לירון קרול תזייף לכם אלבום משפחתי - אמנות - הארץ

לירון קרול תזייף לכם אלבום משפחתי

כיסא, תכשיט או גלויה. לירון קרול מציעה מבט אחר על העבר באמצעות צילומים מבוימים של אלבומים משפחתיים. כעת, כשעבודותיה מוצגות בגלריה בניו יורק, היא מספרת מדוע חששה זמן רב כל כך להגדיר את עצמה כאמנית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אינפלציית המחמאות עושה שימוש תכוף במושג "קסום", אבל בעבודות של לירון קרול, שמוצגות עד מחר בגלריית Eyebeam בניו יורק, מתרחש קסם במובן המסורתי של המלה. על השולחן בגלריה מונחות מה שנראה כמו תמונות שהוצאו מאלבום משפחה ישן. אותו הקסם מתרחש בזמן שהמבקר עובר מעל התמונות בעזרת אייפד: בזמן שהמצלמה של האייפד מזהה את התמונות, הן קמות לתחייה והדמויות מתעוררות לחיים. גם אם אין זו הסצינה המפורסמת שבה הקהל בורח בבית הקולנוע מהרכבת הדוהרת על המסך, די היה לשמוע ב”פצ'ה קוצ'ה” האחרון את קריאות ההתפעלות של צופי מהפרויקט כדי להבין שיש פה משהו יוצא דופן.

העיסוק באלבום התמונות המשפחתי מלווה את קרול זה שנים, היא מספרת בשיחת טלפון מביתה בלונדון. הוא התחיל בזמן העבודה שלה במחלקת הפרומואים ב"רשת", כשחיפשה באינטרנט תמונות להשראה והחלה לאסוף תמונות משפחתיות של אנשים מרחבי העולם, לסדר אותן בקטגורית ולזהות דפוסים שחוזרים על עצמם. במקביל היא חזרה לאלבומי המשפחה שלה.

"The Easter Parade", 2010

"הייתי קצת בהלם. גרתי בתל אביב, הייתי בת 27, רווקה, אבל הפעם התמונות המוכרות של אמא שלי בשנות ה-20 שלה עוררו בי תחושה מוזרה: הבנתי שבפעם הראשונה אני מסתכלת על התמונות האלה כשאני מבוגרת מהדמויות המצולמות בהן, אבל לעומת אמא שלי אין לי בית, אין לי שלוש בנות ואין לי את החיים שלה.

"באותו הזמן פייסבוק נהפך לאלבום המשפחתי החדש, וחברות שלי החלו להעלות לשם את התמונות המשפחתיות שלהן. תמונות המשפחה הוצאו מהקונטקסט האישי לזירה הציבורית והחלו לקבל ציון שנספר בלייקים. להפתעתי, למרות המדיום החדש, התמונות של חברות שלי הזכירו מאוד את התמונות של אמי. אבל לי לא היו התמונות האידיליות האלה שראיתי בפייסבוק ובפליקר, הייתי חייבת לייצר אותן לעצמי והתחלתי לזייף תמונות מהעתיד שלי. אם אין לי את התמונות האלה אני אצור אותן".

התמונות שלך הן לא בדיוק אותן תמונות.

"נכון, יוצא מהן תמיד משהו ביקורתי, לא מתוק כמו התמונות ה'מקוריות', תמיד היה בהן טוויסט. עם התמונות האלה הגעתי לתואר השני ושם פיתחתי עוד יותר את השפה האיורית של הקולאז' והפוטומונטאז'. בעבודות שלי אני הופכת את היוצרות: אם הצילומים האמיתיים מקורם במעמד מזויף, אני בחרתי לזייף צילומים כך שיהיו אמיתיים, כלומר נאמנים למורכבות החיים.

"אני מצלמת בסטודיו דוגמנים, הם יכולים להיות גם חברים, אנשים שלומדים אתי או בני משפחה, הם לא חייבים להיות דוגמנים מקצועיים. בנוסף אני מסתובבת עם מצלמה וכשאני מגיעה למקום חדש אני מיד חושבת איך אני אפרק אותו ואקח אלמנטים שאני יכולה להשתמש בהם מאוחר יותר. הדרך שבה אני מצלמת השתנתה. פעם הייתי מצלמת תמונות שיהיו יפות, היום אני חושבת מה אני אקח מהצילום: אולי טקסטורה, אולי ידית של דלת, אולי כיסא, אולי מעקה; ממש פרטים קטנים".

קרול. התבוננות אחרת

תחושה מטרידה

בשנה השנייה ללימודי התואר השני בלונדון פיתחה קרול את השפה האיורית שלה ויצרה סרט קצר מטריד ויוצא דופן שמחיה את התמונות באלבום המשפחתי, בכך שהוא מתעכב על הרגע שלפני ואחרי רגע הצילום. היא קראה לסרט "תקוות גדולות": "רציתי להראות את הפער בין התמונה האידילית לבין המציאות שהיא מייצגת, לתהות האם התמונה המשפחתית היא באמת הדרך הנכונה לייצג או ליצור זיכרונות. הרגשתי שהעבר הלכאורה כל כך אידילי ושאלבומי העבר המשפחתיים מטילים צל כבד על העתיד.

"אני עובדת בתהליך שדומה לתהליך העבודה של צייר. אני מתחילה עם קנווס לבן ולאט לאט ממקמת עליו אלמנטים ויוצרת קומפוזיציה. ההבדל העיקרי הוא שיש לי יכולת לחזור ולערוך יותר מאשר צייר. בסרט החייתי את ההבדל הזה וזה יוצר תחושה מאוד מוזרה. היו הרבה אנשים ששאלו אותי איפה צילמתי את הסרט. זו היתה מחמאה, גם אם בעייתית, כי הם לא ראו את המורכבות של העבודה. התחושה שעולה ממנו היא אמיתי / לא אמיתי, תחושה מטרידה שהכל נראה לכאורה בסדר אבל משהו בכל זאת קצת מטריד".

מה החלופה? אנשים הרי תמיד יתעדו מסיבות וימי הולדת ולא בתי חולים והלוויות.

"ברור. בשבילי החלופה היא העבודות שלי. יש באמנות הרבה חלופות, אמנים שמצלמים את המשפחה שלהם כמו שהיא. אני חושבת שאנחנו מייצרים את האימג'ים האלה כי אנחנו חייבים, לא כי אנחנו בהכרח רוצים. לדוגמה, התמונות שחברות שלי מעלות לפייסבוק הן כל פעם אותן התמונות. יש לנו צורך לייצר תמונות שאנחנו מכירים וראינו".

כמו מה למשל.

"ימי הולדת, דברים שקנינו, אירועים שמחים, מקומות שהיינו בהם, אני פה ואני שם. בפייסבוק אלה תמונות חתונה ותמונות הלידה. יש 'חוק' שכמה ימים אחרי שתינוק נולד יש תמונה שאומרת 'תכירו'. אתה כבר יודע לאיזה תמונת לחכות. יש דפוסים. הדימוי של משפחה מאושרת נהפך לסטטוס של הצלחה בדור שלנו, דווקא בעידן שהכל מתפרק יש חזרה לאימג'ים האידיליים. אני לא מעל זה כמובן, אני חלק מזה".

את נשואה?

Last Year", 2013

"כן".

והעלית לפייסבוק את תמונות החתונה?

"כן. לא יכולתי להתאפק. פשוט כן".

זה גדול מאתנו?

"כן. אני מרגישה שאני נוסעת פול גז לתוך קיר. גם אם יש לי ביקורת כלפי הדבר הזה אין לי אומץ לא להיות חלק מהתבניות החברתיות האלה. זה מה שאני מתעסקת בו בכל העבודות שלי, הדמויות שלי תקועות בתוך 'הנורמלי' הזה, והן לא יעשו כלום כדי לצאת ממנו".

קרול, בת 33, ילידת פתח תקוה, היא בעלת תואר ראשון בהתמחות ניו מדיה מהמחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון (2006) ותואר שני מהמחלקה לתקשורת, אמנות ועיצוב באר-סי-איי בלונדון (2011). בצבא היא שירתה כצלמת צבאית ולאחר שהשתחררה החלה לעבוד במשרדי פרסום, עבודה שהתמידה בה גם במשך הלימודים.

לאחר שסיימה את התואר הראשון עבדה שלוש שנים ב"רשת" כמעצבת במחלקת הפרומו, שם עבדה על פתיחים ופרומואים לתוכניות כמו “מרחק נגיעה”, “צחוק מעבודה” ו”רוקדים עם כוכבים”. במקביל המשיכה לעבוד על פרויקטים אישיים. בזמן הלימודים בלונדון עבדה קרול בסטודיו של רון ארד וגם שם כפרילאנס במחלקות הפרומואים של ערוץ 4 ובי-בי-סי הבריטים.

בתערוכה שנפתחה בשבוע שעבר בניו יורק במרכז Eyebeam שעוסק בשילוב שבין טכנולוגיה ואמנות, קרול היא אחת מבין שבעה מציגים. התערוכה, "תן לי עוד, האם מציאת רבודה היא הדבר הבא?", מציגה שבעה פרויקטים של המעבדה השווייצית שקרול עבדה בה בשנה שעברה, שעוסקת במחקר ופיתוח של פרויקטים ניסיוניים בעיצוב באמצעות צוות מולטידיסציפלינארי של אנשי מחשב, מהנדסים, מעצבים ואמנים, והיא שייכת לשני בתי ספר - EPFL, בית ספר טכנולוגי ו-ECAL, בית ספר לעיצוב.

"The Easter Parade", 2010

"כשסיימתי את הלימודים ידעתי שאמשיך להתעסק עם צילומים משפחתיים. לפני שנסעתי ללונדון סבתי מצד אמי נפטרה. היא היתה צלמת אובססיבית ונאמר לי ללכת לדירה שלה ולקחת מה שאני רוצה. לא הכרתי אותה ממש טוב, נכנסתי לדירה, התחלתי לחטט במגירות, מצאתי מכתבים וצילומים, התחלתי לגלות עליה הרבה דברים. היו בחדר כל כך הרבה צילומים, עד למותה היא עסקה בצילום, והתחלתי לחשוב מה היתה המשמעות של כל החפצים האלה בעבורה ואיזו חוויה הם יוצרים אצלי כמתבוננת. כשהגעתי למעבדה בשווייץ שמתי את התמונות האלה על השולחן ואמרתי שאני רוצה להראות אוסף של זיכרונות, ושכל תמונה תספר חלק מהסיפור של הבן אדם הזה".

מה את יכולה לספר על הטכנולוגיה שבה את משתמשת?

"יש תוכנות שאפשר ללמד אותן להכיר תמונה, וכשהן מבחינות בה הן מזהות אותה גם בתזוזה וגם ממרחק, ויודעות לשייך אליהן אנימציה שאתה מייצר מראש. זה יוצר אשליה שהאנימציה מתרחשת במציאות ושכצופה אתה שולט עליה. זה קשור למציאות רבודה, תחום במיחשוב שעוסק בשילוב אלמנטים וירטואליים עם הסביבה האמיתית בזמן אמת ובאופן אינטראקטיבי.

"האתגר הגדול היה להבין איך לגרום למשהו לא להיראות זר מדי. המטרה שלי היא לבלבל את התפישה הקוגניטיבית של מה נראה אמיתי ומה לא, איך להגיע למצב שאתה יודע שזה קסם אבל אתה לא תופס את השקר. מעבר לטכנולוגיה, המטרה הגדולה של הפרויקט היא ליצור דרך אחרת לגשת לנראטיב".

ללא כותרת, 2012

למה הכוונה?

"יצרתי ארכיון פיקטיבי של חפצים של אשה שהמצאתי סיפור סביבה. זו היתה הפעם הראשונה שפיתחתי סיפור שהוביל פרויקט. כתבתי מכתבים וגלויות בין אשה לגבר בהשראת המכתבים בין סבא וסבתא שלי. הלכתי לשוקי פשפשים ומצאתי את התכשיטים שלכאורה היו לה. נכנסנו להפקה צילומית עם תחפושות משנות ה50- וה-60, התקופה שהחלטתי שהסיפור מתרחש בה. צילמנו שחקנים שווייצים ובמשך כמה חודשים עבדתי בלונדון על האנימציה. זה היה תוך כדי העבודה בבי-בי-סי, פעם בחודש וחצי נסעתי לשווייץ, הייתי כל הזמן על הקו, רק עכשיו ממש סיימנו את זה. זה נמשך בסביבות חצי שנה של עבודה".

בלי הגדרות

"Last Year", 2013

לפני שלושה חודשים החליטה קרול להפסיק כמעט לחלוטין את עבודות הפרילאנס בעיצוב ולהתמקד בפרויקטים האישיים שלה. "אני משתדלת לפנות כמה שיותר זמן לאמנות ולפרויקטים אישיים, פרויקטים שאנשים פונים אלי כי הם רוצים את הקו שלי".

הבחירה של קרול במלה "אמנות" אינה מקרית. בשנה שעברה היא הציגה בחממה של יריד “צבע טרי” וזכתה להצלחה מסחרית וביקורתית. "לא ידעתי למה לצפות. זה היה צעד ראשון מבחינתי להגדיר את עצמי כאמנית. קיבלתי פרגון מאוד גדול מהקהל, זה העניק לי תקווה שחלומות יכולים, אולי, להתגשם. אולי אני באמת יכולה להיות אמנית. שמחתי לראות שהקהל מתחבר לעבודות שלי, כי בהתחלה חשבתי מי ירצה לתלות בסלון עבודות לא מאוד נעימות, אפילו מטרידות, אבל אנשים הבינו את מה שאני מנסה להגיד".

מה את באמת מנסה להגיד בהקשר רחב יותר?

"אני מציעה מבט אחר על העבר. אנחנו כבר לא כל כך שומרים חפצי זיכרון, לי אין אלבומי תמונות מ-1998 ואילך. כל התמונות שלי הן קבצים על הארד דיסקים איפושהו, חלק מהתמונות גם אי אפשר לפתוח. דווקא בעידן כזה חפצי זיכרון נהפכים למשהו מאוד יקר, אבל בעידן הדיגיטלי חפצים הם משהו שהולך ונעלם מהעולם. במקביל, בעידן הזה אתה כבר לא יכול לברוח מהזיכרון כי הכל מתועד, אבל מצד שני אתה גם פחות ופחות מדפיס תמונות".

הפרויקט הנוכחי הוא אלטרנטיבה?

"אני בודקת איך אני יכולה להוסיף לתמונות באמצעות טכנולוגיה שכבה נוספת של מידע. זו בדיקה איך לספר סיפור בעזרת חפץ. המעבדה בשווייץ רוצה לקחת את הפרויקט ולבדוק יישומים שלו בעולם המסחרי - איך מוצר יכול לספר סיפור, איך חומר פרסומי יכול לספר סיפור, יש פה אינסוף אפשרויות. אנשים שאני מציגה להם את הפרויקט, כל אחד רוצה לקחת אותו למקום אחר. אני עכשיו עוצרת לחשוב מה אני אעשה עם זה הלאה, אני לא בטוחה שאני יודעת עדין".

מה הלאה?

"כרגע אני עובדת על סדרת עבודות חדשה שמהווה המשך לגוף העבודות שפיתחתי בתואר השני, וגם בעבודה הזאת אני שואבת השראה מאוסף צילומים מתוך אלבומי משפחה שונים. עברתי תהליך מעניין מלהיות צלמת בצבא דרך כניסה לעולם העיצוב ורכישת כלים אמנותיים וטכניים שחוזרים לצילום בצורה אחרת לגמרי. מה הלאה? אני רק רוצה עוד ועוד. יש פה המון הזדמנויות ובסוף גם נחזור לישראל".

כששואלים אותך מה את עושה היום מה את עונה?

"זו באמת שאלה קשה. ככלל הגדרות זה דבר קשה. קשה לי להגדיר את עצמי, זה דבר מעיק. אני לא יודעת, אני לא מרגישה שאני יכולה להגיד אמנית, אני עם רגל בעיצוב ורגל באמנות. אני רוצה הכל: כל מה שיהיה מעניין ויפתח אותי וירגש אותי, אני לא מוכנה להגדיר את עצמי עדין. מבחינת שפה, חומר ותוכן אני מוגדרת: יש לי עולם שלי שמעסיק אותי ובהיבט הזה אני סגורה על עצמי. באיזה מדיום ובאיזה תחום? הכל פתוח".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ