בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמנים האאוטסיידרים כבר לא בחוץ

מה השתנה ומה לא בשיח על אמנות האאוטסיידרים, עד כמה ההגדרות בעניינם תקפות, מה תפקידן של אלה בתפישה העצמית של שדה האמנות ואיזו מידה של זיוף כרוכה בסוגיה הזאת. חלק ראשון מתוך שניים, בעקבות תערוכה חדשה במוזיאון חיפה

17תגובות

מה קרה מאז התגלו האאוטסיידרים לראשונה על ידי האמן ז'אן דובופה ב-1948, הובאו לישראל על ידי מאיר אגסי ועד הגיעם לתערוכה “במעגלים אחרים” שנפתחה כעת במוזיאון חיפה? הרבה מאוד. האאוטסיידרים נהפכו מעניין קיקיוני בשולי שדה האמנות, גחמה של דובופה המשוגע לדבר, שהגה את המושג ואף מצא ממצאים שיתאימו לו (או שמא מצא יוצרים מסוגים שונים וליכד אותם תחת הכותרת) - לסוגה כמעט-עילית. אמנות אאוטסיידרית נסחרת היטב כיום במכירות פומביות, מיוצגת על ידי גלריות וכתבי עת ייחודיים מוקדשים לה. היא תחום שדילרים מתמחים בו, מפתחים בו בקיאות ייחודית, שיש לו אספנים משלו.

השיח הרווח על האאוטסיידריות, לעומת זאת, השתנה מעט מאוד. מלבד מלת המפתח “אותנטיות”, גם ה”כמעט” בסוגה הכמעט-עילית הוא מונח מכריע. ה”כמעט”, או הממש-כמו, הוא הציר שעליו נשען רוב הדיון באמנות הזאת, הנקודה העיוורת של אוהדיו.

ג’יימס פרינז. אוסף המוזיאון האמריקאי לאמנות עממית, ניו יורק

ב-1998 ערך אגסי גיליון מופת של כתב העת “סטודיו” בעניינם, "מלון אוטופיה-דיסטופיה" היתה כותרתו. הוא דן באאוטסיידריות כתאומה הלא-מקובלת, האפלה, של המודרניות, כפילה הנושפת בעורפה. "ברור היום שהאאוטסיידרים ליוו את התת-מודע המודרניסטי כמעין צל", כתב אגסי במאמר “Welcome to the x files of modernism”. מכל העניינים שנדונו בגיליון ההוא הצטבר סיכום אלטרנטיבי למאה ה-20.

כבר אז, כשהסוגה היתה קטנת-היקף, אזוטרית או אפיזודית, התברר שאי אפשר להגדירה. האין-והאאוט התחלפו ביניהם תדיר. "מה הם, אם כן, גבולות הטריטוריה הניסוחית הרלוונטית של האאוטסיידר האותנטי?" שאל אגסי במאמר אחר. באין הגדרה מתודית, אסתטית, היסטורית או פילוסופית בנמצא, הוא הסתפק ב”שרטוט פרופיל”.

המונח Outsider art הוטבע ב-1972 על ידי מבקר האמנות האנגלי רוג'ר קרדינל, כמונח מקביל ל-Art brut (אמנות גסה או גולמית) הוותיק והידוע, שהומצא 24 שנה לפני כן על ידי דובופה אשר חיפש מופעי חופש, מרדנות וחספוס. במקור נועד המושג לתאר יצירות של חולי נפש, אסירים בבידוד ועוד כל מיני טיפוסים שאינם קשורים לשדה האמנות או לחברה הנורמטיבית של המעמד הבינוני. מאז התרחב המושג. מבקר הספרות טרי קאסל קבע כי את התופעה הזאת, המדהימה, המבלבלת והדוחה לעתים, אפשר להגדיר כ”אמנות הנעשית על ידי מי שגם אם אינו מאושפז או מתויג כחולה נפש באופן רשמי, הרי הוא לפחות זר מבחינה מנטלית וחברתית מהרוב". זו הגדרה ריקה, ניתנת להפרכה זריזה בעזרת לא מעט ביוגרפיות של אמנים קאנוניים ומבססת את התחושה הלא-נעימה שהרוב קובע.

ב-2011 כתבה שרלוט פילבי ב”אינדיפנדנט”: "נסו לחפש את המונח בגוגל. אחרי שני קליקים תמצאו את עצמכם מטושטשים במבוך מסחרר של הגדרות: פולק-ארט, אמנות חזיונית או ספיריטואלית, אמנות נאיבית, אמנות לא תפקודית, אמנות אינטואיטיבית, אמנות של מאושפזים, אוטודידקטים, אובססיבים, חיים במוסדות, לא-ממוסדים. אף אחת מההגדרות אינה אקסקלוסיבית, אינה מספקת הבדל קטגורי מהאנטי-גיבור המקולל, למשל, מהפאנק, מאמנות שוליים, אינדי, מפסטיבלי ניו-אייג' על מוצריהם האסתטיים, מאמנות קהילתית מסוגים מסוימים, מחובבנות מסורה לעניין, מגרפיטי או פשוט מאמני ליגה ב’ ומטה”.

באדיבות גלריה מריון האריס, ניו יורק

האם נועד המושג להגדיר אמנות מסוג מסוים, אסתטיקה או סגנון, אמנות שאינה נעשית מתוך מודעות עצמית ושאין מטרתה לחקור את השפה והמדיום, את האני ואת העולם, כי אם לשמש תרפיה בלבד? האם נועד להגדיר טווח סוציו-אנתרופולוגי של יוצרים, פראים-אצילים ואנדרדוגים, שגורלם להתגלות באורח נס על ידי מומחים ופרשנים המוצאים אצלם דמיון מדהים ליצירות מודרניות קאנוניות ולתיאוריות רווחות? ההגדרה המעורפלת והלא-תקינה ליוותה את הז'אנר מיום היווצרו, אבל רק אחרי עידן פוליטיקת הזהויות (ויש הטוענים שרק אחרי שזכו האאוטסיידרים להצלחה מסחרית אדירה) נהפכה למוקש סוציו-פוליטי של ממש.

דובופה עצמו גונן על האאוטסיידרים שלו כמו על ילדים טעוני טיפוח, ניסה לשמור עליהם “טהורים” מפני סכנות האמנות העכשווית, הממותגת, המזוהמת והנבובה. הוא רצה לאסוף אמנות שכמו לא נוגעה על ידי מגמות המאה ה-20. להתפעל מהבועתיות.

אבל דווקא קטגוריית ההתפעלות חושפת כמה אמנות האאוטסיידרים התקיימה תמיד בזיקה בלעדית לערכי המאה הקודמת ומתוכם.

התוצאות האמנותיות של יוצרים אלה מרשימות, מעוררות השתאות לנוכח האוטודידקטיות או הניתוק שלהם. זו עוד גוברת לנוכח הדמיון לאמנות הגבוהה של התקופה, לאמניה המרכזיים: ממש-כמו קליי, כמעט מירו, רק בלי המוטיבציות המודרניסטיות של תפיסת מקום בעולם, של ניסוח “אני”. לשם הגברת הריגוש הזה נשכחה לרוב באופן נוח תנועת האינפנטיליזם, הילידיות והשבטיות העצומה בקרב אמני אירופה התרים אחר אותנטיות, חיפושם המתמיד אחר מקורות השראה לא יורוצנטריים, לא תקניים ולא אקדמיים, אחר שחרור ופראות. כך יכלה להתכונן השוואה מהופכת, היררכית ובה בעת כזו המכחישה את התנשאותה, בין הכשירים והבקיאים לבין הלא-יודעים-כלום, שהושוו לאדם הפרהיסטורי והפרימיטיבי - שבאורח פלא דומים כתאומים שהופרדו בלידתם. שוב ושוב תואר העניין בפטרונות כנס.

אגף ההתפעלות הנוסף הוא הביוגרפי: החוויות ונסיבות החיים הקשות או הנידחות, או מוזרויות של אופי, שונים מאד ממה שנהוג כמסלול חייו של אמן מקצועי; אם אלה הימצאות בכלא או במוסד פסיכיאטרי, חיים מבודדים, חזיונות ליליים שהפעילו ציור ספיריטואליסטי, תרשימי נבואות ופיסול בשאריות, התחלת יצירה בגיל 70 או שרבוטים אובססיביים ובלתי נשלטים.

ויליאם בנגסטון. אוסף רוֹת

מעבר לאי-השכלה הרשמית, לחוסר היומרה, ההצהרתיות והנפיחות העצמית, הודגשו גם חוסר האינטלקטואליות המוחלט, האי-רציונליות או אפילו האי-קוגניטיביות של הסוגה. אפקט המשנה הוא התפישה השמרנית שלפיה הביוגרפיה מסבירה את היצירה האאוטסיידרית באופן כוללני, יוצרת לה מסגרת פסיכולוגית ניתנת להבנה. יוצריה אינם זוכים לחסד של “אמנות המדברת בעד עצמה”; עבודתם היא שיקוף חזותי, ראוותני, של הביוגרפיה וליקויי האישיות בלבד. בלעדי סיפורי החיים המסופרים שוב ושוב בטון ממתיק סוד ומוקסם מהאחרות האקזוטית, מעמדה כיצירה היה מתערער. אנחנו, שקראנו פרויד, מבינים את נפשו של הפרא האציל. והיא פיקנטית. היא מאפשרת לנו סיבוב חזותי בשולי הפסיכוזה או הקיצוניות. חוסר המוטיבציה להציג, לתקשר עם העולם החיצוני, לזכות בהכרה, מחדד את שמחת הגילוי ומכונן אותו כממצא אותנטי. הם כמעט כמונו.

השאלה האם אפשר וראוי להציג ולפרש יצירות של פגועים, אוטיסטים וחולים, האם יש בהן כוונת יוצר במובן המודרניסטי-אוניברסלי, נעקפה ברוב המקרים. התביעה למקוריות היצירה הומרה לרוב בתכונות של היוצר. סיפור חייו המפתיע, המקורי, כמו מוכיח לנו שוב שאמנות אותנטית יכולה להתקיים בכל תנאי, מתוקף עוצמה היכולה לכל המכשלות, שבעצם אין לה תנאים. כפי שתמיד חשדנו, כל הדיבורים המרקסיסטיים על תנאים הם הבל, במקומם יש כישרון במובנו המהותני ונס הגילוי המאוחר שלו, המתבצע בעזרת עין מומחה. אפשר לעבור ישירות מלשכתו של האמן לשוק, ללא תיווך השיח. השוק הגואה, מצדו, בקושי מסתיר את ההנאה שבעקיפתם של ממסדי האמנות, של הגמוניית הטעם של המוזיאון והגלריה המחליטה בשביל הציבור מי ראוי להיות בפנים, מהי אמנות ולא-אמנות, מי מקצוען ומי חובב.

ב”כישרון” כמגדיר-צמחים יש מן ההיתממות - הרי לא כל אמן חובב זוכה לתהילת האאוטסיידריות. צריך שייראה כאילו טירוף מנסה לבקוע החוצה ללא מוצא, בלי מודעות עצמית. רק כך נבין את גאונותם של האמנים הרשמיים, שהצליחו לבטא באופן מזוקק את עולמם הפנימי. האאוטסיידרים הם החוליה החסרה באבולוציה, הם ה”יצירתי” שבין ה”לא-יוצר” ל”גאון”. במאה ה-21 גם הפכו אותם ל”יצרני”.

האם מי שמתאר את סוגת האאוטסיידריות כיום כנאיבית, נאיבי בעצמו? או שמא דווקא ממולח, יודע כי מטבע-הנאיביות מקפיצה שווי, שהיא ליבת העניין, בלעדיה תישחק הילת המוזרות והחירות וניוותר עם קראפט לא מודע לעצמו?

נדמה שאוהדי האאוטסיידריות יעשו הכל, פשוט הכל, כדי לא להודות שידה של אידיאולוגיה ליברלית במעל. שזהו אירוע שוק עסקני ונצלני הסוחר בציניות, או מתוך אנכרוניזם, במושגי המאה שחלפה, ובמסגרתו הומניזם שעבר זמנו מתואר כשוויון הזדמנויות. רוב העוסקים בתחום מייצרים הגדרות מהותניות ופרומות ומסתבכים בהן. למשל, ג'ון מייזלס, עורך “Raw Vision”, כתב העת הבינלאומי לאמנות אאוטסיידרית, מגדיר אותם כ"גאונים לא-מוכרים שממציאים את הצורות והטכניקות שלהם בעצמם ובוראים יקומים פרטיים" - הגדרה שיכולה להתייחס לרוב מגמות האוונגרד של המאה ה-20.

"מתוך אמות מידה מחמירות", כתבה שרלוט פילבי, "אמנות אאוטסיידרית יכולה להיחשב כזו רק כל עוד האמן נכשל. או לפחות לא מצליח. שהרי חייבת להיות מידה רבה של אי מודעות עצמית". ביריד האמנות השנתי של אמנות אאוטסיידרית המתקיים בניו יורק מאז 1993, היא מספרת, הוחלט לפסול את ג'ו קולמן משום שדיוקנאותיו כללו את ג'וני דפ ואיגי פופ, דבר המעיד על עדכון וערנות. האמן פיטר בלייק, אספן אמנות אאוטסיידרית, מסכים שהעניין הגובר באמנות הזאת בעצם מחסל אותה. גם הוא מודאג מהזיוף: "ככל שהיא צוברת פומביות והצלחה, נסחרת ומוצגת, אמנים הופכים מודעים לאינטרסים ויוצרים אמנות פסאודו-אאוטסיידרית כדי להתאים לקטגוריה".

כדי להודות שאאוטסיידרים הם בסך הכל יוצרים מופחתי-פריבילגיות, למשל, יש להודות שאמנים מוכרים ונורמטיביים הם בעלי פריבילגיות ולא אנטי-ממסדיים שוליים ומתנגדים כפי שהיו רוצים לחשוב על עצמם. צריך להודות בברית האינטרסים, אם לא זהות של ממש, בין האמנות לבורגנות ולערכיה במשטר הטעם המונחל כפנטזיית חירות. לקבל את האמנות כשדה מדיר, המקיים פסילה ספונטנית של “הבלתי-כשירים” דווקא מתוך בחירה סלקטיבית, בפינצטה ממש, של המרדנים הנוחים ביותר, של הילידים, הבורים, הלא-תקינים חברתית והלא-אלגנטיים, באופן המאשרר את רגישותו של האספן שגילה אותם. צריך לחשוב שסיפורה של האמנות המודרנית הוא הסיפור של דילול הפגומים וניצחון המתאימים.

"במעגלים אחרים: אמנים אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים". אוצרת: רותי דירקטור. מוזיאון חיפה לאמנות (רחוב שבתאי לוי 26, חיפה). שעות הפתיחה: ימים ראשון עד רביעי 16:00-10:00, חמישי 19:00-16:00, שישי 13:00-10:00, שבת 16:00-10:00



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו