תערוכת "בלוז לעשן": פלייליסט לנשמה

מערכת של רגשות, הלך רוח, גאולה וחסד -תערוכה במוזיאון ויטני במנהטן מנסה לפענח את סוד קסמו של הבלוז בעיקר דרך יצירות אמנות חזותית, ומותירה את המוסיקה כרקע

הולנד קוטר, ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הולנד קוטר, ניו יורק טיימס

גדלתי במשפחה חובבת מוסיקה. המוסיקה שאהבנו היתה בחלקה הגדול בלוז מסוג זה או אחר, בעיקר בלוז ששרו נשים: בסי סמית', בילי הולידיי, מריה קאלאס. חשבתי שקאלאס היא זמרת בלוז שבמקרה שרה מוסיקה שחיבר ורדי. היא שרה על אהבה, על מוות ועל התקוממות, בדיוק כמו בסי ובילי.

אבל המרכיב המכריע היה האופן שבו היא שרה: היא שרה מכל הלב, מתוך חייה, בכאב. זה לא היה צליל יפה; היו שם צרימות וצווחות. אבל הייתי יושב ומקשיב לה, שומע איך היא נאבקת בקולה – בלבה – ומכריעה אותו ארצה, ופתאום בקע הצליל היפה ביותר בעולם, כמו נשמה שהשתחררה לחופשי. זה היה הבלוז עבורי. מאבק, אובדן, שמחה, אמנות שאמרה: All of Me, כל כולי.

לא תשמעו את קולה של קאלאס במוסיקה האופפת את המבקרים ומובילה אותם בנבכי התערוכה “Blues for Smoke“ (בלוז לעשן) במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית במנהטן, אף שרשימת השירים של התערוכה אקלקטית הרבה יותר מכל רשימה שהכרתי אי פעם. סמית' והולידיי מופיעים כאן לצד קולטריין, מונק ומינגוס הקלאסיים. אבל מושמעים גם אריקה באדו, אוליבייה מסיאן, ריצ'רד פריור ורד קריולה.

יוטה קטר, "100%" (פורטרט של רוברט ג'ונסון), 1990צילום: Courtesy of the artist and Galer

קשה להגדיר במדויק מהו בלוז בתור קטגוריה מוסיקלית, והתערוכה הזאת מקשה עוד יותר על המשימה הזאת, אף שנדמה שזה היעד שהציבה לעצמה. התערוכה כמו אומרת: הבלוז אינו דבר אחד מסוים, אלא הוא מערכת של רגשות, הלך רוח, גאולה וחסד. במקור הוא אפריקאי-אמריקאי, הוא התפתח עם הגוספל ועם הג'אז, ונמזג גם באר אנד בי, בפאנק (Funk) ובהיפ-הופ. אבל עם הזמן הוא נהפך לתופעה על-אתנית גדולה יותר מהמוסיקה, מעטפת אסתטית הכוללת בתוכה את האמנות.

רמז לכל זה אפשר למצוא במיצב של דייוויד המונס, "לרדוף אחר הרכבת הכחולה" (בלוז = כחולים, בתרגום מילולי), היצירה הפותחת את התערוכה. את הפרמטרים שלה קובע מעגל של שישה פסנתרי כנף קטנים, הפוכים על צדם. ערימה של פחם כחול נחה על הרצפה; רכבת צעצוע חשמלית בצבע לבן כסוף עוברת בתוך הערימה וחגה בחדר. כמה הקלטות מתנגנות ברקע – קולטריין, מונק, "Night Train" (רכבת הלילה) של ג'יימס בראון – בעת ובעונה אחת ובעוצמה חזקה.

ברמה המיידית זו מחווה משועשעת לאלבום "Blue Train" (רכבת כחולה, רכבת הבלוז) של ג'ון קולטריין מ-1957. אבל זו גם מסה על התנועה הבלתי פוסקת והמחפשת של השחורים, בדרך כלל בלילה, לאורך ההיסטוריה האמריקאית: ברכבת התחתית, ברכבת החופש, ברכבת A (המוזכרת בסטנדרט הג'אז של בילי סטרייהורן, Take the 'A' Train) להארלם. המיצב הוצג לראשונה בגלריה "Exit Art" בסוהו ב-1989, אבל שהה באירופה מאז. נהדר לראות אותו, ולשמוע אותו, שוב בניו יורק.

גלן ליגון, No room (gold) 42", 2007צילום: Courtesy of the artist and Regen

אירופה – פאריס – היתה הבית המאומץ של הצייר בופורד דלייני, שתמונת דיוקן קטנה ומקסימה מ-1968 שלו מוצגת כאן: צ'רלי פארקר נראה בה לבוש כראש שבט אפריקאי, בגלימה צהובה כלימון. עבודה מבורכת נוספת היא המיצב של רנה גרין "Import/Export Funk Office" (משרד הפאנק ליצוא/יבוא) מ-1993-1992, הסוקר במבט משועשע את התרבות האפריקאית-אמריקאית כפי שנראתה (במעוות) מבעד לעיניים אירופיות, ובייחוד גרמניות.

מוסיקה של אבל

בופורד דלייני, "פורטרט של צ'רלי פרקר", 1968צילום: Courtesy of Michael Rosenfeld Ga

למרות ממד התסיסה והנועזות, הבלוז תמיד היה מוסיקה של אבל. זה המסר בציור הגדול של קרי ג'יימס מרשל, Souvenir IV (מזכרת מס' 4), מ-1998. הציור, שרובו בלבן ואפור מאופקים, מתאר חדר מגורים של אנשי המעמד הבינוני, ודמות שנראית כמו סבתא יושבת על ספה. הרקע נראה רגיל, אבל שום דבר אחר אינו רגיל. לאשה יש כנפיים, ורוחות של זמרים ונגנים מתים – דיינה וושינגטון, וס מונטגומרי, נט קינג קול – מרחפות מעל ראשה כמלאכים.

באותה גלריה שבה מוצגת תמונתו המרשימה של מרשל נמצא גם מיצב קטן מאת זואי לנרד, שכמעט וחומק מהעין, אף שהוא מרגש לא פחות. זה קטע מפרויקט, או תוצר לוואי של הפרויקט ושמו "Strange Fruit" (פרי מוזר, כשם הבלדה שהתפרסמה בביצוע בילי הולידיי) שלנרד עבדה עליו כשמחלת האיידס השתוללה בניו יורק, ההומופוביה הציתה מלחמות תרבות וחבריה מתו מכל עבר.

הפרויקט של לנדר, שכותרתו מתייחסת הן להומוסקסואליות והן לשיר המחאה של הולידיי נגד מעשי לינץ', הוא מין הרהור מרפא, פשוט וישיר. שבוע אחר שבוע היא שמרה את קליפות הפירות שאכלה מדי יום – בננות ותפוזים – ובזה אחר זה תפרה ותיקנה את הקליפות הקרועות, מבחינה סמלית לפחות, ושיחזרה את הפירות לכדי שלמות מסוימת.

הבדלים מיניים ונזילות מגדרית הם מרכיבים חשובים בנקודת המבט של התערוכה על הבלוז כתופעה של אאוטסיידריות, מרחב תרבותי שמוקדש לאקספרימנטים – אסתטיים, רגשיים, פילוסופיים. זו גישה נבונה.

בין השאר, הגישה הזאת מפנה את התערוכה, שהיתה יכולה להיחשב "גזעית", לכיוונים אחרים, ופותחת אותה לאפשרויות נוספות. היא מכניסה לתמונה, למשל, אינדיווידואליסטים ומרדנים כגון מארק מוריסרו, שחי חיים פרועים ומת מאיידס בטרם עת. התצלומים האוטוביוגרפיים מאוד שהותיר אחריו הם תיאטרון צרוף, מעין אריה עצובה, ארוכה, וירטואוזית ורבת המצאות, שנגמרה רק כשנגמר לזמר האוויר סוף סוף.

הפרשנות הרחבה לבלוז מותירה מקום גם לפרויקטים שקשה לתייג כגון "Stop, 1995-2012" ("עצור, 1995-2012") של ג'ף פרייס. מיצב הווידיאו, בן ארבעה ערוצים, מורכב משעות של קליפים המתחלפים במהירות ולקוחים מסרטים ביתיים שפרייס צילם בשבע עשרה השנה האחרונות.

התמונה הזאת מתקרבת יותר מכל פריט אחר בתערוכה להיות ייצוג חזותי של המוסיקה. אפשר ללכת ישר אחרי הצפייה בה לחדר צפייה סמוך ולראות או לשמוע אמנים בפעולה, ובהם אמן הבלוז לייטנינ' הופקינס, הקומיקאי ריצ'רד פריור, והאמן המופלא ג'קי ביארד, נגן ומלחין בתחום הג'אז החופשי, שהתערוכה קרויה על שם אלבומו מ-1960, "Blues for Smoke" (בלוז לעשן). ולא כדאי להחמיץ את הסרט המלהיב והמתיש של סטן דגלאס,
"Hors-Champs" מ-1992, המוקרן בגלריית הכניסה בוויטני.

זו הקלטת אולפן, שצולמה בפאריס, של ארבעה נגנים – כנראה שלושה שחורים ולבן – המאלתרים על יצירת הג'אז החופשי של אלברט איילר מ-1965, "Spirits Rejoice". המוסיקה שהם עושים אלימה, עיקשת, שובת לב; פוליטית באופן שאין לטעות בו; אקספרסיבית כמעט עד מבוכה; לרגעים חולפים היא מתוקה; ומהרגע הראשון ועד האחרון היא "הולכת עד הסוף", כפי שהבלוז עושה תמיד.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ