בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרכו של ולרי ביקובסקי מדלפק הקבלה במוזיאון - לתערוכה משלו

ולרי ביקובסקי, מהנדס שעלה מטשקנט, החל לצייר תוך כדי עבודתו כאחראי על ביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל אביב. עם הצגת תערוכה שלו במוזיאון חיפה הוא מספר למה הוא לא מצייר אנשים שאינם מוצאים חן בעיניו ומה הוא חושב על אליעזר בן יהודה

18תגובות

תערוכתו של ולרי ביקובסקי “יקתרינה הגדולה”, המוצגת בימים אלה במוזיאון חיפה במסגרת התערוכה הכוללת “במעגלים אחרים” העוסקת באמנות אאוטסיידרית, מציגה דמויות מרכזיות מעולם האמנות - מנהלים, אוצרים ואמנים - שבהם פגש מתוקף תפקידו כאחראי ביתן הלנה רובינשטיין. עם זאת, הכוח המניע והחשוב בתערוכה אינו בהכרח מבטו כצופה מהצד ויחסי פנים וחוץ, הכרה ודחייה, אלא מחשבה על האובייקט האמנותי כמעשה ישיר של הבעת רגש ונתינה.

דמותו של ביקובסקי מביתן הלנה רובינשטיין מוכרת היטב לאוצרים ולאמנים שהציגו בו, לעובדי המוזיאון ואף בקרב קהל המבקרים. תפקידו מעולם לא היה ברור, שכן הוא אינו לבוש בחליפה כשומרים במוזיאון. ביקובסקי נדמה כבעל הבית, אדון בחליפה עם עניבה תואמת לחולצה ומגבעת לראשו. הוא מקבל בברכה את פני הנכנסים, לעתים מספר או מסביר דבר מה על התערוכה המוצגת ולרוב נשאר ישוב בלשכתו החשופה לכל, עסוק בדבר מה. מי ששהה במקום מספיק ונשא חן בעיני ביקובסקי, אף זכה ברישום מעשה ידו או בשיר.

אורי גרשוני

זה יותר מ-20 שנים הוא עובד במוזיאון ויותר מ-12 שנים בביתן. באותה העת גם החל לצייר. מאז הירבה לחלק מיצירותיו, ואחרות הוא מאפסן בזהירות בארונות המלתחה שמאחוריו. שנים של נתינה ללא תנאי או ציפייה חלפו, רישומים ושירים הצטברו אצל עובדי המוזיאון, האוצרים הבכירים וכן האוצר והמנהל לשעבר פרופ' מרדכי עומר, שנהג להתל בביקובסקי שיאצור לו תערוכה או יערוך לו ספר.

ב-2010 הוצגה בביתן התערוכה "סלון" של חמישה צלמים בוגרי בצלאל העוסקים בדיוקן: דוד עדיקא, רמי מימון, שי איגנץ, רונה יפמן ואורי גרשוני. „כתבתי להם שירים וציירתי פורטרטים”, מספר ביקובסקי. “נתתי להם מתנה וזהו. הם היו בחורים יותר רגישים מכולם. תאמיני לי, עם רגש תודה". בדרך כלל, הוא מוסיף, אנשים מודים לו ומוסיפים “איזה יופי”, אבל החמישה קיבלו את המתנה "בפנים, בלב“.

„הוא צייר אותנו, את הדמות שלנו, כל אחד עטוף במיני חיות”, מספר אורי גרשוני. “והשירים שכתב - בלי להכיר אותנו היכרות מעמיקה הוא הצליח לאבחן אצל כל אחד מאתנו משהו מרגש ומדויק. פענוח אישיותי. הדהים אותי לגלות כמה הרבה דברים הוא ראה מהעמדה שלו כצופה. יותר מההתרגשות מהאובייקט האמנותי, התרגשתי מהמחווה האנושית. מהתשורה. מהממד ההומני של שיח בין אנשים, של תקשורת".

גרשוני אצר את תערוכתו הראשונה של ביקובסקי המוצגת עתה במוזיאון חיפה. „ראיתי את התשוקה שלו להתקבל ולקבל הערכה”, הוא אומר. “שמעתי איך מוטי מבטיח לו הבטחות שווא, קצת מהתל בו ורציתי להחזיר לו את המתנה“. תחילה הציע לביקובסקי לאצור תערוכה מעבודותיו בגלריה עינגא בתל אביב. הלה נענה, אך מסיבות שונות בוטלה היוזמה. כשגרשוני שמע על התערוכה באוצרותה של רותי דירקטור, פנה אליה ומצא בית ליצירתו של ביקובסקי.

„אני לא רציתי שתהיה תערוכה בגלריה. אני לא רוצה למכור. אני צייר מתחיל. אני רוצה להראות לאנשים את הדברים שלי ולראות איך מעריכים אותם“, מסביר ביקובסקי את צדו בסיפור.

הוא התחיל לצייר ב2002- לגמרי במקרה, תמיד דמויות של בני אדם, אם כאלה שראה מהדלפק שלו ואם מהזיכרון. הפידבק הראשון שקיבל היה ב-2003, כשהוצגה התערוכה "הלנה" בהשתתפות אוהד מרומי, אבנר בן גל וגיל מרקו שני. „היתה תערוכה יפה, ואני מצייר פה דיוקנאות. אז ניגש אלי אוהד מרומי ואומר לי 'ולרי אתה חודז'ניק’ (צייר). זו היתה ההתחלה. נתן לי קומפלימנטים ושאל למה לא מציגים אותי. אני מבין מתי אנשים רציניים אתי ומתי לא“.

ביקובסקי ממשיך ומספר: „מוטי (עומר) קיבל את השיר הראשון שלי. הוא אמר לי ‘אתה בן-אדם חשוב’ ושם שיר שלי בתיק שלו. פעם ציירתי דיוקן שלו, אז הוא אמר לי ‘תאסוף דיוקנאות ונעשה תערוכה’. כשאספתי הוא נפטר".

את מושאי ציוריו הוא בוחר מתוך התלהבות מדבר מה, או "מבן-אדם שנגע ללב. אם הוא לא מוצא חן בעיני אני לא מצייר. לי לא חשוב מה התפקיד של הבן-אדם. כשיש חג אני מכין ברכות לכולם, מפועלי החשמל ועד ההנהלה. אני אוהב אנשים. כך התרגלנו לחיות שם“.

סלט של עמים

התערוכה של ביקובסקי קרויה על שם אחותו, יקתרינה, שהלכה לעולמה באחרונה. הוריו התגוררו באודסה וב-1941 נשלח אביו, שהיה מהנדס, לבנות מתקנים לפליטים ואסירים פוליטיים ואחר כך גויס לצבא האדום. הוא לא שב. אמו של ביקובסקי נשארה באודסה, אם ליקתרינה בת החמש וולרי בבטנה.

לאחר מכן עברה האם עם שני ילדיה לטשקנט בירת אוזבקיסטאן, בעידודם של קרובי משפחה שהתגוררו שם. ביקובסקי מספר כי אף שנטה למקצועות ההומניים, נרשם ללימודי בנייה והנדסה בטכניקום. „כמו אבא. זה מקצוע, לא שאיפה גדולה. היה צריך לעזור ולאמא ולא היה לי זמן לבחור משהו מיוחד“, הוא מסביר. בטשקנט הכיר את אשתו קלרה, שעבדה כרוקחת. הוא עבד כמהנדס וסיים גם תואר שני. לדבריו, מעולם לא צייר, לא כילד ולא כאדם בוגר. „רק שירטטתי תוכניות, אפילו לא קישקשתי“.

ביקובסקי ומשפחתו באו לישראל ב-1991, כשהוא בן 49. על השאלה מדוע, הוא משיב: "את יודעת, כמו צאן" - אחד עבר, עברו כולם. הוא מספר שלא היה להם רע בטשקנט, נהפוך הוא, „איש לא הפריע לנו לחיות, ללמוד, להתפתח בעבודה. מעולם לא הרגשנו אנשים מסוג אחר. בתקופה של אחרי המלחמה היו שם אוזבקים, רוסים, מולדובים, גרוזינים, הרבה עמים, סלט. אף אחד לא הרגיש אחר, שדפקו אותו". אחיה של אשתו שכבר התגורר בישראל עודד אותה לבוא, ובנם הבכור חלם על עסקים, הוא מספר. „זו לא היתה יוזמה שלי".

ממה היה קשה להיפרד?

"עבודה, חברים, מנטליות, שיטת חיים. מהסוציאליזם. השארנו שם דירות שהרווחנו בעבודה. הרי שם לא קונים. מרוויחים דירה בעקבות עבודה, ותק וניסיון. הכל נתנו למדינה, לאוזבקיסטאן. גם את הפנסיה שלנו - 30 שנה שלי ו-30 של אשתי. לא קיבלנו דבר“.

איך חווית את המעבר לישראל?

“אני חשבתי שזו מדינה אשכנזית, אירופית. אבל כשהלכתי עם אשתי בפעם הראשונה לשוק הכרמל, המוסיקה שניגנה בדוכנים היתה דומה למוסיקה של אוזבקים. אמרתי לה, חשבתי שבאנו למדינה ציביליזציה והגענו למדינה מזרחית. עזבנו מזרח והגענו למזרח”.

המבטא המזרח-אירופי כבד ובולט בדיבורו של ביקובסקי, גם השיבוש בהגייה, במינים וביחיד-רבים. עם זאת, שפתו עשירה באוצר מלים מופלא ובשפע דימויים יצירתיים. הוא החל ללמוד עברית עוד בטשקנט. "חצי שנה ישבתי בבית עם מילונים ודיבורונים ולמדתי בעצמי לקרוא מלים. היה לי זיכרון מצוין וכשהייתי פה באולפן בלטתי. אחרי חודש-חודשיים זרקתי את האולפן”.

הוא נרשם לקורס מחשבים וקיבל דיפלומה. בקורס הכיר בחור שעבד כסדרן במוזיאון והציע לו לעבוד שם גם כן. הוא התחיל לעבוד כסדרן במוזיאון תל אביב ב-1992. "שנה הייתי יושב ושומר על התמונות. אחר כך התחלתי לעשות שמירות לילה וסופי שבוע. פתאום התפנה מקום בהלנה וקצין הביטחון שאל אם אני רוצה. וככה אני משנת 2000 ועד היום בהלנה".

תמיד נהנה מהתערוכות, הוא זוכר כל אחת ואחת מהן. את השם, את המוצגים, האמנים והנפשות המעורבות. „אני דבקתי במוזיאון תל אביב בגלל האמנות. הרי לא הלכתי לעבוד במקצוע. אם הייתי הולך הייתי עובד במשרדים. שם במכון הטכני הייתי בכיר, אבל פה היו נותנים לי להיות ביצועיסט ו-4,000 שקל בכיס, כשאין לדעת מה מחר. פה במוזיאון זה מקום עבודה יציב. 21 שנה בלי אבטלה ואני עובד עם קהל תרבותי, אמנות, יחסים יפים“.

האם התערוכות הרבות שראה השפיעו עליו? הוא חושב שכן. „שיטת האמנות שלי היא כמו האמנות של ימינו”. עצם ההימצאות סביב אמנות, החשיבות שהיא מקבלת בין כותלי המוסד הזה, נתנו לו את הלגיטימציה לביטוי, להבעה, הוא מוסיף.

לא מפתיע איפוא שביקובסקי אוהב האדם והרגש אוהב וזוכר במיוחד את התערוכות הפופולריות שסחפו אלפי מבקרים. החשיפה להקמת התערוכות, לאופיים של האמנים, לכוח ולתנופה של יצירתם השפיעה עליו רבות. כך, למשל, הוא מציין את תערוכתה של סיגלית לנדאו „הפתרון האינסופי" מ-2005: „היא היתה נהדרת. האקספרסיה. לא רק תמונות, היה נוף, ופסלים לפי נוף וחיות. אחרי התערוכה שלה כתבתי שיר טוב".

תערוכה נוספת שאהב היתה זו של דינה רקנטי, "בן-אדם משהו והתערוכה היתה כזו. איך היא הצליחה, מדברים זולים מאוד, לעשות תערוכה עם אופי מזרחי ומודרני". דוגמה נוספת היא התערוכה הקבוצתית "ברשות הרבים" מ-2009 – מחווה לגנן העיר אברהם קרוון, שלא הסתפק בעיסוק בארכיטקטורה ותכנון אלא גם נהנה להשקות את הפרחים. „אני רואה את התערוכה לפני אנשים ולומד להכיר אותה“, אומר ביקובסקי.

שירים החל לכתוב עוד ברוסיה כשעבד במכון הטכני. "כל היום הייתי עושה שרטוטים עד שנמאס, התעייפתי”, הוא מספר. “היתה בחורה אוזבקית לידי וכתבתי לה שיר. זה היה השיר הראשון ופתאום כתבתי עוד ועוד”. את מרבית שיריו המוצגים בתערוכה כתב בעברית. „לפואט מעניין לכתוב לא רק בשפה אחת. פואט זה בן-אדם שמרגיש וחייב לחלוק את הרגש עם בן-אדם שנוגע ללב שלו. אני הייתי חייב ללמד את עצמי גם כתיבת שירים בעברית“, הוא מסביר. ומוסיף: „לכתוב שירים אין בעיה. אבל לקרוא שירים זה לא פשוט“.

בערב פתיחת התערוכה במוזיאון חיפה ביקש ביקובסקי לשאת דברים. הוא כתב שירים במיוחד למאורע. כשקרא אותם בקול, בנו לצדו, אפשר היה להבחין בהתרגשות הרבה שאחזה בו, שבעטייה התבלבל לא אחת במלים. „ברוסיה הייתי עולה על במה ומקריא בלי בעיה. פה יש אותיות ע', א', ח' וזה קשה. אליעזר בן יהודה - צריך לבעוט לו בתחת. אתן לך דוגמה: אם אני רוצה ללמוד רפואה, איך אני אשתמש בספרות המקצועית, הטרמינולוגיה אחרת לגמרי“.

שיקוף של יחסי כוח

הרישומים המוצגים בתערוכה בשחור-לבן בלבד, וכולם עשויים על גבי ניירות ישנים של המוזיאון, פוסטרים וחומרים מפעילויות החינוך הנעשות במקום. לצד הרישומים שמהם נשקפות דמויותיהם של פרופ' עומר, של ולרי עצמו, של אוצרים כאלן גינתון ואמנים שונים ובני משפחתו, מוצגות שתי סדרות קולאז' צבעוניות שעליהן החל לעבוד מאוחר יותר. הבסיס לעבודות אלה הוא יומן ישן של המוזיאון, שממנו יצר סדרת קולאז'ים דו-צדדיים. אלה מוצבים בצדו השמאלי של החלל ומציגים את מבטו על הסביבה של מוזיאון תל אביב וביתן הלנה רובינשטיין, הנוף, המבנים והפסלים הערוכים מחדש בתוך העבודות שלו. מדפיו של ספר טבע מרהיב שמצא יצר סדרה נוספת המוצגת בתערוכה.

גרשוני מספר שמבחינת הבחירה של העבודות היה לו חשוב להציג עבודות אמנות, שבהן דימוי “שמחזיק”, כלשונו, וכן לייצג את “אחורי הקלעים”: „כל המקום הזה שהעבודות שלו נוגעות בשדה, בשיח, בדמויות, מי הן הדמויות. להבין מה העבודות שלו מספרות עלינו. הדיוקנאות של מוטי, שאתו היו לו יחסים מורכבים, דמותו כמו מבטאת דרך המקרה הפרטי את המקרה הרחב של יחסי כוח, מהות, שאיפה והתקבלות של אמן ומוסד“.

אשר להצבה, בנוסף לעבודות התלויות של שלושה קירות, ניצב במרכז החדר שולחן זכוכית ובו מוצגים רישומים נוספים ושירים. "תחשבי על שולחן הקבלה שלו, שנהפך לסטודיו, חדר עבודה, מחסן, כל העולם שלו מתקיים שם, כמעין משק אוטרקי סגור“, אומר גרשוני.

בראיון עם ביקובסקי המתקיים בסטודיו שלו, הלא היא לשכתו בביתן שבו מוקמת כעת תערוכה חדשה, הוא מספר כי ציורים רבים לא נכנסו לתערוכה. הוא שולף מהארונות סדרת ציורים צבעונית במיוחד, שלא נשאר בה מילימטר לבן של נייר, ובה מצוירים בעיקר בני משפחתו - המצומצמת והמורחבת וכן המאומצת, כפי שגרשוני מגדיר את המוזיאון בעבור ביקובסקי. כל הדמויות דומות זו לזו במידה מסויימת ולהן זהות אנדרוגינית למדי ועיניים גדולות וחמות. נדמה כי לאיש אין גיל ואין הבדלים בפרופורציות. אין היררכיה בתמונות, כולם מקבלים את תשומת לבו. לפעמים הוא משבץ חיות צבעוניות המקיפות אותן.

על אף הנדיבות הרבה והנתינה, ביקובסקי גם נהנה לשמור על מעטה של מסתוריות, הן בנוגע לדמותו והן בנוגע ליצירתו. הוא מעדיף לא לומר היכן הוא מתגורר ופרטים על בני משפחתו הקרובה. כמו כן הוא אינו פוער לרווחה את הארון שבו מאוחסנות העבודות, אלא פותח חריץ, מחפש ומוציא קבוצות-קבוצות.

פתאום נזכר ביקובסקי בפרסום של התערוכה בחיפה שבו צוין כי הוא שומר בביתן. „מה זה שומר?! אני פה אחראי בניין. יש פה המון עובדים שאני דואג להם, באים לפה מבקרים עם שאלות, מגיעים לכאן אנשים עם תמונות שמחפשים למי להראות ולשמוע דעה ולהציע תערוכה. אני יודע להסתכל בתמונות, לראות מה השיטה שלו באמנות: עכשווית, אימפרסיוניזם, קלאסיקה. זה שומר זה? אני גם מודיעין. ויש פה מיזוג, חשמל וונטילציה, כשמשהו לא עובד אני צריך להבין מה זה. לכתוב שאני שומר זה פרופגנדה בשביל תערוכה, אולי בשביל פרסומת. אני רואה מי נכנס בדלת, איך צריך לדבר אתו, איך להסביר. זה פוליטיקה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו