בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוי ליכטנשטיין הגיע לנו עד פופ

רוי ליכטנשטיין לא חשש מוולגריות וצעקנות והשתמש ברצועות קומיקס ליצירת סגנון מזוהה, אולי מזוהה מדי. רטרוספקטיבה חדשה שלו בלונדון מעלה את השאלה אם מתחת לברק שעל פני השטח הסתתר גם עומק רגשי

תגובות

"!Wham" (בום!) אומר הציור כשהטיל פוגע ומטוס האויב מתפוצץ בשאגת קומיקס זועמת. "!Thud" (טראח!) אומר קטלוג התערוכה, החולק שבחים להישגיו של רוי ליכטנשטיין, ומתעד בשקדנות את חייו ועבודתו, את כל הפרסים ואת כל התערוכות שלו. "!Pheww" (סוף סוף), אומר המבקר המתקרב לסוף הרטרוספקטיבה של ליכטנשטיין, המוצגת בטייט מודרן בלונדון.

זו תערוכה שנמשכת ונמשכת: משחזורי פופ־ארט מוקדמים של רצועות קומיקס, עד גרסאות נוקשות ומנוקדות לקתדרלת רואן של מונה, לנשות אלג'יר של פיקאסו ולדגי הזהב העגמומיים של מאטיס; מחדרים עמוסי יצירות סתומות ומראות ריקות ועד שחזורים מטרידים של נופים סיניים וסצינות מביכות של שתי בנות בחדר שינה.

עיזבון רוי ליכטנשטיין

ההתחלה יפה דווקא. התערוכה נפתחת בחדר של משיכות מכחול ריריות מאמצע שנות ה-60, שטוחות וגרפיות, מטענם של כל אותם נתזי ציור מתפתלים שנלכדו בעיצומה של התנועה והוקפאו. סימני המכחול, וליתר דיוק המקבילות הקומיקסיות שלהם, פשוט תלויים שם בין המקרה להמצאה, בין החיים לתיאורם. הציורים האלה הם מעין מחזה, פרודיה מומחזת. כמה שנים קודם לכן, בסוף שנות ה-50, ליכטנשטיין עצמו צייר ציורי מופשט גסים וכאוטיים, שסימני המכחול בולטים בהם, אבל אפילו אז הוא לא הרפה ממש. בתחילת שנות ה-60 הוא למד את כוחו של הניתוק, ונלווה לו סוג אחר של תחכום.

כשאמן הפופ האמריקאי סילק את ההרואיות מהדחיפות והחבטות של האקספרסיוניזם המופשט, וצייר אותן שוב בסגנון ראוותני שטוח וגרפי, הוא קטע את כל הקשקושים והמיסטיקה של האמנים האמריקאים בני הדור הקודם, ורוקן אותם מהגבריות היומרנית. לדעתי, הוא החל להטיל ספק ברעיון האותנטיות והמיתוסים שאנשים יצרו בנוגע לעצמם. אבל מה שהתחיל כעניין חיובי נהפך למלכודת.

הייתי שמח להשתהות בכמה מהחדרים הראשונים בתערוכה. החדר השני מחזיר אותנו לתקופה המוקדמת בפופ, בציורים שנבעו מקומיקס ומפרסומות, השפה המקסימה של גושי צבע ברגיסטרציה לא מדויקת, קווים לא יציבים ותמונות רגשניות שהוגדלו באהבה, עובדו ונצבעו מחדש. הציורים האלה מלאים חיבה: יד של אשה מקרצפת קיר צהוב ומנגבת את הלכלוך. רגל מחוטבת של אשה לוחצת על דוושה של פח אשפה להרמת המכסה; יד שציפורניה מטופחות מנופפת בפחית של תרסיס. פפפט. האם זה תרסיס נגד זבובים? מטהר אוויר? האם זה סמל פאלי?

איני יודע אם ליכטנשטיין השתמש בהשלכות הפסיכולוגיות של עבודתו. הכל אצלו על פני השטח. יש מין אטימות במבט שלו. רגשות, כמו המשטחים שלו, נשארים תמיד שטוחים. שלא כמו המבט המוקפד וחסר הרגש של אנדי וורהול, או ההומור של קלאס אולדנבורג, או הקיצוניות המוזרה של ג'יימס רוזנקוויסט, ליכטנשטיין נותר קריר. הוא תמיד המנייריסט, גם בפיצוצים המצוירים ובכל הפרצופים הבוכים ברצועות הקומיקס.

עיזבון רוי ליכטנשטיין

תחכום מוגזם

ב-1961 הוא צייר מחדש איור מאחד הספרים של בנו הקטן, תמונה של דונלד דאק ומיקי מאוס שעוסקים בדיג. הקרס של הברווז נתפס בכנף מעילו והוא חושב שצד דג שמן. זו בדיחה טיפשית. מיקי לועג לטעות של הברווז. אם אנחנו צוחקים, זה משום שאנחנו מכירים בכך שזו בדיחה טיפשית: איזה נושא טיפשי לציור, שנהפך לבדיחה על אמנות ועל מעמדן של תמונות, ומה ראוי לצייר.

העבודה הזאת נעשתה למשל המוכר ביותר ולאסטרטגיה המוכרת ביותר של הפופ: היחס המרומם לדבר שגרתי, לזוטות. הבדיחה המשיכה ועברה מפחיות המרק של וורהול לקריקטורות המעובדות של ריצ'רד פרינס וכן הלאה. אמנים ממשיכים לעסוק בזה. אנחנו חיים בעידן של אירוניה משוכפלת והדים אטומים. נטילת המשמעות היא מלאכה שלעולם אינה נגמרת. ליכטנשטיין עבר לצייר שערים של מחברות וצמיגי מכוניות, טבלית אלקה זלצר תוססת בכוס וטבעות אירוסין נוצצות, שקיעות וחופים. כל אלה הם ציורים עליזים ומצחיקים.

אבל ליכטנשטיין התפרסם בעיקר בציוריו המבוססים על קומיקס, שכמעט לכולם נלווה סבטקסט, רעיון סמוי. "הו, בראד יקירי", אומרת הבלונדינית כשהשניים מתבוננים בציור שאנחנו רואים מאחור, כמה צורות חסרות פשר מחייכות מבעד לקנווס, "הציור הזה הוא יצירת מופת! וואו, עוד מעט כל ניו יורק תעמוד בתור לקנות את העבודות שלך!" בראד עוטה הבעה שמשמעה "אני יודע". העבודה הזאת, "יצירת מופת" (1962), שאת התמונה ואת בועת הדיבור שבה הוא שאל ממקום אחר, אולי שיקפה את השאיפות המקצועיות של ליכטנשטיין עצמו (באותה שנה הוא קיים את התערוכה הראשונה שלו, עם סוחר האמנות החשוב מניו יורק ליאו קסטלי), ובה בעת התייחסה באירוניה להצלחה ולמעמד החברתי־מיני של האמן הצעיר והמבוקש.

אחר כך היו מבחינתי רק דברים מאכזבים. אנחנו פוגשים בניסיון הראשון של ליכטנשטיין, מתוך כמה ניסיונות אומללים, לשלוח ידו בפיסול – גושי נחושת שמזכירים את תור הזהב של האר־דקו בניו יורק – ובעיסוק הולך וגדל בעבודתם של אמנים אחרים. יש תחושה שזו מחווה וביקורת בעת ובעונה אחת, אף שלדעתי הוא אינו מוסיף דבר לפיקאסו, למאטיס או לכל אחד מהאמנים האחרים שהוא ניכס ועיבד. פיקאסו המשיך להתפתח, ומעולם לא הידרדר לסגנוניות. אצל ליכטנשטיין העניין כולו הוא סגנון ומניירות, בלי קשר לשפע האזכורים שהוא משתעשע בהם. הרגשתי מותקף מהתחכום המוגזם שלו; הניתוק שלו נהפך לקור מסוגנן ומקפיא.

עיזבון רוי ליכטנשטיין

מוטב להתרחק

בכל פעם שאני חולף על פני אחד מציוריו של ליכטנשטיין במוזיאון, אני מקפיד להתרחק. למה להתקרב? הנקודות והקווים והמילוי אינם נעשים מעניינים יותר כשמתקרבים, ומכל מקום התובענות החדה של הצבע והטמפו צעקנית כל כך עד שמוכרחים לשמור מרחק. בפורט אולימפיק, המרינה החדשה בברצלונה, יש פסל שמרגיז אותי כבר 20 שנה. לפני שהוא אומר כל דבר אחר, הוא צועק: "אני ליכטנשטיין!"

בעבודתו המאוחרת יותר, שהוא משתעשע בה בסוגים שונים של הפשטה, הציורים נראים כמו האביזרים המשמשים לתפאורת במה. הדברים שהוא עושה כאן הם נפוחים ומאולצים בדיוק כמו הדברים שהוא תוקף. הגרסאות שלו לציורי הנוף הסיניים, על הערפל המנוקד שלהם, המערבולות הלא משכנעות והמודעות לעצמן של צבע חלש במשיכות מכחול בולטות, הסירות הקומיקסיות הזעירות והאנשים חובשי הכובעים הקוליים – הם פשוט נוראיים. מתחשק לברוח משם ולהתבונן ביצירות המקוריות שהוא מתייחס אליהן.

בשיא הצלחתו, ליכטנשטיין לא חשש מעולם מוולגריות. הוא רק התמודד אתה במלקחיים ארוכים מאוד, והשתמש בסגנון שלו בתור מירכאות. הוא סוחט עד תום את חיי הנפש שלו. העבודות שלו גורמות לך לתהות אם לך עצמך יש חיים כאלה. ליצירתו של וורהול לא היתה השפעה כזאת מעולם. הכל נהפך לסגנון אצל ליכטנשטיין, ומבחינה מסוימת זה מעציב אותי. הצפייה ביצירות כה רבות שלו יחד יוצרת אפקט מצטבר שמחסן אותי מפני מעלותיו הרבות. לקראת סוף הביקור בתערוכה, שתינעל ב-27 במאי, רוחי היתה מדוכדכת עד כדי כך שרציתי להתרחק משם בחשאי, בלי שום סימני קריאה.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו