מסימיליאנו ג'וני, אוצר-כוכב בשמי האמנות - אמנות - הארץ

מסימיליאנו ג'וני, אוצר-כוכב בשמי האמנות

באביב הוא יאצור את הביאנלה בוונציה, עכשיו מסימיליאנו ג’וני מציג בניו-מוזיאום בניו יורק את התערוכה “ניו יורק 1993”. בראיון מסביר האוצר - שרגלו האחת באמריקה והשנייה באירופה - למה בחר לעסוק דווקא בשנה הזאת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דניאל ראוכוורגר, ניו יורק

בחליפה מחויטת שחורה ונעליים מצוחצחות, מסימיליאנו ג'וני עומד ומעשן סיגריה מהירה ולחוצה. הוא מסתכל מטה על המדרכה השחוקה, המלאה כתמים של מסטיקים, ברחוב באוורי במנהטן, מחוץ לניו-מוזיאום. בתוך המוזיאון מוצגת התערוכה שאצר, "ניו יורק 1993: ניסיוני, זבל ולא-כוכב" (NYC 1993: Experimental Jet Set, Trash and No-Star). “התערוכה שואלת את כותרתה משם אלבום של הלהקה ‘סוניק יות'”, מצהיר האוצר - ששמו שלו נשמע ברגע הראשון כשם של בית אופנה איטלקי יותר מאשר של אוצר או מבקר אמנות.

ג'וני הוא ילד פלא בעולם האמנות. קשה למצוא כיום בתחום זה דמות מרשימה יותר בהישגיה או מבוקשת יותר. הוא בן 39. בניו-מיוזיאום הוא משמש מנהל-שותף, ראש תוכנית התערוכות ואוצר בכיר. בעבור רבים “ניו יורק 1993” היא אמנם תערוכה משמעותית בפני עצמה, אך היא גם מעין קדימון למה שג'וני עומד לעשות בהמשך השנה: בסוף חודש מאי תיפתח הביאנלה ה-55 לאמנות בוונציה, שהוא האוצר הראשי שלה.

מתוך התערוכה "ניו יורק 1993". צ’רלס ריי, Family Romance, 1992-1993צילום: Benoit Pailley

ההחלטה למנות אותו לאוצר הביאנלה, שפורסמה בשנה שעברה, היתה בחירה מרעננת. בו בזמן היא הצביעה על מעגל מעניין ובעייתי, שבו אמריקה מכוונת את מבטה כלפי אירופה (האוצר האיטלקי שנבחר לנהל מוזיאון אמריקאי) ואילו אירופה כמו פועלת על פי אישורה של אמריקה (שואלת בחזרה את האוצר האיטלקי כדי לאצור את הביאנלה).

“ניו יורק 1993” עוסקת בתרבות שוליים, בפוליטיות, במוסיקה חדשה וניסיונית, ובעיר שהיתה באותה שנה יקרה פחות ואולי מעניינת יותר. ג'וני היה אז סטודנט באוניברסיטה של בולוניה, איטליה. אחת מחברות צוות האוצרות מודה בגיחוך שהיא היחידה בצוות שאכן היתה אז בניו יורק, אבל גם היא "לא ממש זוכרת מה הלך מסביב" כי היא "היתה צעירה נורא”. לא מפתיע, אם כן, שהביקורת שהספיק המבקר הוותיק הולאנד קוטר לפרסם ב”ניו יורק טיימס” מגדירה את התערוכה כ"לוקה בחסר". עם זאת, בסיור בתערוכה מתברר כי היא כוללת מחקר לא מועט; חלקו מוצג על גבי שורה של מסכי טלוויזיה ישנים.

הניו-מיוזיאום מתייחס לעצמו, אולי בצדק, כמוסד הכי קולי בנוף המוזיאלי של ניו יורק. כחלק מאירועי התערוכה, למשל, תתקיים מסיבה עם להיטי ניינטיז שאליה מוזמנים ידידי המוזיאון בלבד. אבל המאמצים הברורים של המוזיאון לעמוד בקצב המגניבות של העיר כמו מדיפים ניחוח של זיעה, וגם מעוררים תחושה של הליכה בתוך בלוג אינטרנטי שמסודר בכמה קומות של גלריות לבנות וסטריליות.

מסימיליאנו ג'יוניצילום: Getty Images

סיפור של דור

לקראת פתיחתה של התערוכה, לפני כשבוע, ג'וני נראה מבולבל ונרגש. “אני מתרגש כל פעם מחדש", הוא אומר. פניו נאים, שערו השחור קצוץ ומסודר, דיבורו באנגלית מתובל במבטא איטלקי קל וחינני. “מצד שני זאת העבודה שלי, וקשה להיות נורא מרוגש כשעובדים מסביב לשעון".

הוא חובש היום כמה כובעים בו בזמן; נוסף על אלו שבניו-מיוזיאום ובביאנלה בוונציה, הוא המנהל האמנותי של מוזיאון "פונדציונה טרוסארדי", שהוא הזרוע האמנותית של בית האופנה טרוסארדי במילאנו. משנת 2000 ערך במשך שנתיים את המגזין "פלאש ארט" (תפקיד שקיבל בגיל 27) ולאחר מכן פתח עם שני ידידים, בהם האמן מאוריציו קטלן, את "הגלריה הלא-נכונה" - חלל אמנות מיניאטורי בגודל של מטר רבוע אחד בשכונת צ'לסי בניו יורק, ששימש חלון ראווה לתצוגת אמנות. אחרי כן היה לאוצר-שותף בביאנלה לאמנות בברלין (2006) ובתערוכת "מניפסטה" החמישית (2005) בספרד, וב-2010 אצר את הביאנלה לאמנות בגואנגג'ו, סין (תערוכת אמנות בינלאומית שמשכה כחצי מיליון מבקרים). אל האוצרות הגיע למעשה מתוך כתיבה ביקורתית על אמנות, והוא רואה בה מקצוע “חדש”: המלה אפילו לא ממש מוגדרת במילון, הוא אומר, ואף מסומנת בקו תחתון אדום כל פעם כשכותבים אותה במחשב.

איך "ניו יורק 1993” משתלבת באג'נדה שלך כאוצר?

"אין לי אג'נדה. יש לי רק תערוכות שאני רוצה לעשות, תערוכות שאני מקווה לעשות. אני חושב שצריך לתת לאמנות להוביל את האג'נדה ולא להיות מקובע ברעיונות ישנים של עצמך. כמו בתערוכות קודמות שהצגנו במוזיאון, האמנות היא דרך להסתכל על התרבות בכלל, תיעוד של המציאות בצורה ביקורתית כחלק מסיפור והיסטוריה. אין לי רצון ליצור תערוכה שגורמת לך להתפעם מכל עבודה ולהישאר ללא מלים. במקום זאת, אני מנסה ליצור מצב שבו האמנות היא חלק מרקע תרבותי של האמן או מחייו. ב'ניו יורק 1993' מדובר בדור מסוים ובמה שהיה בו. ובאופן אישי, זה מחקר על המקום שממנו אני בא ומי היו האנשים שהשפיעו עלי ישירות".

נארי וורד, Amazing Grace, 1993

עם האנשים שג’וני מדבר עליהם נמנים חשודים מיידיים כמו נאן גולדין, מתיו בארני ושרה לוקאס, שככל הנראה גם יוצגו בביאנלה בוונציה. בביקורתו על התערוכה מציין הולאנד קוטר כי "ההיסטוריה מוכתבת על ידי המנצחים" וכי במקרה של תולדות האמנות אלו הם כוחות השוק. “לרוב", כותב קוטר, “מי שמנסחים את ההיסטוריה הם אנשים שלא נכחו במקום ובזמן ולכן הם מאמינים למלותיהם של אותם 'מנצחים'”.

עם זאת, יש בתערוכה כמה וכמה עבודות שכדאי לראותן. מקצתן לא הוצגו במשך שני עשורים. בין אלה בולט המיצב המרגש של האמן נארי וורד, “Amazing Grace” (משנת 1993), שבו מסודרות באליפסה כ-300 עגלות תינוק מאובקות וקשורות בצינור כיבוי-אש. בקומה הרביעית של המוזיאון הוצבו שתי עבודות של פליקס גונזאלס-טורס יחד עם עבודה של רודולף שטינגל ועם מיצב-סאונד של כריסטין אופנהיים - הצבה המחברת את העבודות בצורה טוטאלית.

ג'uני נזכר שבאותה שנה, 1993, היתה לאחיו חברה ישראלית. הם ישבו יחד בבית הוריו וצפו בטלוויזיה ביצחק רבין ויאסר ערפאת לוחצים ידיים. הביאנלה בוונציה שהוצגה באותה שנה היתה הראשונה שבה ביקר בחייו. 20 שנה, שעברו מהר מאוד, הן כבר זמן מספק לשמש פרספקטיבה לאוצרות, הוא אומר; להניח להיררכיה שהיתה קיימת אז לשקוע. יש אמנים שממשיכים לפעול ולהציג, אחרים נדחקו הצדה או החוצה מהמפה.

“האוזניים שלי היו תמיד קשובות לכל מה שהגיע מניו יורק”, הוא מספר. "היה בעיר הזאת משהו בינלאומי, משהו חדש שלא ראית קודם לכן במקום אחר. במבט לאחור, צ'לסי לא היתה קיימת כביכול וכל הגלריות התרכזו בסוהו. מנהטן היתה אינטימית יותר, היא הציעה לאמנים מה שהיום ברוקלין או קווינס מציעות – מקום שבו אפשר איכשהו לחיות אם אתה אמן ולא עשיר. עם זאת, זו השנה שרודולף ג'וליאני התמודד על ראשות העיר". ג'וליאני, ראש העיר הרפובליקאי הראשון בניו יורק מאז שנות ה-60, זכור לטובה ולרעה כאחראי ל”ניקיונה” הנוכחי של ניו יורק, כמי שסילק מחוסרי בית מהרחובות ולחם בסחר בסמים.

במובן מסוים, מוסד כמו הניו-מיוזיאום לא יכול היה להתקיים במקומו ללא הג'נטריפיקציה שחולל ג'וליאני במנהטן. האזור שבו הוא שוכן, הבאוורי, הוא רק אחת הדוגמאות לשכונות שנהפכו ממסוכנות - ליקרות לאין שיעור. מבנהו של המוזיאון, שתוכנן על ידי משרד האדריכלים היפאני סאנא, מזכיר את אופיו התעשייתי-לשעבר של האזור: הוא נראה כמו ערימה של קופסאות קרטון לבנות.

מתיו בארני, Drawing Restraint 7, 1993

איך אתה רואה את המקום של המוזיאון הזה בעיר?

"קשה לומר. אני לא מנסה לעמוד בציפיות של אנשים ממוזיאון. רבים שואלים אותי למה אני כולל בתערוכות כל כך הרבה עבודות שהן לא-אמנות, עבודות שקשה לתפוש כאמנות. אני חושב, למשל, על מוזיאון המטרופוליטן. אנחנו הולכים אליו ורואים בו ציור של צייר ידוע, יצירת מופת, לצד צלחת מקושטת או כוס מעוטרת. כביכול אין לנו התנגדות לשילוב הזה שם, כי אנחנו רגילים אליו. אבל ישנן במטרופוליטן הגלריות לאמנות עכשווית. שם, פתאום, אין החיבורים האלה. יש רק עבודות אמנות. אני לא אומר זאת כביקורת, אלא כתהייה על המוגבלות שיש כשמציגים 'רק' אמנות. אנחנו רגילים לראות אמנות בחללים נפרדים מהחיים: בגלריות ומוזיאונים. לי זה לא נראה נכון".

פרובוטיבי או דיפלומטי

1993 בניו יורק היתה שנה שביקורת התרבות תפסה בה מקום מרכזי, שנה שבה "נשבר הנראטיב הלבן הפוסט-מודרני והחלה מודעות לריבוי דעות ומקורות, תחילת הדיגיטציה והמידע האינטרנטי", על פי הגדרתו של ג'וני. בתערוכה שאצר אין נוכחות משמעותית לעניין האיידס, וגם הפוליטיקה מוצגת בה באור רך, לא מתחייב. לפעמים נדמה שגם כאשר ג'יוני עושה מאמץ לומר דבר פרובוקטיבי ומרגש הוא חוזר בו ונשאר דיפלומט, רגלו האחת באירופה והאחרת בארצות הברית. אפשר אולי לייחס זאת ללחץ העצום שהוא נתון בו כעת: מצד אספנים, אמנים וגלריסטים, מבקרים, הקהל הרחב והאמת הביקורתית שלו עצמו. אולי באיטליה הוא ירגיש בבית וירשה לעצמו לומר אמירות נחרצות יותר.

התערוכה המרכזית בביאנלה בוונציה השנה תהיה "הארמון האנציקלופדי", תערוכה שג'וני מבסס על רעיונותיו של האמן האיטלקי מרינו אאוריטי. בינתיים הוא אינו מוסר פרטים על הרכב התערוכה ורק מציין כי היא תיתן במה להרבה אמנים ודעות וגם תדגיש את חוסר היכולת להסביר או לדעת הכל.

עד כמה מפחיד אותך להיות טרנדי? אחרי הכל בחרתם להציג תערוכה על שנות ה-90, בשיא הסגידה המחודשת לתקופה הזאת.

“התחלנו לחשוב על התערוכה ושמחנו שתוך כדי העבודה עליה הנושא נעשה רווח בשיח התרבותי העכשווי. יש רגע שהדברים יוצאים מידיך, שבו מאבדים שליטה על הגבולות של נושא מסוים. אני מקווה שלא העלינו תערוכה שנראית כמו רטרו. אני משוכנע שאפשר לאתגר את הצופים בתערוכות. אולי צריך לפתות אותם בהתחלה עם קצת סוכר, אבל אז אפשר לתת להם לטעום קצת חומץ, קצת מרירות".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ