שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מי באמת היה אורי ליפשיץ?

כיצד נהפך אורי ליפשיץ מכוכב בשמי הציור הישראלי ליוצר שנוי במחלוקת? והאם לא הגיע הזמן למקם אותו מחדש בשדה האמנות המקומי? לרגל הקרנת סרט חדש על אודותיו שביימה נורית קידר, אלמנתו דורית ליפשיץ משרטטת דמות אחרת לגמרי מהתדמית המוכרת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלי ערמון-אזולאי

בסרט תיעודי על אודותיו מ־2008 מנבא אורי ליפשיץ מול המצלמה כי ימות כעבור שלוש שנים: "75 זה מספיק לי", הוא אמר ודייק: בקרוב ימלאו שנתיים למותו. סרטה החדש של הבמאית נורית קידר - שהופק לערוץ 1 ויוקרן בהקרנת בכורה היום במוזיאון תל אביב במסגרת פסטיבל "אפוס" - מתמקד בליפשיץ, באמנותו ובריק שהותיר אחריו.

סרטו של יובל כהן מ־2008, שעסק במיתוסים וזיכרון ביצירתו של ליפשיץ, נקרא “גבר בעבודה” ואילו הסרט החדש נקרא בפשטות “אורי ליפשיץ”. "זה אני בארון מתים", מצביע ליפשיץ על אחד הציורים בסטודיו שלו לקראת סוף סרטה של קידר. זהו ציור כהה ומאורך, אחד מתוך סדרה ארוכה של ציורי מיתה, אפלים ואף ברוטליים, המציגים בהקצנה את הליך קבורתו. "מפחיד?“ שואלת אותו הילה רגב-חן, אחייניתו, שצילמה את הקטע לפני כשש שנים. "כשמתרגלים לזה זה נהדר. זה לא כואב. אני לא מרגיש את זה בכלל", הוא משיב.

בקטע הבא בסרט נראית דורית ליפשיץ, אלמנתו, ישובה מול המצלמה, ובאורח שאינו אופייני לא לה ולא לו, חושפת רגע אינטימי מרגעיו האחרונים: "ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא מרגיש אותי. אם הוא שומע אותי. הוא אמר לי ‘את הכי יפה היום’. אלה המלים האחרונות שלו". אלה גם המלים האחרונות בסרט, הנחתם בתמונה שבדיעבד חשיבותה עולה על איכותה: האמן דרור קרטא צילם מרחוק את ליפשיץ שבוע ימים לפני מותו, מצייר את הציור האחרון שלו.

בחזרה לסטודיו

ליפשיץ נולד ב־1936 בקיבוץ גבעת השלושה ומת ב-28 במאי 2011. הוא היה אוטודידקט, מעולם לא השלים לימודי אמנות. בצבא שירת ביחידה 101 יחד עם אריאל שרון ומאיר הר ציון. הוא החל לצייר בשנות ה-50, עוד כשהתגורר בקיבוץ, וזכה להצלחה כבירה. בשנות ה־60 וה־70 נמנה עם מייסדי קבוצת “עשר פלוס”, לצד רפי לביא, בוקי שוורץ, ציונה שמשי ואחרים, אשר ניסחו חלופה לסגנון המופשט הלירי של "אופקים חדשים" ששלט עד אז באמנות הישראלית.

במשך השנים הציג ליפשיץ תערוכות רבות בישראל ובחו”ל, ועבודותיו אף מצויות באוספים הגדולים בארץ - פרטיים ומוזיאליים גם יחד. הוא זכה בפרס קולב מטעם מוזיאון תל אביב (1965), בפרס קרן ארסמוס (1966) ובפרס דיזנגוף (1985). תערוכת היחיד הראשונה שלו היתה בגלריה עקד בתל אביב ב־1961. תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה הציג ב־1969 במוזיאון ישראל, באוצרותו של יונה פישר, ושנה לאחר מכן התקיימה תערוכה שלו במוזיאון תל אביב. כמו כן הציג, בין השאר, בבינאלה בסאן פאולו ובגלריה וייטצ’אפל בלונדון. בישראל עבד לסירוגין עם הגלריות גבעון, בינט וגורדון. הוא ידוע בציוריו האקספרסיביים, בשימוש בתצלומי עיתונות של המציאות הישראלית - למשל בסדרה שעסקה במשפטו של יגאל עמיר, סדרת הנשיאים, השופטים, עוולות הכיבוש ועוד. בנוסף לכך יצר אינספור תחריטים ופסלי ברונזה.

דורית ליפשיץ על רקע עבודותיו של ליפשיץ איפור: סמדר חזןצילום: איליה מלניקוב

סרטה של קידר על אודות ליפשיץ שונה וחורג מכל יצירה תיעודית סטנדרטית, ולבטח כזו שהופקה בהזמנת ערוץ טלוויזיה. היא גם אינה מקלה על הצופים ומותירה פרטים חסרים, פערי מידע. אורכו של הסרט 70 דקות. הוא אינו נרטיבי כלל, אינו משרטט כרונולוגית את חיי האמן. הסרט לא מספק פרטים ביוגרפיים ואישיים של ליפשיץ חוץ מאלה העולים מתוך השיחה עמו, כמו זיכרונותיו מהקיבוץ, יחסיו עם הוריו ועם בתו יסמין, שמתה בצעירותה ממחלת הסרטן. שתי נשותיו הקודמות, ילדיהם המשותפים, אחיו ואחותו נעדרים מהסיפור, וכך גם דמויות רבות מעולם האמנות שמילאו תפקיד כזה או אחר בקריירה שלו.

אין כתוביות בסרט, גם לא של שמות המרואיינים בו. צעירים שיצפו בו עלולים לא לזהות את הסופר יורם קניוק, שהיה חברו הטוב של ליפשיץ במשך שנים; את נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, שליפשיץ צייר סדרה שלמה על פי דמותו; או את הצלם זיו קורן, שבילה במחיצתו של ליפשיץ כשנה כשעבדו ב-2002 על אלבום משותף, "אבנים ודגלים", ובו ציורים של ליפשיץ לפי צילומיו של קורן מאינתיפאדת אל אקצה.

הדגש בסרט הוא איפוא על יצירתו. על מניעיו, על תהליכי העבודה שלו ועל העבודות עצמו. מופיעות בו מאות יצירות שצילמה הבמאית במצלמת סטילס, בזו אחר זו, מקרוב ומרחוק, כמו ניסתה להנפיש אותן. הנרטיב של הסרט מצוי באתר שבו הוא מתרחש - רובו הגדול צולם בסטודיו והוא מלווה בפסקול מקורי של המוסיקאי אבי בללי, גם הוא חבר של ליפשיץ. בין שאלה חומרים שצילמה הבמאית עצמה ובין כאלה שיצרו אחרים - בהם אייל גפן, אלדד זיו, צבי שיסל, עידו צוקרמן - הכל מתקיים בין קירות הסטודיו. "זה הדבר היחיד שידעתי שרציתי”, אומרת קידר. “אני לא יוצאת מהסטודיו החוצה. פיסית ומטאפורית. זה העולם שלו. את רוצה לדעת מיהו אורי ליפשיץ - את פוגשת אותו בסטודיו“.

החזרה לסטודיו לא היתה קלה לקרובים אליו; לא לשמגר, קורן וקניוק ובוודאי לא למשפחתו הקרובה: אלמנתו דורית, בת 55, ובנם המשותף נדב, בן 26, שעבד בשנים האחרונות בסטודיו לצד אביו. "לקח לנו המון זמן לחזור לסטודיו. זה היה ממש קשה", מספרת ליפשיץ. "במשך כל השנים הייתי המון בסטודיו. היינו בזוגיות דחוקה וצפופה, תמיד הייתי מעורבת. אורי עירב אותי בכל. ולבוא לסטודיו כשהוא איננו היה משבר ענקי“.

אורי ליפשיץ
אורי ליפשיץ

הסטודיו של ליפשיץ שוכן בדרך אילת פינת רחוב אברבנאל בדרום תל אביב, במרחק הליכה קטן מבית המשפחה בנוה צדק. ליפשיץ אהב את השכונה, נהנה ללכת בה והכיר את כל בעלי המלאכה שסביבו - חלקם כבר אינם שם מתוקף השינוי שחל באזור; הוא עבד אתם, נעזר בהם ואכל אתם ארוחות צהריים, והם השיבו לו חיבה.

הסטודיו הוא בעצם בניין שלם של שלוש קומות, שבני הזוג רכשו לפני יותר מ-20 שנים. בקומה הראשונה מאוחסנים מרבית פסליו של ליפשיץ, בקומה האמצעית עבודות נייר לא ממוסגרות, ובקומה השלישית והגדולה מכולן ישנו אזור עבודה נרחב וכן מאוחסנות עבודות שמן גדולות. בשנה האחרונה, מספרת ליפשיץ, באו לסטודיו כמה קבוצות של מבקרים שביקשו ללמוד על יצירתו. המשפחה מקווה לפתוח את הסטודיו לציבור יום אחד. "כשסידרנו את הסטודיו, עברנו נייר נייר”, מספרת ליפשיץ. “הוא היה מאוד מסודר, אך תיעוד לא דיבר אליו ובמשך השנים אנחנו זרמנו אתו. הוא חשב שזה בזבוז זמן. אני חושבת שהוא טעה“, היא מבהירה.

"פרשנו בפני נורית (קידר) את כל מה שיש בסטודיו. העבודות הראשונות, האווירה שהוא יצר בסטודיו במשך כל השנים. גם היא הרגישה את זה. לשבת בסטודיו זה לא כמו לשבת בחוץ, יכולת כמעט להריח אותו, לשמוע את המוסיקה שהוא שמע בתוך הסטודיו“, מוסיפה ליפשיץ.

הבחירה לצלם בסטודיו נפלה בביקורה הראשון של קידר במקום. היא פנתה לליפשיץ באירוע חברתי ואמרה לו שהיא מעוניינת לעשות עליו סרט. כעבור כמה ימים הגיעה לסטודיו עם מצלמת וידיאו קטנה. "נכנסתי לסטודיו והייתי בהלם”, מספרת הבמאית. “הכמויות. אני עולה שלוש קומות ועוד ועוד עבודות. לא רואים דבר כזה. אני זוכרת ששאלתי אותו כמה תמונות יש פה, הוא ענה לי 2,400. לא האמנתי. לא הבנתי. הרי הוא בן-אדם שקיבל פרסים והציג הרבה. ואז הבנתי שמשהו קרה. שהוא נעלם”.

כוונתה של קידר בדברים אלו לשינוי שחל במעמדו של ליפשיץ בעולם האמנות: מכוכב בשנות ה־60 וה־70 - לאמן שאינו במרכז השדה. בסרט, בתשובה לשאלתה, אומרת דורית ליפשיץ: "יש לי היום, לדעתי, בין 70% ל־80% עבודות שלא נראו. אינסוף. יש לי 700 תחריטים. לרמברנדט היו 500”. ליפשיץ עצמו אומר בסרט: “משנת 70’ לא היתה לי תערוכה בשני המוזיאונים. היתה אחת ב-69’, אחת ב-70’“. קידר שואלת אותו אם זה כואב לו והוא משיב בחיוב. כואב לו שלא רואים את העבודות. "ברור שכל אחד רוצה לקבל פידבק", מסבירה דורית ליפשיץ. השם היחיד מעולם האמנות שמוזכר בסרט הוא שמו של פרופ' מרדכי עומר, שלדברי ליפשיץ קבע עמו שלוש פגישות ולא בא לאף אחת מהן.

מתוך הסרט "אורי ליפשיץ"צילום: דן זלצר

"אורי - ואני אגיד את זה בצורה הכי ברורה - יצא מהשיח. זו עובדה", חורצת ליפשיץ. עם זאת, היא מסרבת להתלונן ולהציג תמונה פשטנית התולה אשמה רק באחרים וטוענת לעוול. "הרבה מזה הוא עשה. אורי היה האיש הכי גלוי לב שאני מכירה. לפעמים זה היה לטובתו ולפעמים זה פגע בו. חוץ מהרגישות החברתית שהנחתה את העבודה עצמה, אחד הדברים שהוא התעקש היה להיות חופשי. הוא לא עשה זאת מתוך רצון לבעוט, אלא משום הרצון בחופש העשייה“.

למה את מתכוונת?

"אורי, במודע לחלוטין או בחוסר מודעות גורף, הוציא את עצמו מכל מסגרת שחשב שלא איפשרה לו את חופש העבודה שהוא היה צריך. ואני לא מדברת רק על עבודה ומסגרות אמנותיות, מדובר גם במסגרות חברתיות ומשפחתיות. לעזוב פעמיים משפחה עם ילדים זה לא דבר קל. למזלי, לנו היתה מסגרת שבה הוא נשאר הרבה שנים. לא פשוט תמיד לחיות לצד איש כזה, ואני לא מתלוננת לרגע, אבל לעמוד ולהחזיק כל כך הרבה שנים וגם באופן שבו היינו אוהבים כמו ביום הראשון שנפגשנו - זה הדבר“.

עם זאת טוענת ליפשיץ - ובכך היא חולקת על דרכו של בעלה - "הוא יכול היה להגיד מה שהוא רוצה, אבל מוזיאון הוא עדיין המקום הכי נכון בשביל שהקהל הרחב יכיר את העבודות שלו. הוא היה עונה לי, 'דורית, מוזיאון זה רק קירות'”.

את חושבת שהוא קיבל את ההכרה הראויה לו?

“הוא לא עסק בזה. ממש לא עסק בזה. הערכים של הצלחה שמקובלים בחברה הישראלית ובשדה האמנות המקומי לא היו תקפים בעיני אורי ולא עיניינו אותו. אורי לא חיפש הגנות וגם לא פחד לשים עבודות בכל מקום. להיפך, תמיד נשמעה ביקורת על היכן שהוא בחר להציג. התערוכה האחרונה שהציג בגלריה 'נחשבת' היתה בשנות ה־80 בגלריה גורדון”.

ב־1967, כשליפשיץ עזב את הקיבוץ לאחר גירושיו הראשונים, הוא עבר לתל אביב וחבר לעמוס קינן, דן בן אמוץ, שמוליק קראוס ואחרים, שהיו ידועים לשמצה כולם בשל התבטאויותיהם והתנהגותם הסקסיסטיות, הרגלי השתייה שלהם ועוד. ליפשיץ עצמו ייזכר בקרב רבים בשל התבטאויותיו הפרובוקטיביות על נכים, נשים, מזרחים והומוסקסואלים. אך נראה שאין לתלות בכך את הרחקתו ממרכז שדה האמנות, שכן אמנים לא פחות קיצוניים בהתבטאויותיהם או בהתנהגותם לא נדחו. זמן קצר לאחר מותו אמר האמן יאיר גרבוז: "אין עוד אמן ישראלי שהיה כה מרכזי במשך זמן כה רב בקרב אמנים, מבקרים וקהל רחב. אך מאז הצלחתו בשנות ה-60 וה-70 קרו דברים, אם בכוונתו ואם לא, שהדירו אותו משדה האמנות בארץ. היה זמן שוויתר על ההכרה שלה זכה וזילזל בה או נמנע ממנה, ומאוחר יותר כשרצה לחזור לאותו המיקום המרכזי, יכול להיות שלא בדיוק הצליח”.

מעבודותיו של ליפשיץ: “מתלוננת א’”, 2008צילום: דן קינן

ההיסטוריון והאוצר ד”ר גדעון עפרת אומר כי שיאו של ליפשיץ כאמן היה בתערוכותיו בגלריה גורדון. הראשונה הוצגה ב־1972 והשנייה - תערוכה כפולה בשני חללי הגלריה דאז - ב־1985. אחריה, החלה הפגיעה במעמדו. עם זאת, עפרת טוען ובצדק שלא משנה מה אירע ב-20 השנים האחרונות ומהו טיב יחסיו של ליפשיץ עם מרכז השדה - אי אפשר להכחיש מה שהיה לו: “כישרון כביר, יד מרשימה, יכולת רישום בלתי רגילה בצבע, עיפרון ותחריט. הוא סלל דרך והעמיד עבודות חשובות בהיסטוריה של אמנות ישראלית”. אם יודר ויישכח מתערוכות היסטוריות ותצוגות קבע בשל אופיו או בשל עבודותיו המאוחרות, זה יהיה חמור מאוד, סבור עפרת. “אוצרים והיסטוריונים חייבים לשקול מחדש את מקומו, חשיבותו ותרומתו של אורי ליפשיץ, מחשובי ציירי שנות ה-60 וה-70“.

אשר ליחסיו אתו, אומר עפרת, “מעולם לא הצלחתי להתקרב אליו אף על פי שניסיתי“. כך, למשל, בספר מקיף על 100 שנות אמנות ישראלית שפירסם באנגלית ב-1998 הוא כתב על ליפשיץ, אך האמן סירב לפרסם בו את עבודותיו. הסיבה לכך היתה שעפרת התמקד בעיקר ביצירתו המוקדמת, בעוד שליפשיץ רצה לכלול בספר רק עבודות חדשות משנות ה-90. הוא לא הסכים לפשרה. גם כאשר אספן האמנות בנו כלב אצר במוזיאון תל אביב את תערוכת “עשר פלוס”, ב-2009, סירב ליפשיץ להשתתף.

"הוא היה דעתן עד מאוד, לא סובלני ולא גמיש”, גורס עפרת - הרוחש לו הערכה מקצועית אדירה. "הוא היה כמטאור עצום, עם הפשטה אקספרסיוניסטית קיצונית שאתה הלך רחוק מתוקף אישיותו האנרכיסטית. הוא הביא פן אחר לאמנות הישראלית, מה שיונה פישר כינה ‘הפיגורטיביות החדשה’“.

האוצרת גליה בר אור, מנהלת המשכן לאמנות בעין חרוד, מסרבת לדבר על אופיו של ליפשיץ כגורם שהרחיק את הקהל ואת שדה האמנות ממנו. “להתעסק באופי זו התחמקות”, היא טוענת. “אני התרשמתי שהכוח שלו נשמר כל העת באופן שבו שיקף מגמות שהתפתחו בחברה הישראלית. הוא תקף בצורה ישירה מצבים אקטואליים ושיקף חזות קשה מבחינת ערכים, זהות, אופי החברה. את האלימות הבוטה, את הפשיזם, דברים שעולים לא רק מהדימויים בעבודות אלא גם מהחומרים שלהן ומהצירופים שלהן. זה לא מצא חן בעיני המעגל האנין של האמנות, החוג הפנימי, שלא עסק בהתמודדות אקטואלית”.

תרדי לי מהאוטו

אלמנתו של ליפשיץ מספרת שהכירו במקרה. היא היתה בת 22, הוא בן 44. “הלכתי לבקר בבר של חברים ואז הוא הופיע. מאותו יום לא נפרדנו”, אומרת דורית ליפשיץ. “בהתחלה עבדתי בעסק של המשפחה שלי, ותוך זמן מה הוא אמר לי שאם אנחנו ביחד אז לא מתאים לו שאתעורר ואצא מהבית. ומאז היינו כל היום יחד, 24 שעות ביממה לאורך כל השנים. חשבנו, הרגשנו, עשינו ולא עשינו - ביחד“.

היא מספרת שכאשר נפגשו לראשונה לא ידעה מי הוא וגם לא הבינה מדוע הכל לוטשים בו מבטים וניגשים לדבר אתו. בסרט היא מספרת שכשהתברר לה שהוא צייר, הגיבה: “יואו, איזה דבר נפלא. אתה צייר ואני אשב לידך ואתה תצייר אותי. פינטזתי. ואז הוא אמר לי שהוא לא כזה סוג של צייר. והוא אף היה יותר בוטה ואמר: ‘תרדי לי מהאוטו, אני לא סוג כזה של צייר’”.

אף על פי כן, הוא יצר דיוקנאות רבים שלה. "הציור הכי סקסי שעשה אי פעם היה של בת שבע שמפשילה את השמלה שלה. ואני קינאתי מאוד. והוא צייר גם אותי כך“, היא מספרת. בדיוקן אחר שמופיע בסרט נראית ליפשיץ ישובה על מזרן בפורטו ריקו, לשם נסעו לזמן מה בילדותו של נדב. "זו היתה תקופה מדהימה. הוא עשה אז כמה ציורים שלי“.

"Convicted", דיוקן עצמי, 1980צילום: אורי ליפשיץ

בארבע שנותיהם הראשונות יחד התגוררו בסטודיו שלו, שהיה קטן בהרבה מהנוכחי. שם, מתארת ליפשיץ, “הלכתי על קצות האצבעות”; “אבל כשעברנו לגור בבית הזה, התחלתי לסדר אותו כפי שרציתי. אורי לא היה בבית ותליתי את העבודות שלו שכל כך אהבתי“.

בחייהם המשותפים הוא התרכז ביצירה, היא - בכל השאר. "מיום שאני מכירה את אורי הוא לא התעסק בכסף. לא עקב אחרי חשבונות, לא ידע אילו הוצאות ואילו הכנסות יש, כלום. הוא היה מוציא כסף על פסלים, לפעמים יותר, לפעמים פחות, ואני הייתי צריכה להתמודד עם זה ותמיד עשיתי את זה באהבה ענקית. הוא היה אומר תמיד על הכסף, לא נורא, הפסלים זה המניות שלכם“.

מה למדה ליפשיץ מהזוגיות? “זה יישמע לך לא הגיוני, אך ויתור ונתינה”, היא משיבה. “יש את זה אצל שנינו. לא דיברנו על כך, אך ידענו. אורי היה מוותר על עצמו, או יותר נכון משחרר את עצמו, מול הציור. אני זוכרת שהוא אמר לי שאם מישהו מרגיז אותי או נלחם בי - אני צריכה לוותר”.

היא ובנה, היא מספרת, חיו עם ליפשיץ את האמנות. “המשפחה הקטנה הזאת שלי ושל נדב, וגם המשפחה המורחבת, ששת ילדיו, חיינו את זה. הכל נע סביב האמנות שלו”. אף על פי כן, היא טוענת, “איש לא הרגיש שזה על חשבונו“.

ליפשיץ היה קם בכל בוקר, מכין קפה לשניים. “זה היה הדבר היחיד שהוא עשה בבית, פרט לכך הוא לא עשה דבר“, מפטירה זוגתו בהומור ובחום. אחרי הקפה היה מתיישב לקרוא עיתון, גוזר ותולש ממנו דימויים והולך לצייר אותם בסטודיו. "אם חלילה זרקתי את העיתון של אותו יום היה פורץ ויכוח, מהבודדים שהיינו מנהלים”, היא מספרת. לעומת זאת, "אין ציור שלא היה גומר, מצלצל אלי הביתה ואומר ‘בואי’. כל פעם זה היה גורם לי להרגיש בעננים“.

אף שנהג לבלות בסטודיו שעות ארוכות, שבהן לא רק צייר כי אם גם קרא, כתב וחשב - אלמנתו מגדירה אותו כאיש משפחה: “תראי כמה ציורים שצייר את הילדים, את המשפחה, את הנכדים ואותי. ריגש אותו להיות אבא. שבעה ילדים - רק המספר הזה מרגש. הוא מעולם לא אמר ‘אין לי זמן, אני עובד, עסוק או לא יכול’. ילדים היו קודש הקודשים לאורי”.

חלק גדול ויוצא דופן בסרט נוגע ביחסיו עם בתו המנוחה יסמין. הוא מתאר את אוזלת ידו כאב אל מול מחלתה חשוכת המרפא. ליפשיץ מדבר על השיחות שלהם, על ניסיונותיו למצוא מוצא, על חוסר היכולת לוותר. קשר מיוחד ושונה היה לו עם בן הזקונים שלו. "נדב לא בחר לצייר”, אומרת אמו, “הוא גדל לתוך זה. הסתובבנו אתו בכל העולם. כשאורי ויתר על קיר בסטודיו ופינה לו אותו, זה ריגש אותי עד מוות. שנדב עובד שם ולא כממשיך דרכו, אלא בדרך שלו“ .

היא ממשיכה ומספרת כי ליפשיץ הושפע בעיקר מוולסקז, גויה, סזאן, רמברנדט. בארץ העריך מאוד את יגאל תומרקין; רבים גם השוו ביניהם, מבחינת היצירה וגם האופי. עוד העריך וניהל חברות ארוכת שנים עם הצייר הירושלמי איוון שוובל. גם לאביבה אורי רחש הערכה, ואפשר אף לעמוד על כמה קווי דמיון ברישום האקספרסיבי וסוער המזג של השניים.

אף שליפשיץ לא הציג עוד במוזיאונים, הרחיק את עצמו ובד בבד הורחק מהזירה המרכזית, הוא לא הפסיק לעקוב אחר הנעשה ובכל יום שישי יצא לסיבובי גלריות. קשה לחשוב על ממשיכי דרך שלו, מה גם שמאז פיטוריו מבצלאל בשנות ה־70, לא לימד.

כיום, מספרת ליפשיץ, קשה לה במיוחד להביט בעבודותיו, שהיא מכירה על בוריין. "להסתכל על העבודות שלו כשהוא אינו, זה קורע. האיש שידע לאהוב בצורה הכי גדולה, לתת את החיבוק הכי גדול, שהיתה לו הרגישות החברתית, הסקסיות, השרמנטיות וגם האגרסיביות שלו - כל הדבר הזה היה שלי במשך כל כך הרבה שנים אך לא מספיק. זו תחושת גאווה שמהולה בעצב עמוק שזה נגמר”.

נורית קידרצילום: דודו בכר

לדבריה, ליפשיץ חזר ואמר שאחת הסדרות הכי חשובות שעשה היתה “הדיבוק” - יצירות המתארות הוצאת דיבוק. היא נעשתה בעקבות כתבה שפורסמה במוסף “הארץ” ב־1998 והציגה אותו באור ביקורתי, לא חיובי ולטענת אלמנתו, גם לא מהימן לחלוטין. "היא פגעה בו מאוד”, היא מספרת. הסדרה הקשה והאקספרסיבית מוצגת בהרחבה בסרט והאמן אף מדבר עליה, בלי לחשוף את הסיבה לעשייתה. הוא רק מספר שזו הפעם הראשונה שהוא נתן לעצמו ולרגשותיו לחדור לעבודה.

ליפשיץ מצדה אומרת על על הכתבה: “היו כתובים שם כל מיני דברים שיצאו מהקשרם, ביניהם שתפקידה של האשה הוא לתת שירותים ועוד דברים על נכים, וזה לא מה שהוא באמת חשב. היא לא שיקפה את המוסריות שלו. היה לו מוסר אנושי הכי גבוה שיכול להיות. אחרי שהבין שהוא ספג דבר נורא קשה, ופחד שלא ירצו את העבודות שלו, הוא הוציא את הדיבוק. לאחר תקופה הוא אמר שהוא לא רואה שהחיים או העבודה שלו היו מגיעים לאן שהגיעו לולא הכתבה הזאת”. אשר לה, היא אומרת, “כל מה שעוסק באורי, זו גם המהות שלי. ככה היו כל החיים שלנו. כל דבר שקרה סביב אורי מרגש אותי עד מאוד. לכן קשה לעשות את הדברים עכשיו כשהוא לא בשטח“.

ידע או לא ידע

כיום דורית ליפשיץ חיה בגפה בבית בנוה צדק. זוהי דירה רחבת ידיים, בעלת תקרה גבוהה וחללים גדולים במיוחד. אורי ליפשיץ נוכח בכל קיר ופינה. הוורסטיליות החומרית והסגנונית שלו, כמו סקרנותו לחומרים וביטויים, מקשה על הניסיון להבדיל בין פרטי הבית ובין יצירותיו. פסלים רבים עומדים על הרצפה או מונחים על הרהיטים; ציורי שמן גדולים, רישומים ועבודות בטכניקה מעורבת תלויים בנדיבות על הקירות; ובנוסף אליהם מפוזרים ברחבי הבית כלי חרס וקרמיקה שיצר ליפשיץ בדוגמת כדים מצוירים, שני שולחנות זכוכית שאת רגלי המתכת המעוטרות שלהם עיצב, ועוד ועוד.

ליפשיץ עצמו לא היה מציב את עבודותיו בביתו, אך זוגתו תבעה את זכויותיה על האגף הביתי ונהפכה לאוצרת האוסף. אין שם דבר שאינו שלו. "זה מנדט שהוא איפשר לי”, היא אומרת. “מדי פעם הייתי שולחת בחור או שניים לסטודיו לקחת עבודות הביתה. הוא היה צוחק עלי תמיד, אבל כשהיה מגיע הביתה ורואה את העבודות מונחות ותלויות כפי שבחרתי, הוא היה מתמלא נחת". אם בחייו היא נהגה להחליף מפעם לפעם את העבודות שבבית, הרי מאז מותו לא שינתה דבר.

על אף יופיים הרב והאקספרסיביות הבולטת בהם, הציורים והפסלים שבבית אינם קלים לצפייה. חלקם אפלים, רובם מורבידיים, אלימים, כמו המציאות שהדימויים לקוחים ממנה. באחת העבודות נראית אשה פלסטינית למרגלות הריסות ביתה, בדיפטיך אחר נראים ברבורים שחורים ועורבים כמו מבשרים על מוות. ציור גדול ומאורך במיוחד נקרא "בית מטבחיים" וכל הדמויות בו מעורבות בצורה כזו או אחרת בהוצאה להורג.

על גילוי מחלת הסרטן שבה לקה מספרת ליפשיץ: “אורי חלה. חשבנו שזו שפעת ונסענו לבית חולים כי החום לא ירד שלושה ימים. בבדיקה הראשונה הבינו שמשהו לא תקין. אני, מתוך היחסים שלנו, החלטתי שאני לא מספרת לו שום דבר. הבנתי שהוא חולה מאוד, ומכיוון שהכרתי אותו, ידעתי שהוא לא יעשה ולא ירצה (טיפולים) ;כמו שהוא ניסח פעם בפני אחד הרופאים, הוא לא רצה שהעבודה שלו תהיה ללכת לבית חולים ואמר שהוא כבר חי חיים מלאים. במשך שלושה חודשים לא סיפרתי ולו מלה. והוא מצדו לא שאל. לא אופייני לאורי. מבחינה פיסית הוא לא הרגיש שהוא חולה, חוץ ממעט עייפות. היינו גלויים מאוד ודיברנו על כל דבר בחיים ובצורה הכי אינטימית. אבל אולי בתוך תוכו הוא כן ידע”.

רבים מהפסלים שבבית הם דיוקן עצמי של ליפשיץ, בתקופה שהתמודד עם סרטן הגרון. במשך חודש ימים עבר בכל זאת טיפולים, ובאחד מהם ביקש את המסכה הרפואית שהניחו על פניו - יציקה שלה מופיעה באחד הפסלים בבית. "זו הדרך שהוא התמודד עם הסרטן שלו”, אומרת זוגתו. “לרגע לא היה עצוב או מפוחד. אני זוכרת איך הלכנו במשך 30 יום לאיכילוב לקבל את הטיפולים. בן אדם רגיל היה מפחד והוא עשה מזה סדרה שלמה. לא מלהתבכיין אלא מלהיות זקוף“.

רגעי הנחת היחידים, לעומת מראות הזוועה, מצויים בדיוקנאות המשפחה. רישום מרגש במיוחד הוא זה שבו נראה נדב בן שש, מבטו עצוב מעט אך דמותו צבועה בססגוניות עזה. כך גם דיוקן של דורית ליפשיץ, שכמו רבים אחרים מסוג זה, מעיד על הקירבה הרבה בין השניים ואף יותר מכך, ספוג אינטימיות. קידר הצליחה לשחזר רגע כזה בראיון המופיע בסרטה: כשליפשיץ נזכרת ביום היכרותם ובאופן שבו חוותה את תחילת הקשר, היא נדמית תמימה ונרגשת שוב כבת 22.

הזוגיות שלהם היתה סימביוטית, היא אומרת. "כשהכרתי את אורי וגרנו בסטודיו שלו זה היה מדהים ורומנטי והכי כיף בעולם. הרגשתי שהעבודה שלו היא סוג של קודש. אני לא באתי מעולם של אמנות, אבל מהרגע שהכרתי אותו ואת האמנות שלו מאוד התחברתי, וזה מה שהיום עוזר לי להתגבר על הריק הנורא הזה. תסתכלי על הציור הזה", היא אומרת ומצביעה אל אחד הציורים התלויים בפינת האוכל הפתוחה למטבח - "הציור הזה הוא אורי, איך שישנו, התעוררנו, גידלנו את הבן שלנו. אני הרי יצאתי ילדה מבית הורי ועברתי לגור עם אורי, בחיים לא ישנתי לילה לבד. אחד הדברים שמחזיקים אותי, חוץ מהאהבה הגדולה שלי לנדב, זה שאני מסתכלת - כל השנים האלה ועוד יותר היום - על העבודות שלו, וזה מרים לי את הכתפיים ועוזר לי להמשיך עוד יום".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ