלתום ב-1963 בשיר “Awedt Ainy”, פירקה יצחק את מושג ההופעה, גם במובן של שואו (וילון, שטיח, זמרת) וגם במובן של ההתגלות לעין, למרכיביו. השואו נוכח דווקא בהיעדרו, ברגע של השתיקה, ההרפיה, האתנחתא. אום כלתום מתקבלת ברגע הזה גם כישו וגם כוורוניקה, הסתר הפנים והיסטריית הקדושה גם יחד מגולמים בדימוי הזה שבו היא מטביעה פניה בבד, שהוא גם רגע של התמכרות סודית בפרהסיה. כך זה פריים אותנטי בה בעת שהוא מראה מסכה, מציג נתינה ולקיחה, אמונה וכפירה, חד פעמיות ושכפול.

העבודה מזכירה את "אינתא עומרי" של שריף ואכד, הקרנה שבה צפה המטפחת בחלל לבדה, ובייחוד את “Away From You No. 1“ מ-2011, הקרנה שבה דגם ואכד רקיעת רגל קלה של אום כלתום מהופעה ב-1965 ושיכפל אותה כך שהיא הופכת למטרונום פנימי, גופני, נוירוטי. היא גם מזכירה את עבודת הווידיאו הקלאסית “IM TOO SAD TO TELL YOU“ של באס יאן אדר משנת 1971, שבה מצולם האמן בוכה. אדר מתייפח בלי קול, בכי מנותק מסיבות ונסיבות, נוכח כשלעצמו, כעבודת גוף. הצופה מתהפנט לפניו, מנסה לפצח את הרגע המדויק שבו העצב פורץ את גבולות הגוף, מחצין את הסימפטום, הופך למופע דמעות. לעומת הקינה הבלתי אמצעית שלו, לבד מול מצלמה, אום כלתום המקוננת של יצחק מתקבלת כנציבת מלח מאופקת, קפואה, לא אקספרסיבית, גרסה אחרת של אנדרטה חיה ליגון שאין לו מלים, לבד בין כולם.

עבודה נוספת היא מיצב סאונד בכניסה לגלריה. וילון קפלים סוגר את היציאה למרפסת, משמש מסך החוסם את עין, רקע להופעה שאיננה. מצדו השני בוקעים צלילים, קטע שירה מתוך “Howwa Sahih El-Hawa Ghallab” (בתרגום חופשי: האם האהבה מנצחת?) הכולל וריאנטים של אלתור בהגייה ובהבעה של המלה “יא אלבי” (הו ליבי). האלתורים הם אמצעי למתיחת השיר, בנייתו כדרמה עזת רגש עד הצפה וגודש, המתקיים במסגרת איתנה. הסאונד מלווה במחיאות הכפיים ובזעקות ההתלהבות של הקהל היוצא מגדרו.

על גבי הווילון מוקרן וילון נוסף, שנפתח ונסגר, כך שמתקבל מעין חלל רפאים כפול – זה שבו מצוי הצופה, מביט בבד ומקשיב לסאונד שכמו נוצר בצד השני, מצוי מאחורי הקלעים, וזה שמבעד לפתחו אמורה להגיח הדיווה, להתייצב מולו. ההופעה המלאה-ריקה היא בה בעת אתר חסום ופרוץ, מראה של הסוואה עוצרת וסאונד של התפרצות חסרת מעצורים. באופן מוזר, מזכירה העבודה הזאת פסקולי צחוק מוקלט בסיטקומים. אנשים מתים מתרגשים.

"שמש של סוף יום" 2012-2013צילום: נבט יצחק

העבודה השלישית היא הקרנת אנימציה נוספת, החלשה מבין השלוש. “שמש של סוף יום” (2012) מצולם בשחור-לבן שטיח פרסי כגון אלה שעליהם עמדה אום כלתום בהופעותיה. כעת הוא מלבן ריק, אפור כטיח, עתיר דגמים מפותלים הנעים לנגד עיני הצופה. הוא הופך באמצעות העיבוד הדיגיטלי ל"תבליט אורנמנטלי מעוטר במוטיבים גיאומטריים וצמחיים מסוגננים, ולרגע נדמה שזהו שריד ארכיאולוגי קדום", כלשון האוצרת. "הסימטריה והאיזון של הקומפוזיציה מופרים על ידי הכנסת תנועה המפיחה רוח חיים במוטיבים המרכיבים אותה. הסדר הקוסמי האידיאלי, ההרמוניה ושיווי המשקל המאפיינים תפישה עיצובית זו מתערערים וכתוצאה מכך נוצרים יחסי גומלין חדשים בין העיטורים. פעולות מכניות של דריכה, טעינה וירייה חוזרות ונשנות לצד צלילים מופשטים, מעוררות אסוציאציה של מאבק ולחימה ומזכירות שפה חזותית המאפיינת משחקי מחשב".

נוסח משחק המחשב המיושן נראה גם כמודל תלת ממד של שדה קרב, על שינוע הגייסות ותזוזת הכוחות הכרוך בו. במבט מתמשך תזוזת הצורות הגרפיות מתקבלת, גם משום הקישור למטפחת האופיום, כהלוצינציה שבה חפצים וצורות מונפשים וקמים לתחיה. האלתור שלה, שבירת הקומפוזיציה, ההרמוניה הגיאומטרית, היא מעין הד ויזואלי לאלתוריה הקוליים של אום כלתום. הפעם, האופן שבו העבודה מהדהדת את אלו של ואכד אינו לטובתה.

הפעולה האמנותית של יצחק היא פירוק של חללי הקונצרטים למרכיבי הסאונד, הגוף והחלל שלהם והרכבתם יחד מחדש כמיצב מושגי. הצלחתה טמונה בשחזור של חווית הצופה. מעבר למבט המאוחר באום כלתום ולשמיעת קטע מיצירתה, הצופה בתערוכה חווה גם את מרכיבי חוויית הקהל שלה משם, מאז. את אופן עמידתה הגאה על במה, את המלאכותיות והמלכותיות שבווילון האחורי ובשטיח הנפרש לרגליה, את ההמתנה המתוחה לפתיחת הווילון ואת הקתרזיס המתאפשר דרך גדולתה, את האקסטזה המשותפת לה ולקהלה.

מרכיב דומיננטי הוא תזכורת המוות - כשהגאווה, המלכותיות, הכישרון, הקתרזיס מועלים באוב, הצופה הופך מודע להיעלמות שלהם משכבר. ענייני החיים והמוות אינם נלעסים אלא מגיחים במחשבה השנייה על התערוכה, באופן דיאלקטי. יצחק יצרה הומאז' לא פשטני, לא עיוור מהערצה לאום כלתום, אלא מהלך מינורי של הסטות קטנות, המתמודד עם הזמרת בשפה עכשווית, הלא היא שפת האכזבה מראש. שהרי "המפגש האינטימי, הבלתי אמצעי והעוצמות האדירות של חוויה חושית הנבנית בין הזמרת לקהל מעריציה למעשה לא מתקיימים", כפי שכותבת האוצרת, "הציפייה נותרת בלתי ממומשת".

נבט יצחק - “שמש של סוף יום". אוצרת: סאלי הפטל-נווה. מרכז קהילתי נוה אליעזר בת”א (ששת הימים 6). שעות פתיחה: יום שלישי, 13:00-10:00; יום רביעי וחמישי, 20:00-17:00. עד 17.2

תגובות