בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרומן האמריקאי הגדול של ראושנברג

שתי תערוכות בלונדון מוקדשות עכשיו ליצירתו של רוברט ראושנברג

תגובות

ה"מיטה" (Bed) של רוברט ראושנברג, המוצגת במומה, היא מעין פריט ריהוט על הקיר. זו מיטה וזה גם ציור. אין שם קנווס: ראושנברג לקח כרית, סדין ושמיכת טלאים ומתח את הסדין ואת השמיכה על מסגרת עץ, והם משמשים לו קנווס. על הכרית הוא שירבט סימנים גרפיים סתומים. בחלק העליון של השמיכה הוא צייר כתמים של אדום, צהוב, כחול, שחור ולבן, שגלשו גם אל הסדין שמתחת.

השנה היתה 1955, ולראושנברג מלאו שלושים. הוא כבר הספיק לחיות חיים עמוסים. במלחמת העולם השנייה שירת כאח פסיכיאטרי, אחר כך נסע לפאריס ללמוד אמנות, הכיר בחורה, התחתן אתה, ואחר כך הכיר בחור. כמה בחורים, בעצם. אחרי שהביא לעולם ילד עם האמנית סוזן וייל, הוא נסע לאיטליה ולצפון אפריקה עם הצייר סיי טוומבלי. הצילומים היפים של טוומבלי שצילם ראושנברג בוונציה וברומא מתעדים את סיפור האהבה שלהם – וכך גם הציור "מיטה".

השרבוטים שמכסים את הכרית ב”מיטה” נעשו ברוח טוומבלי. לעומתם, גושי האדום, הצהוב והכחול שעל כיסוי המיטה משקפים את האדום, הצהוב והכחול של "מטרה עם ארבעה פרצופים" שצייר ג'ספר ג'ונס באותה שנה, 1955 (הציור מוצג אף הוא במומה). ראושנברג וג'ונס התגוררו באותה התקופה בדירות שכנות והחליפו רעיונות ללא הרף. הם שיתפו פעולה במהפכה אמנותית באופן שמזמין השוואה לפאבלו פיקאסו וג'ורג' בראק, אבל יש הבדל חשוב בין שני הצמדים: ראושנברג וג'ונס היו זוג אוהבים. "מיטה" הוא יומן שנכתב בצופן: הוא מנציח משולש של אהבה וכישרון.

© The Robert Rauschenberg Found

"מיטה" משתייך, לדעת רבים, לסדרת יצירות האמנות הטובות ביותר שנעשו אי פעם באמריקה. ג'ונס, כך אומרים, הוא שטבע את המלה "combines" – שילובים – לתיאור היצירות שראושנברג החל ליצור ב-1954, שילובים של צילומים קיימים, גזרי עיתונים, בדים, רהיטים, צמיגים ובובות פרווה בתצורות עזות מבע, כולן ספוגות ומצועפות בצבע מופשט־אקספרסיוניסטי. כשחושבים על היצירות של ראושנברג - ששתי תערוכות מוקדשות להן עכשיו בלונדון, “Jammers” בגלריה גגוזיאן ו“הכלה והרווקים: דושאן עם קייג’, קנינגהם, ראושנברג וג’ונס” בברביקן - קשה למצוא מקבילה להישגיו. ולא רק בתחום האמנות החזותית, אלא גם באמנויות אחרות כגון ספרות יפה. שכן מה שהוא יצר ביצירות המורכבות, המרתקות, רחבות היריעה שלו היה הטוטם התרבותי החמקמק, "הרומן האמריקאי הגדול".

אחת האנלוגיות בנות זמנו לפיסות החיים שחוברו להן יחדיו היא "פונטנה מיקס" מ-1958, דגימה של כל הקולות ששומעים בעיר, מאת המלחין ג'ון קייג'. ביצירה הזאת, וב"ויליאמס מיקס" המוקדמת יותר, עושה קייג' משהו דומה לראושנברג – הוא יוצר קולאז' מהעולם שמסביבו. הם היו חברים – קייג', ג'ונס, ראושנברג והכוריאוגרף מרס קנינגהם. ב-1953 נהג קייג' במכוניתו עם צמיג שראושנברג הספיג בצבע על גבי עשרים גיליונות נייר מחוברים ברחוב בניו יורק כדי ליצור את "הדפס צמיג המכונית". זו אמנות שמניחה לעולם לדבר דרכה; וכך מתועד ומונצח צמיג שנוסע על כביש – אחד הרגעים השגרתיים והנפוצים ביותר בעולם המודרני.

קייג' היה מבוגר מהאמנים הצעירים שאתם התיידד. מפתה מאוד לראות בו את מקור ההשפעה שלהם – יותר מכל בהעברת הרעיונות של הכוהן הגדול האירופי מרסל דושאן, שבאותה תקופה עדיין היה עלום. אבל הרעיון האקדמי המסודר, שלפיו דושאן השפיע על קייג' וזה השפיע על ראושנברג, אינו קולע למטרה. הוא מחמיץ את המקוריות הצרופה של רוברט ראושנברג – את אופיו האמריקאי.

קייג' סיפר שמקור ההשראה ליצירתו המוסיקלית חסרת הצלילים 4' 33" היה ניסוי מוקדם שערך ראושנברג, סדרה של ציורים לבנים ריקים. בתחילת שנות ה-50 היה ראושנברג מעיין נובע של רעיונות שצצו מכל מקום ומשום מקום. כשביקר ברומא עם טוומבלי הוא תלה "פֵטישים" על עצים בין הפסלים הקלאסיים. כשביקר את וילם דה קונינג - מגדולי האקספרסיוניסטים המופשטים, שהחיבור שלו לצד הציירי של ראושנברג היה עמוק לא פחות מהקשר של קייג' לפן השובבי בסגנון דושאן של ראושנברג - הוא ביקש שיצייר לו רישום כדי שיוכל למחוק אותו.

© The Robert Rauschenberg Found

ראושנברג נחל הצלחה רבתי כשהחל ליצור ציורים שהיו למעשה אוסף חפצים. השילובים תלויים על קירות גלריות כשיירי מטען עצומים ופולחניים, או עומדים כאובייקטים עצמאיים שאפשר ללכת סביבם. כשניגשים אל יצירתו העצמאית "ללא שם" (1954 בערך) במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס, כמו נשטפים במבול של זיכרונות, רמיזות, סיפורים סודיים ורגשות עמוקים. צילום ישן של איש בחליפה לבנה מוצמד ללוח עץ ולצדו תיבה עומדת: התיבה ניצבת על כיסא לבן או על רגל של כיסא ומודבקים עליה תמונות אחרות בשחור ולבן, מכתבים, גזרי עיתונים. הקולאז'ים נמשכים מתחת, מעבר לפתח חלול. כשמביטים מהצד השני רואים זוג נעליים לבנות בתוך התיבה.

התמונות, הטקסטים והגעגועים לעבר ביצירה הזאת מזכירים את הדרום – פריטים רבים בה הם מזכרות מילדותו של ראושנברג, שגדל בפורט ארתור שבטקסס. האם האיש בחליפה הלבנה שכמו נעלם מתוך נעליו הלבנות הוא דיוקן עצמי מטפורי? האיש שראושנברג אינו? אולי, אבל כשראיתי את היצירה בלוס אנג'לס זמן קצר לאחר מותו של סיי טוומבלי, ראיתי בה דיוקן של טוומבלי דווקא – גנדרן דרומי שנולד בלקסינגטון שבווירג'יניה.

אי אפשר שלא להבחין באופי האישי של השילוב הזה ושל שילובים אחרים, אבל הם אינם אלגוריות. הנקודה באמנותו של ראושנברג היא שהיא גדושה נרטיב אך אינה יוצרת מהפיסות השונות סיפור פשוט שאפשר לספר בכמה מלים. ובזה טמון כוחה, שכן המתח הזה בין קריאה ובין חוסר היכולת לקרוא את הסיפורים המורכבים והמשתנים שלו על אהבה ואובדן באמריקה מעניק לאמנותו כוח נשגב המרמז על ממלכה שלמה של תשוקה.

הקולאז'ים של קווי השבר של אמריקה עוברים מהשילוב "קניון", שבו הוא מצרף צילום של בנו ופוחלץ של עיט אמריקאי קירח כדי לתאר את מיתוס יופיטר וגנימד, אל ציורי הדפסי המשי שלו משנות ה-60, שבהם צילומי אסטרונאוטים וחוות עומדים בצל פניו של הנשיא הנרצח ג'ון קנדי.

האמנות של ראושנברג היא הנדיבה ביותר בדורו. הוא הניח לעולם לחדור אליו וחזר ונתן לעולם משלו. סדרת ה-Jammers שלו, המוצגת בגלריה גגוזיאן בלונדון, נוצרה בשנות ה-70 כשתיעל את כספו לפרויקטים אמנותיים גלובליים ואידיאליסטיים. בהשפעת ביקור בהודו, הפרויקטים האלה חוזרים לעונג הפשוט של בדים צבועים שביצירותיו המוקדמות ביותר. הם מורכבים בעיקר מגיליונות בד גדולים, צבועים בצבעים עזים, ותלויים על מקלות רטאן, וביניהם כמה יצירות שבהן הוא מסדר את המקלות עצמם, עוצר אותם במרווחים, כרקדנים דקי גזרה ביצירת מחול של קנינגהם. ובינתיים מוזיאון ברביקן מצדיע ליצירותיו המוקדמות לצד אלה של ג'ונס וקייג'. ציורים, צילום, עץ ובדים צבועים – כולם שווים בדמיון הגרנדיוזי של ראושנברג. כמו וולט ויטמן, האמנות שלו מבטאת את הדבר הטוב ביותר באמריקה. היא דמוקרטיה.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו