דינוס צ'פמן: הצד האחר של הקנווס - אמנות - הארץ

דינוס צ'פמן: הצד האחר של הקנווס

אחרי שהרגיז ארגונים יהודיים וניאו נאצים בעבודות השנויות במחלוקת שיצר עם אחיו ג’ייק, החליט האמן הבריטי דינוס צ’פמן להתמקד במוסיקה. עם צאת אלבום הבכורה שלו הוא מספר למה עשה זאת אף שהוא שונא לשמוע אמנים ששולחים ידם בפופ

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלכסיס פטרידיס, גרדיאן

דינוס צ'פמן מתאר את תוכניותיו להיום. "אני צריך להכין דגם של המכונית של משפחת קדמוני (הפלינסטונים)", הוא אומר. הוא זקוק לזה ליצירה שהוא ואחיו ג'ייק עובדים עליה: גרסה חדשה של “Hell”, פסל ענקי מלא חיילי צעצוע, רבים מהם במדי חיילים נאצים, המבצעים זה בזה מעשים אכזרים. מעריצי וילמה ופרד פלינטסטון ישמחו לדעת שהמשפחה הראשונה בבדרוק יוצאת מההרפתקה הזאת כמעט ללא פגע. "הפלינטסטונים הם היחידים שלא קורה להם כלום", אומר דינוס. "הם מלפני הנצרות, לא?"

היצירה החדשה קטנה יותר מהמקור משנת 2000, שהושמד בשריפה במחסן של סאצ'י ב-2004, וגם מהתחליף בעל הכותרת המעולה "Fucking Hell". ולמרות זאת היא "יצאה לגמרי משליטה", הוא אומר. "יש בה כל מיני דברים – רונלד מקדונלד, הזין של אלוהים". הזין של אלוהים? "כן", אומר דינוס במשרדו בסוהו. "אני עדיין לא יודע בדיוק איך נראה הזין של אלוהים". הפסל נועד לקייב; בפעם האחרונה שהצ'פמנים הציגו בברית המועצות לשעבר, עורר הדבר את חמתם של ארגונים דתיים לוחמניים. "זה היה בסן פטרסבורג", הוא אומר. "הגלריה לא נסוגה. אבל אני לא יודע איך יתקבל הזין של אלוהים באוקראינה".

דינוס צ’פמן. נדודי שינהצילום: רקס

האחים צ'פמן רגילים לכך שעבודותיהם גוררות מחאה. הזעקה הרמה ביותר קמה בעקבות "If Hitler Had Been a Hippy How Happy Would We Be" (אילו היטלר היה היפי כמה שמחים היינו), עבודה שבה האחים צבעו אקוורלים של היטלר, והוסיפו להם קשתות בענן ופרצופי סמיילי מחייכים. דינוס מספר שזה הרגיז כמעט את כולם – מליברלים ועד "אנשים שחושבים שאסור להרוס חפצי אמנות היסטוריים חשובים כאלה, את הציורים הנוראיים האלה".

גם הניאו-נאצים התרגזו וטענו שהאחים "מבזים את האל" שלהם. דינוס שלח הודעת דוא"ל לאחד מהניאו-נאצים הנעלבים, והציע "לקנות לו כרטיס טיסה מאמריקה ללונדון כדי שיוכל לבוא ולרוצץ לנו את הראש. הוא כמובן לא חזר אליי. ברור שהוא לא היה איזה סופרמן ארי – הוא היה מין גולום קטן שיושב מאחורי מקלדת". הוא חושב לרגע ופורץ בצחוק. "אבל ברור שאם הוא היה מגיע והייתי רואה שהוא ענק בלונדיני שבנוי כמו דולף לונדגרן, זה היה אפילו עוד יותר מצחיק".

זו אנקדוטה אופיינית לדינוס, מתברר: יש לו אוסף של סיפורים מצחיקים, רבים מהם בנויים על השעשוע שלו מהסלידה שמעוררות יצירות האמנות של האחים. פעם שיכנע אותו ג'ייק להעביר ללקוח ברכבת התחתית בלונדון את אחת מבובות הילדים שיש להם איברי מין במקום פנים, Fuck Face, והעוברים ושבים הגיבו בדיוק כפי שאפשר לצפות שיגיבו.

"לא היה לנו כסף באותה תקופה", הוא נאנח. "לא בא בחשבון מבחינתנו להזמין מונית". בהזדמנות אחרת הם עיצבו מיצב מיני-גולף מטורף בצורת היטלר – שוב היטלר – שהרגיז ארגונים יהודיים. "הכדור עובר במקום שבו אמורות להיות הביצים שלו ואז היד שלו מורמת בהצדעה הנאצית. אני לא חושב שאנחנו מאדירים אותו בזה".

דינוס הוא אדם נעים בפגישה פנים אל פנים, וזו הקלה, לנוכח השם המפוקפק שיצא לאחים. "הילדים הרעים של האמנות הבריטית", הוא רוטן בעייפות, אף שאפשר בצדק לטעון שאם כל כך נמאס להם מהתיוג הזה, הם יכלו אולי לוותר לזמן מה על הפסלים של הזין של אלוהים, או לשנות את הכיתוב בדף הבית של האתר שלהם, jakeanddinoschapman, שכיום אומר: "WELCUM TO OUR WEBSHITE".

"The End of Fun", 2010צילום: רויטרס

סביר להניח שיש דרכים מרגיעות יותר להתכונן לפגישה אתו מאשר לעיין בראיונות קודמים. כשלין ברבר ריאיינה את אחד האחים השתבשו הדברים עד כדי כך שהגברת הראשונה של כתבות הפרופיל טענה שקיבלה מהם איום על חייה; ראיון אחר הסתיים בתוך חמש דקות, כשג'ייק השליך את העיתונאי אל מחוץ לסטודיו. אפילו בשנים מאוחרות יותר, כשנדמה שהראיונות מתנהלים על מי מנוחות, דינוס נותר נוכחות חמקמקה, ומותיר לאחיו את מלאכת הדיבור, פרט להערה מושחזת פה ושם, המופנית בדרך כלל לאחד מעמיתיהם האמנים הבריטים הצעירים.

הוא מדבר אתי רק בזכות אלבומו: זו אסופה של מוסיקת דמדומים אלקטרונית, שמו לופטבובלר; הכותרת פירושה בנורווגית בועות אוויר, ובאופן ספציפי בועות האוויר שיש בטבלת השוקולד האוורירית "אירו". "על מוסיקה קל לי לדבר יותר מאשר על אמנות", הוא אומר, "כי אני לא צריך להביא בחשבון מה ג'ייק חושב. אתה יודע – זה שלי. זו תחושה של שחרור".

אבל יש גם חיסרון בעבודת יחיד לעומת הצמד. "אני עושה מה שאני עושה כדי לשעשע את אחי, חד וחלק. אנחנו מבלים את כל היום יחד, ופשוט מתגרים זה בזה ואומרים, אני מתערב שאתה לא יכול לעשות כך וכך, אני מתערב שאני כן יכול. אני מתערב אתך שאני יכול לעשות מה שעשית עכשיו ואני יכול לעשות את זה יותר טוב. אני לא מבין למה אנשים לא עובדים עם אנשים אחרים – כי כשאתה לבד אתה מנהל מין שיחה מוזרה עם האדם שבראש שלך, והוא מסכים לכל מה שאתה אומר. אני מניח קצת צבע על קנווס וג'ייק אומר לי מיד שזה הצבע הלא נכון, או הצורה הלא נכונה, ואנחנו מתווכחים על זה ומישהו מנצח וזה משתנה, ואתה יודע, ככה יוצרים שפה. אדם אחד לא יכול ליצור שפה לבד".

כיתוב: דינוס (משמאל) וג’ייק צ’פמן. מתגרים זה בזה צילום: בלומברג

למרות המחלוקות הרבות שהתמודדו אתן, דינוס, יליד 1962, מודה שהוא "חרד" מהתגובות לאלבום. "אני לא יכול להסתתר מאחורי אחי. ג'ייק ואני עושים את זה הרבה, אני מאשים אותו והוא מאשים אותי. אבל כאן זה רק אני". שני האחים אפילו פיתחו נקודת מבט משותפת כלפי השערוריות שעבודתם מעוררת. "שנינו מסכימים על שני דברים. אחד, אנחנו לא יכולים להיות אחראים למה שאנשים אחרים חושבים על העבודה שלנו; ושתיים, ברגע שהיא עוזבת את הידיים שלנו, היא נהפכת לישות בפני עצמה, ולכן היא יכולה להיחשף לכל מה שכל אחד חושב עליה – ואנחנו לא צריכים להיות מופתעים, להתרגז או להיות מוטרדים מזה יותר מדי".

חששותיו של דינוס מהתגובות ל"לופטבובלר" מוחרפים משום שהוא לא האמן החזותי היחיד שהוציא תקליט בשנים האחרונות. "זה מאוד מביך", הוא אומר על תת ז'אנר מוסיקלי שחובק את הקצוות שבין גרסת הכיסוי שהוציאה סם טיילור-ווד ל-"I'm in Love With a German Film Star" לבין מרטין קריד הצועק "Fuck off! Fuck off!" על רקע אינדי כאוטי. "פיתחתי אלרגיה לרעיון שאמנים משחקים בארגז חול של אנשים אחרים, מדמיינים שיש להם הבנה מובנית בנוגע לארגז החול הזה ולמה שכרוך בו. אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל נדמה לי שאמנים לא מבינים שאמנויות אחרות הן מורכבות לא פחות. וזה..." הוא מחפש את המלה הנכונה. "זו גסות רוח".

למה אפוא הוא מוציא תקליט בעצמו? כפי הנראה הוא לא התכוון שהמוסיקה שלו תיחשף לעולם. "כשמישהו פנה אלי והציע לי להוציא את האלבום, אמרתי לו, 'מאיפה אתה יודע על זה?' ברור שהשתכרתי באיזה מקום וסיפרתי למישהו שאני מוסיקאי גדול. חשבתי שתפסו אותי בשקר. חשבתי, 'הלך עליך' – כי זה הדחף הראשון שלי תמיד. אפילו עכשיו, אחרי שנה, אני עדיין חושב שיש אפשרות שזאת מתיחה מאוד מושקעת על חשבוני".

דינוס התחיל לעשות מה שהוא מכנה "רעש אמביאנס אלקטרוני אקספרימנטלי" לפני עשר שנים, בדרך כלל באמצע הלילה: לופטבובלר הוא לקט מתוך 15 שעות של הקלטות שנעשו בשנים האחרונות. הוא סובל מנדודי שינה מאז שהוא זוכר את עצמו, הן בגלל דלקת מפרקים שגרונית, שהתפרצה בילדותו, והן משום שהוא גילה "שרוב האנשים ישנים 27 שנה מתוך 75 שנות חיים, למי שיש מזל וחי עד גיל 75. ידעתי מספיק חשבון כדי להבין שזה יותר מדי, אז הפסקתי לישון".

"Jake or Dinos Chapman", 2011 צילום: בלומברג

בזמן ששאר בני הבית ישנים, צ'פמן יושב במרתף ביתו במזרח לונדון, גונב חומרים מהאינטרנט ולומד בעצמו תוכנות מוסיקה במחשב שלו – ללא עזרת מדריכי התפעול. "אני מומחה בהכנסת מקלות מרובעים בחורים מעוגלים", הוא אומר. חשבתי שה"פיצה מן" שלו הוא אולי מחווה ל"המבורגר ליידי" של “Throbbing Gristle”, גם משום שהוא נשמע די דומה לצד המאופק והמפחיד של החומר שלהם, וגם משום שהמוסיקה של הלהקה עוסקת באותן סוגיות שבהן עוסקים האחים צ'פמן באמנותם.

אך כפי שדינוס מסביר, אני טועה. "יש אתר מצחיק שנקרא 'פורנו לעיוורים' – בחור יושב מול מסך ומתאר מה קורה. זה כל כך לא מתאים, אתה שומע את הקול החדגוני שלו מתאר שאיש מגיע לבית עם קופסת פיצה שיש בה נקניקייה שהיא לא נקניקייה. עיוותי את הקול שלו עד שהוא נעשה משהו שונה לגמרי".

הוא דוחה את הרעיון שיש בזה רגיעה אחרי יום קשה בסטודיו: מוסיקה ואמנות הן שני תחומים קשים באותה מידה, הוא אומר, אלא ש"אני רגיל לעשות אמנות". ובכל זאת, נראה שהוא נהנה להתרחק, גם אם לזמן קצר, מעולם האמנות. אלבומי מוסיקה של אמנים חזותיים מודפסים בדרך כלל במהדורות מוגבלות ויקרות, ואי אפשר שלא לחשוב שהקהל שלהן אינו חובבי מוסיקה אלא אספנים שנמשכים אל הציורים החתומים על העטיפות.

אבל דינוס אומר שהוא התעקש ש"לופטבובלר" יצא בהוצאה רגילה, "כי לא רציתי שיקשרו אותו ל'Hell' ול'Fuck Face' וזה יכביד עליו". דינוס תמיד שמח לדבר על עבודתם של האחים צ'פמן, אבל הוא נשמע קצת עייף מעולם האמנות. "אנשים קונים יצירות אמנות מאלף סיבות", הוא אומר. "אולי יש להם יותר מדי כסף. אולי משעמם להם. אולי החברים שלהם קנו ציור והם חושבים שגם הם זקוקים לציור. הם חושבים שזה גורם להם להיראות חכמים".

"Fucking Hell", 2008צילום: רויטרס

הוא צוחק כשאני מציין שהוא לא מנה בין הסיבות את ההנאה האסתטית. "כן, גם זו אחת הסיבות, כנראה. שכחתי אותה. אני לא ציני – אבל אתה יודע, אנשים באים לסטודיו ואומרים דברים מטומטמים לגמרי. ואתה יושב שם אחר כך ואומר, 'אין שום טעם, ממש אין טעם לעשות את זה'. כשמישהו נכנס לסטודיו ואומר, 'אני רוצה לקנות את זה', אנחנו אומרים, 'נהדר, תן לנו את הכסף שלך, או תן את הכסף שלך למר ג'ופלינג (סוחר האמנות המייצג אותם) והוא ייתן לנו חלק קטן מהסכום בסוף אולי'. ואז האיש הורס לגמרי את ההערכה שלנו כלפי ההערכה שלו ואומר, 'כשהייתי ילד אספתי חיילי צעצוע'. כי אז אנחנו מבינים למה זה מוצא חן בעיניו. כי יש בזה חיילים. הוא מתייחס לזה כמו שהוא מתייחס לחיילים בחנות צעצועים".

דינוס רוצה מאוד להמשיך לעשות מוסיקה. הוא אפילו שוקל להופיע על במה. "זה יכול להיות בלגן גדול מאוד", הוא אומר. מטבע הדברים, הוא עשוי לגייס את ג'ייק לעניין. "הוא מנגן גיטרה, הוא עושה מוסיקה. זה רחוק מאוד ממה שאני עושה. זה רעש, רוקנרול. אבל הוא יצטרך לגדל את השיער. הוא לא ייכנס ללהקה שלי עם השיער הזה. אמרתי לו שאני גם לא מרשה לו לעמוד לפני הלהקה – הוא יצטרך לעמוד מאחור. אבל אולי נעבוד יחד".

הוא מגחך בעוקצנות למחשבה, ואז פונה לענייניו – לבנות את הזין של אלוהים ואת המכונית של הפלינטסטונים. "אלוהים יעזור לעולם".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות